פרשת השבוע ויגש – חשיפת הזהות האמיתית

יותר מכל אותם דברים שניתן להמשיל בהם את העולם ואת חוקיו, מתאימה עבורו ביותר ההדמייה לחידה סתומה. מכל צד שתנסה לפתור את התעלומה, תתעורר התמיהה מזווית חדשה. מסלול החיים עולה לא פעם על פלונטרים כאלו ואחרים. כחלק מחוקי הטבע, כשהכסף אוזל נעלמים גם בעלי הרצונות הטובים. כשהנושים מטרידים, נותני הערבות אינם זמינים. ואז מתקשרים גם ממקום הלימודים של הבן…
 
'הצרות' נוהגות הבריות לדקלם, 'דרכן שבאות בצרורות'. ובמציאות שכזו יתכן בהחלט שעל אדם אחד בודד ישתרגו לפתע ויעלו הקשיים כולם בבת אחת. כשפקעת כזו מקיפה אדם אחד, אין הרבה דרכים להימלטות. אם תפטור עבורו את קשיי הפרנסה – יתעוררו תחלואי הגוף, ואם תשקיט את כאביו בתרופה – עוד לא טיהרת את שמו מרפש דיבה רעה. ואם מעורב שם גם השלטון והחוק, קנסות, ועלילות – הפרשה בהחלט נעדרת כל תקווה. במקרה שכזה קיים רק פיתרון אחד, וגם הוא מצוי בתחום הבלתי אפשרי: שבוקר בהיר אחד נקום ונגלה שהפקעת הזו כולה לא נוצרה אלא מרצף של טעויות מצערות. אין קשר בין האיש לעלילה, טעות קטנה בשם, פספוס קליל בהבחנה הרפואית, והחוב גם הוא שייך בכלל לאדם בעל שם זהה. טעות זעירה בזהות שומטת את הקרקע מתחת הררי הצרות, והרי לך אדם חדש חף ונקי.
 
אנשים רבים היו חולמים אולי לקום בבוקר ולמצוא זהות שונה. כזו שתפתח בחייהם דף חלק, פנוי להגשמת חלומות וייעודים. בפועל אין כזו מציאות. ובעצם אולי כן.
 
אני יוסף
 
האחים הקדושים נקלעים לדין ודברים מוזר, ויותר משהשיג ושיח הזה בלתי הגיוני, הוא מקומם, מצער, בלתי סביר בעליל. איש מצרי, מושל ובעל השפעה אדיר, נטפל אליהם. התנהלותו על גבול התימהוניות, כל מהלכיו מעידים על כוונות אפלות, עלילות מוזרות ורצף אירועים לוטה בערפל סמיך ומבעית. הם באו הנה מתוך כוונות ישרות, פעלו בצורה כנה, ומישהו מגלגל את העניינים באופן הכי נורא. הם נתפסים בפעם השנייה כגנבים. בפעם הראשונה הכסף, וכעת הגביע המופלא. ולא די בכך, הכלי היקר מוכרח היה להימצא דווקא באמתחתו של בן הזקונים.
 
יהודה ניגש למלחמה. הוא שנטל על כתפיו את הערבון הנורא לאביו הקדוש, אם לא ישוב הנער אל אביו ישאר הקולר תלוי על צווארו לנצח. הטענות כולן עולות כעת בתבערת רתיחה של מלכות יהודה 'אדונִי שאל את עבדיו…' שאלת על אבינו הזקן על אחינו הקטן, ביקשת לראות את פניו. אבא לא היה מסוגל לשמוע על פרידה, 'ונפשו קשורה בנפשו', ובכל זאת הבאנו אותו מתוך סיכון עצום. 'ועתה כבואי אל אבי והנער איננו איתי ונפשו קשורה בנפשו'. גיוועלד, מה רצונך 'כי איך אראה ברע אשר ימצא את אבי'???
 
'ולא יכול יוסף להתאפק… אני יוסף.'
 
