פרשת השבוע ויחי – הכל תלוי ברצון
פרשת השבוע ויחי - הולך הרגל לא קיבל משמים כלי נסיעה מהירים, אבל זה זה מרתיע אותו. המעט שיש לו, רגליו, מנוצלות עד תום ונושאות אותו יעדו בטרם הגיע מועד הפגישה.
הכל תלוי ברצון וביגיעה
מנהג ישראל לברך את הילדים בליל שבת קודש כשחוזרים מבית הכנסת, אך יש חילוק בין ברכת הבנים לבין ברכת הבנות: הבנות מתברכות על שמן של האמהות הקדושות "ישימך א-להים כשרה, רבקה, רחל, ולאה". לעומתן, אין הבנים מתברכים על שמם של האבות הקדושים, אלא "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה".
מהו החידוש, שבנים מתברכים כך, ולא בשמות אברהם, יצחק, ויעקב?
התשובה הפשוטה היא שכך קבע יעקב אבינו ע"ה לדורות כשאמר "בך יברך ישראל" וגו'. אך מדוע הורה ישראל סבא ע"ה כך? בודאי יש לימוד חשוב בזה, כי כל תנועת אצבעו הקדושה של יעקב אבינו ע"ה היתה שקולה היטב, במחשבה תחילה, ולגמרי לשם שמים. עוד התורה הקדושה מצאה לנכון להדגיש שלוש פעמים שיעקב אבינו ע"ה הקדים את אפרים למנשה (בראשית מח: יד, יז, כ). מדוע?
צריך לזכור שמנשה הוא הבכור, רמז לעדיפות מלידה, כי הבכור יורש פי-שניים בנחלת האב ונהנה מזכויות יתר נוספות. יש לזכור שמנשה בחר בקריירה מדינית בארמונו של יוסף אביו במצרים. לעומתו, אפרים למד תורה ועשה שימוש אצל יעקב אבינו ע"ה בארץ גושן, ומבחינה רוחנית עלה על אחיו מנשה הבכור, העדיף כאמור מלידה. בעזרת השם, באה התורה ללמד שנקודת הבחירה*, דהיינו נסיבות לידתו של אדם, כולל הכלים לעבודת השם העומדים לרשותו משחר ימיו, אינם חורצים את גורלו של אדם, וגם לא מהווים הגבלה או קביעת עובדה שרירותית אשר לא ניתנת לשינוי. על כל אחד ואחד לדעת שביכולתו לעלות גבוה מעל גבוה בתורה ובעבודה, והכל תלוי ברצונו וביגיעתו בלבד.
ברוח זו, גער רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זי"ע בתלמידיו ובמקורביו כשאמר, "זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעיקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת", ומוסיף רבי נתן זצ"ל, "וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים, שהעיקר תלוי רק ביגיעות ועבודות" (שיחות הר"ן, קס"ה).
עדיפות מלידה, כגון מנת משכל גבוהה וייחוס חשוב, עשויה לסייע ליהודי ברוחניות, דהיינו בתורה ובתפילה, אך בשום פנים אינה מכריעה את גורלו. אמשול לך משל:
שני אנשים, אחד הולך ברגל והשני בעל סוס ועגלה, קיבלו זימון לבקר את המלך בעוד שבוע ימים, ולשניהם מרחק שווה לנסיעתם, מאה קילומטרים. הולך הרגל נבון וחרוץ הוא, אינו מתמהמה אלא יוצא לדרך ומתקדם בקצב מזורז של ארבע וחצי קילומטרים לשעה. הוא אינו מבזבז רגע בדיבורים, טיולים, או דברים בטלים בדרך, ושומר מאוד על קצב ההתקדמות שקבע לעצמו. בסיומם של שני ימי הליכה בלבד, כאשר הלך כל יום קרוב לשתים-עשרה שעות, הולך הרגל החרוץ כבר נמצא בעיר הבירה. נותרו לו עוד חמישה ימים שלמים להתרענן ולהתכונן לפגישה עם המלך.