רגע ההתגלות. צמד מילים פשוטות מעלים בבת אחת את קיטור הכעס, השאלות, התמיהות וערפל הפחדים. 'אני יוסף' ואין יותר שאלות. כעת הכל מובן, לא עלילות, לא התנכרות. אף אחד איננו מעוניין ברעתך, ושום דבר לא קרה עד לרגע זה בחינם. חטא קדום, אח קדוש שהושלך לבור, נמכר לישמעלים, ושטר חוב שעומד מאז וממתין לפירעון. ההתנכרות כולה, העלילות המדומות לא היו אלא סדר תיקון, הדרך הקלה ביותר שמצא הצדיק הרחמן עבור תיקון חטאם של אחיו הקדושים.
 
מיהו האני האמיתי
 
מאחורי כל אדם מסתתרת זהותו האמיתית. עד לחשיפת הזהות האמיתית, עלול הבעל דבר (היצר הרע) לצייר בדמיונו של אדם כל דמות חוץ מזו שלו. כשמשהו לא מסתדר, הוא לוחש על האוזן את האפשרות שכאן מתחיל הסוף הנורא שלך, ושאף אדם לא הצליח להיחלץ ממצב שכזה. כשמשהו נוסף עולה על שרטון, יש לו אסמכתא, כעת המציאות מציבה ראייה. מנקודה זו והלאה אין דרך חזרה – כך לגרסתו. בהמשך מצטברים עוד אי אלו מקרים, שמועות, השערות, קצת דמיונות, והרי לך פלונטר אנושי סבוך עד אימה.
 
הצרה האמיתית היא הזהות. כל עוד משחקת בתודעתו של אדם זהות מדומה, רעה, פגומה ובלתי ראויה – אין כל דרך להיחלץ מהסבך. כשהמאורעות מצטיירים כעלילות דברים, וכשהדמיון מרמז על כך שמישהו חפץ ברעתי – אין כל דרך לפלס במציאות הזו שביל.
 
ראשית, מוכרח בעל הזהות להכיר בדמותו האמיתית. אינני מי שהבעל דבר מבקש לשכנע אותי שהנני. בודאי שלא. אני יהודי, נשמה יקרה שבאה הנה לתכלית טוב. חלק אלוק ממעל אנוכי, אני יוסף, יש בי נקודת צדיק, חלק נצחי של אור.
 
ואם אכן 'אני יוסף', הרי שכל מה שאירע או יתרחש איתי שייך כמובן לסדר מוכרח של תיקון העולם והנפש. בעולם אמיתי אין מקום להתרחשות של 'סתם', שום דבר לא קורה כאן בחינם. אין יגיעה לריק, ולאף אחד אין עניין להריץ אותי סתם כך לשם התעללות. הדמות העלובה שתלה עלי היצר איננה שלי, אני יוסף וכל מה שמתחולל סביבי ואיתי, נוגע ישירות לתיקון השלם.
 
מסכה של יווני
 
כך אירע בעצם בנס חנוכה. עד לרגע בו הפציע אור הנר הטהור, היה רובו של העם משוכנע לגמרי שדמותו האמיתית היא יוונית. המתייוונים הם אלו שעטו על עצמם את זהותו של הכובש. העריץ היווני העטה את אישיותו הטמאה והמשוקצת על נפשות ישראל הטהורות והעדינות. בתוך לבוש גס שכזה, העולם כולו נראה בהחלט כמו פקעת של רוע וחוסר תקווה.
 
נס חנוכה הוא ההתגלות של האני האמיתי. בכל יהודי יש נקודת צדיק, וממילא שום דבר לא יכול לקרות אצלו סתם. אין לאף יישות כוח לעולל רע בעולמו של הבורא. ההתרחשויות, ותהיינה הקשות והאפלות שבמאורעות תבל, שייכות כולן לסדר התיקון שמוביל את נשמות ישראל אל הטוב המוחלט. אם רק נבין שמתחת למעטה הסמיך טמון יוסף, או אז נראה גם עולם אחר, עולם התיקון.