לעומת הולך הרגל החרוץ, מה עושה בעל העגלה? חשבונו כך: הסוסים שלי חזקים מאוד, ומסוגלים בלי מאמץ לרוץ מרחק של מאה קילומטרים בשבע שעות לכל היותר, מבלי שאצליף בהם כלל. למה לי להתאמץ ולהגיע מוקדם לעיר הבירה, מה אעשה שם כל השבוע עד שאכנס אל המלך? בעל העגלה יוצא מביתו אפוא, ביום החמישי. רבות מחשבות בליבו העצל, אך עצת השם יתברך היא תקום, ונשבר גלגל אחד. לא נורא, חושב בעל העגלה, יש לי גלגל נוסף, אך חצי יום 'נשרף' בהחלפת הגלגל. בעל העגלה שוב יוצא לדרכו, אך כעבור שעה קלה אחד משני סוסיו נופל בבור ושובר רגל. לסוס אין תקנה, ובעל העגלה נוטש אותו לצידה של הדרך, אך עגלה עם סוס אחד כעת איטית יותר בהרבה. בעל העגלה נאלץ לבלות לילה באכסניא. באותו לילה, באו ליסטים וגנבו את הסוס ואת העגלה. עוד נשארות לבעל העגלה עשרים וארבע שעות בלבד להגיע אל ארמון המלך, אך מחצית המרחק עדיין לפניו. הוא אינו רגיל לא להליכה ולא ליגיעה, ואין ביכולתו לעבור רגלית את המרחק של חמישים הקילומטרים הנותרים ביממה בלבד. מה נורא עונשו ומה רבה בושתו כשמגיע באיחור אל המלך, ועוד עם הופעה מרופטת ומלוכלכת מטלטולי הדרך! איזה בזיון! ולהבדיל, איזו נחת רוח רווה המלך מהופעתו המצוחצחת של הולך הרגל הנבון, ומה רב טוב הצפון לו.
הנמשל ברור. הולך הרגל לא קיבל משמים כלי נסיעה מהירים אך אין זה מרתיע אותו. המעט שיש לו, רגליו, מנוצלות עד תום ונושאות אותו בנאמנות אל יעדו בטרם הגיע מועד הפגישה. הולך הרגל זוכה ורואה את פני המלך. זהו הבחור או האברך שלא נולד עם ראש ברזל ושכל חריף. ייתכן וגם לא בא מבית של תורה, וגם אין לו הורים וסבים צדיקים מפורסמים שיכול להישען על זכויותיהם. אך אם הוא מבין שיש לו לסמוך רק על ברכת השם ועל יגיעת עצמו יומם ולילה, יצליח ויעלה מעלה מעלה.
לעומת הולך הרגל, בעל העגלה קיבל כלים, שני סוסים חזקים ועגלה, המאפשרים לו על פי הטבע להגיע ממקום למקום במהירות. אילו היה מנצל את כליו העדיפים, אין ספק שהיה משיג את הולך הרגל. זהו הבן החריף והמיוחס, שחייו התחילו בנקודת בחירה עדיפה מ"הולך הרגל", הבן הפשוט יותר. בעל הכלים העדיפים אשר יתאמץ ויתייגע, יוכל להיות גדול הדור, אך אם יתעצל חס ושלום, ויסתמך על שכלו או על ייחוסו, ללא השתדלות הראויה בלימוד, סופו שלא יגיע לאף מקום. אין סיכוי שיראה את פני המלך מלכי המלכים הקב"ה.
זהו מה שלומדים מאפרים, שהצלחה ברוחניות תלויה ביגיעה, ולא בייחוס או בעדיפות מלידה: בעל התשובה יוכל להתעלות כמו בן של ראש ישיבה, ותלמיד בינוני יוכל לעלות לראש השיעור על ידי התמדה עיקשת וכוח רצון. כך אפרים: חסר לו את העדיפות של הבכורה, אך הוא מכתת את רגליו מארמון אביו כדי ללכת אל ישראל סבא בארץ גושן, לשמש אותו ולקבל תורה מפיו. יגיעת אפרים מעלה אותו מעל למנשה אחיו, העדיף מלידה.
בעזרת השם, זוהי הסיבה שמנהג ישראל לברך את הבנים בשם אפרים ומנשה, להזכיר לכל בן שעליו להקדיש את כל כוחו לתורה ולנצל את יכולתו עד תום מבלי להשגיח על שום מגבלה שבעולם, וגם לא להסתמך על ירושתו הרוחנית, כי קניין התורה אינו תלוי אלא ביגיעה וברצון.
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת http://www.lazerbrody.net/
* המונח "נקודת הבחירה" היא מיסודו של הרה"ג רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, בעל המחבר ספר "מכתב מאליהו" (ראה כרך ד, עמוד 321, מכתב בעניין נקודת הבחירה), המתאר את הנקודה בסולם הרוחני אשר בה מתחיל האדם את חייו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור