ג בחשון תשע"ח / יום שני 23 אוקטובר 2017 | פרשת השבוע: לך לך
 
  הוסף למועדפים     הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   על פרשת השבוע     פרשת דרכים     פרשה ולעניין     שולחן דוד             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
על פרשת השבוע  
 
דף ראשיפרשת השבועעל פרשת השבועאל הארץ אשר אראך - פרשת השבוע לך לך
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

אל הארץ אשר אראך - פרשת השבוע לך לך    

אל הארץ אשר אראך - פרשת השבוע לך לך



פרשת השבוע לך לך - האמונה התמימה - "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". משמעות כפל הלשון של "לך לך" לפי פירוש רש"י, היא: "להנאתך ולטובתך". מהי ההנאה והטובה?

 



פרשת לך לך
 
האמונה התמימה
 
"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". משמעות כפל הלשון של "לך לך" לפי פירוש רש"י, היא: "להנאתך ולטובתך". מהי ההנאה והטובה הצפויים בעקבות ההליכה? ממשיך רש"י: "ושם אעשך לגוי גדול. כאן אין אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם". דהיינו, כדאי לו לאברהם לצאת מארצו וללכת לאן שיצווה אותו ה', כי על ידי זה יזכה לבנים עד שיהיה לעם גדול וכמו כן יזכה לפרסום בעולם.
 
דברים אלה מעוררים בנו תמיהה גדולה ועצומה. הרי עד היום ידענו שהציווי לצאת מארצו וממולדתו, הוא אחד מעשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. ובאמת זהו נסיון גדול לנטוש את המשפחה ואת החברים ולהפרד מהמדינה שבה הוא גדל. הנסיון גדל עוד יותר, בכך שלא נאמר לו לאן ללכת. אבל כאשר עם הציווי הזה הוא מתבשר שכדאי לו לצאת וללכת, כי על ידי זה יזכה לדברים גדולים וחשובים אשר בארצו לא יינתנו לו, הרי זה מקטין את הנסיון.
 
למה דומה הדבר? - לאב הרוצה לנסות את בנו ולראות אם הוא מציית לו ושומע בקולו. לצורך זה הוא פוקד עליו לצאת מהבית וללכת למקום מסויים. בשעה שהוא מצווה עליו ללכת, הוא מוסיף ואומר לו כדאי לך מאוד ללכת, כי מישהו מצפה לך במקום ההוא כדי לתת לך מתנה גדולה. האם דבר כזה ראוי להקרא נסיון? אם כן, גם כאן עלינו להבין מדוע הדגיש הקב"ה ואמר לאברהם "לך לך" להנאתך ולטובתך?
 
קושייה זו מיישב הג"ר יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ואומר הוא על פי דברי רש"י בפסוק השני של הפרשה: יציאה לדרך גורמת לעוני, למיעוט השם ולמיעוט פריה ורביה. ואם כן, לא היינו מתפלאים אילו אברהם היה תמה על ההבטחות שהבטיח הקב"ה, ושואל כיצד עליו להבין שדוקא היציאה לדרך תביא לו ברכה, שהרי זה ממש להפך מדרך הטבע?! כי בדרך הטבע, דוקא ההשארות במקום מגבירה את הסיכוי להתברך בממון ובילדים, והיציאה לדרך ממעטת אותו. אלא, זהו גוף הנסיון.
 
אנו מורגלים לחשוב שעיקר הנסיון הוא אם לבצע את ציווי ה' או לאו, אך אין זה נכון, ובוודאי לא כשהמדובר בצדיק כאברהם, כי הצדיק מוכן תמיד לשמוע בקול ה'. אלא מהו עיקר הנסיון? הצורה שבה הוא מקבל את הציווי. כלומר, גם אם יש לו תמיהות וקושיות ואינו מבין את ההגיון שבדברים, הוא מציית לדבר ה' בלי לשאול ולפקפק.
 
דוגמא לדבר אנו מוצאים בנסיון העקידה, שבו מציינים חז"ל שאברהם לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. בוודאי היה שם מקום לשאול: כיצד ה' מצווה להקריב את יצחק, הרי זה עומד בסתירה גמורה להבטחה "כי ביצחק ייקרא לך זרע"? הגדלות של אברהם היתה שהוא הלך לעקוד את יצחק בלי להרהר כלל על הקושיא הזו. גם בנסיון של "לך לך" היה מקום שאמנם אברהם ילך מארצו, אך יהרהר בליבו: "אינני מבין איך הקב"ה אומר שזהו לטובתי, הרי אם ה' רוצה את טובתי לתת לי בנים ועושר היה צריך לצוות עלי להשאר במקומי". ואברהם עמד בנסיון, הוא לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה והלך כפי שה' ציווהו. הנהגה זו של אברהם אבינו מהווה לימוד גדול עבורנו לדורי דורות: כולנו צריכים להאמין בלב שלם שכל הנהגה של הקב"ה וכל ציווי שלו, בין אם הם מובנים לנו ובין אם לאו, הכל מכוון אך ורק לטובתנו!!
 
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך"
 
האם יתכן שהאדם הנחשב לנזר הבריאה, ישתבח על שהוא דומה לבהמה? במחשבה ראשונה נדמה שדבר כזה לא יעלה על הדעת. אולם בדברי חז"ל אנו מוצאים שהדבר יתכן. על הפסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו), אומרים חכמינו ז"ל: "אף על פי שאדם אנחנו, נמשכנו אחריך כבהמה (מובא בבית הלוי בשם מדרש), ובגמרא נאמר: "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת, ומשימין עצמם כבהמה " (חולין ה:). ההשוואה לבהמה אומרת דרשני!
 
"בית הלוי" מוצא בדברים אלה יסוד גדול בעבודה ה'. בבארו את הפסוק "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז), הוא מביא את הגמרא במסכת קידושין (דף כב.), העוסקת בקניין משיכה המועיל בקניית עבד ובקניית בהמה. מבואר שם ש"קורא לה והיא באה", נחשב גם כן למשיכה, אלא שהדבר מועיל רק בבהמה ובעבד קטן, אך לא בעבד גדול. הסיבה לכך היא, שהליכת הבהמה בעקבות קריאת הבעלים מהווה קניין רק כאשר הליכתה הינה תוצאה ישירה של מעשה הבעלים. לפיכך בהמה ועבד וקטן המצייתים לקול הקורא והולכים אחריו ללא כל חשבונות, נקנים בכך. לעומת זאת היענותו של עבד גדול לקריאה היא תוצאה של החלטה שלו. אי לזאת אין כאן משיכה המורה על בעלות האדון הקורא.
 
מכאן ניתן ללמוד על יסוד גדול הטמון בדברי חז"ל הנ"ל. בני אדם נחשבים ל"ערומים בדעת", כי בדרך כלל הם עושים את פעולותיהם על פי שכלם ודעתם. אם גם את ציווי הקב"ה יקיימו על פי הבנתם והסכמת שכלם, יהיה בזה חסרון בשלימות העבודה. כי את דבר ה' יש לקיים בגלל שהוא יתברך ציווה, בין אם השכל האנושי מבין ומסכים לדברים ובין אם לאו. לאור זה מובן שמי הם בני עלייה מקיימי דבר ה' בשלימות? "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת", ואף על פי כן הם "משימין עצמם כבהמה" ההולכת לקול קריאת האדון ללא כל חשבונות. בני אדם אלה מעידים על עצמם: אף על פי שאדם אנחנו, נמשכנו אחריך כבהמה. כלומר, אמנם איננו נקנים במשיכה, כי פעולותינו נעשות על פי שכלנו. אבל אחרי ה' אנו נמשכים כבהמה, ההולכת אחרי אדוניה ללא כל שיקולים עצמיים.
 
זוהי הגדרתה של "תמימות", אומר "בית הלוי", הליכה אחרי ה' בדרכי התורה והמצוות מתוך ביטול הדעת העצמית מפני רצונו יתברך. זהו פשר הציווי לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים". אף אנו נצטוינו "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יג). עלינו להאמין באמונה שלימה שרצון ה' הוא הטוב האמיתי ואין להרהר אחריו. לפיכך, העבודה התמימה והשלימה היא המשליכה אחרי גווה את כל השיקולים והחשבונות ואין בה מקום להרהורים אחרי דבר ה' וגזירותיו. כך מתנהג עבד ה' אמיתי העושה את רצון אדונו בלי שום חשבון, ומקבל באהבה ובתמימות כל גזירה. אלה הם חיים של "נעשה ונשמע", כך הם חיים של תורה.
 
תמימות במעשים
 
אומר "בית הלוי", שההוראה המעשית של התמימות, היא לעשות את רצון ה' בלי לחקור מדוע ציוונו לעשות כן. אף על פי שהאדם רשאי לחקור אחרי טעמי המצוות, הדבר שייך למצוות לימוד התורה, שמצווה ללמדה ולדעתה. גם עצם לימוד זה, יש לעשות משום שמצווים אנו ללמוד. אבל קיום המצוות ובכלל זה מצוות תלמוד תורה, כאמור, חייב להתבצע רק משום שזהו רצון הבורא יתברך, ולא מחמת רצוננו לחקור ולהבין מדוע נצטווינו.
 
ישנם טועים החושבים שהבנת טעמי המצוות, משביחה את קיום המצווה. לפי דעתם, מי שמקיים מצוות מתוך הבנה ועל יסוד ההגיון שהוא מוצא בקיומן, היינו שלם יותר בעבודה, ועדיף על מי שעושה מצווה בתמימות. כאן לומדים אנו שאין הדברים נכונים כלל, אלא שלימות העבודה היא מפני שכך הוא רצונו יתברך. ההליכה בדרך התמימים מהווה ערובה גם לקיום המצוות בדקדוק, ללא סטייה "והתחכמות". ואמנם, לעיתים קורה שבני אדם או קבוצות אנשים, מרשים לעצמם לקבוע סדר עדיפויות או אי-אלו שינוים בקיום המצוות. כל זה, מתוך חשבון של "השקעה" כדאית לדעתם, למען ריבוי כבוד שמים. טעותם נובעת מכך שסבורים הם שבכוחם לחשב את הרווח מול ההפסד, והם אינם מעלים על דעתם שקטנים אנו מכדי לחשב חשבונות שמים.
 
קבלת גזירות ה' באמונה תמימה
 
אומר רש"י על הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יג): "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".
 
מכאן מקבלים אנו מימד נוסף לתמימות – קבלת גזירות ה' והנהגותיו עם בני אדם, ללא שאלות ותמיהות. בדומה לציווי לעשות את המצוות ללא חקירות ושאלות, כך מצווים אנו להאמין בה' ולקבל את גזרותיו בתמימות. גם כאן עלינו לדעת כי גבוה מעל גבוה ה' אלוקינו, ומי יוכל להבין קצות דרכיו ופעליו? ידיעה זו מבהירה לנו מדוע אין לשאול, עם זאת היא גם מיישבת את הלב ומקילה עלינו לכבוש את שאלותינו. כי ככל שנדע ונאמין שמאוד עמקו מחשבות ה', נוכל לבטוח שלבורא עולם הפתרון.
 
בפיוט על עשרת הרוגי מלכות מוצאים אנו את צו ה' לא להרהר אחר גזירותיו, גם לאחר שמוזכר העניין של הפשטת עורו של ר' ישמעאל כהן גדול ע"ה, נאמר: "שרפי מעלה צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה?!" התשובה לא איחרה לבוא: "ענתה בת קול משמים, אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים. לתוהו ובוהו אשית הדומיים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים"  - "גזירה היא מלפני – קבלוה"! זוהי התשובה, וזוהי ההוראה כיצד יש לקבל את הדברים. כיצד אם כן, מדברים אלה נוכל לרכוש השקפה נכונה ולקבל גזירות שמים בתמימות? מה פשר האזהרה: "אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים"? האם זעקת המלאכים מחייבת את חורבן העולם?
           
על כך ענה הגר"ש קלוגר זצ"ל שביאר: שזוהי מעין הקדמה, המבארת מדוע אין בכח הנבראים להבין כוונות הבורא בגזירותיו. ואמר הקב"ה למלאכים: אם אינכם מבינים את גזירותיי ומקשים עלי קושיות, אחזיר את העולם לתוהו ובוהו ואשחזר בפניכם את כל השתלשות המאורעות מאז בריאת העולם. כאשר תראו את התמונה השלימה, תבינו שהכל מחושב ומסודר ללא כל פגם ועוול. על זה נאמר "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב). ההולך עם ה' בתמימות, מאמין באמונה שלימה שכל גזירה הנגזרת על הכלל ועל הפרט נעשית מתוך חשבון זך ומזוכך, והיא בודאי לטובה. ככל שנתחזק באמונה זו, כך נוכל לקבל את כל הבא עלינו בשמחה ובאהבה.
 
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"
 
בפרשה זו, אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו על התורה "דרכי מוסר", אנו לומדים על שני באדם אשר עמדו בפני נסיון גדול. הם ניצבו בפני הברירה: או להתעשר על חשבון הפסדים רוחניים, או לוותר על העושר ולהרוויח בכך עניינים רוחניים. כפי שנראה, כל אחד מהשניים בחר בדרך שונה, והתוצאות לא איחרו לבוא. והמדובר באברהם ולוט, אשר עמדו בפני נסיון דומה, בשני מקרים שונים.
 
נביט תחילה על הנסיון של לוט:
 
אברהם ולוט מגיעים לרגע שבו אברהם אומר ללוט בן אחיו: "הפרד נא מעלי". ומיד "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה...ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו". מצד אחד עמדה בפניו השכנות הנפלאה עם אברהם, אשר ממנה הפיק בודאי תועלת רוחנית גדולה מאוד. אמנם אברהם אמר שעליהם להפרד, אך לא שמענו על שום נסיון מצד לוט למנוע פרידה זו. מה אם כן היתה תגובת לוט לדברי אברהם? הוא רואה לפניו את איזור סדום הפורה והמשגשג, ורואה בו מקום המבטיח הצלחה גשמית והתעשרות. זהו הנסיון, ולוט נכשל בו! הוא מתיישב בקרבת אנשי סדום, שהם "רעים וחטאים לה' מאד". חז"ל מטביעים עליו חותם בוטה וחריף, בדרשם את הפסוק: "ויסע לוט מקדם" – הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: "אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו". אם לוט מסוגל לוותר על קירבה לאדם קדוש בגלל חמדת הממון, אין זאת אלא שנעשה אפיקורס! התנתקותו של לוט מאברהם אבינו מעידה כאלף עדים, שבוודאי הגיע למסקנה ש"אי אפשי באברהם ולא באלוקיו".
 
זה היה מקור כשלונו של לוט – אסור היה לו להסתנוור מאלפי אלפים דינרי זהב וכסף המצפים לו בסדום, והיה עליו לומר: איני דר אלא במקום תורה! והיה עליו להתחנן לפני אברהם ולבקש דרכים לפתור את הבעיות שהתעוררו ולמנוע בכל מחיר את הפרידה. וגם אם היה חייב להפרד, היה צריך לחשוב על עתידו הרוחני ולא להתיישב בסדום. כמובן שהתוצאות לא איחרו לבוא: פורצת מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, וסדום נכבשת. תוכניות ההתעשרות של לוט לא יוצאות אל הפועל, שהרי נופל הוא בשבי ונשאר בעירום וחסר כל. ומי הציל אותו מהשבי? אברהם, אשר עליו אמר לוט "אי אפשי באברהם ולא באלוקיו". אכן, "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".
 
נאמר במשנה (אבות פ"ו) על רבי יוסי בן קיסמא שהלך ובפגש באדם (אליהו הנביא שבא לנסותו), ואמר לו רבי בוא לדור עמנו ואני אתן לך אלף אלפיםדינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. ענה רבי יוסי בן קסמא: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה! וכבר נאמר בתהלים: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'. ולא עוד, שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
 
נביט על נסיונו של אברהם:
 
עם סיום המלחמה, אומר מלך סדום לאברהם: "תן לי הנפש, והרכוש קח לך". הוא מציע לאברהם את כל שלל המלחמה, ובאמת אין לערער על זכותו של אברהם לזכות בשלל זה. בכל זאת אברהם רואה כאן חשש לחילול השם, שמא יאמרו שמלך סדום העשיר את אברהם ולא הקב"ה. הוא עומד בנסיון ואומר: "הרימותי ידי אל ה'...אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר: אני העשרתי את אברם". עלינו להבין, שמוויתור כזה לעולם אין מפסידים, כי השכר על המידה בניסון הוא גדול ועצום. כך רואים אנו שאברהם קיבל על עמידתו באיתנה בנסיון זה את מצוות ציצית כנגד "מחוט", ואת מצוות תפילין כנגד "ועד שרוך נעל".
 
אין לשער את גודל הזכויות המצטברות מכל מצוות אלו במשך כל הדורות. לעיתים אנו גם זוכים לראות כיצד הויתור על העשירות בעת נסיון, מביא ברכה ועושר גם בעולם הזה בנוסף לשכר בעולם הבא. חשוב לדעת, חיים המודרכים על פי דעת תורה, הם חיים על פי הערכים הנעלים ביותר, גם אם חיי עושר נראים נוצצים ומפתים.
 
מצוות הפרשה (מתוך ספר החינוך):
 
מצוות מילה -  מצוות עשה, שנאמר (בראשית יז, י): "זאת בריתי אר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר". ונכפלה בדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא יב, ג): "וביום השמיני ימול בשר עלרתו".
           
שורש המצווה – רצה הקב"ה לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומבואם איננו שווה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, משום שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו ובכשר פעולותיו.
             
  
"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני אז בארץ" (ליקו"מ ח"ב רעז)
 
לארץ ישראל יש שתי בחינות: לפעמים נקראת ארץ כנען, ולפעמים נקראת ארץ, סתם.
כשיש מחלוקת נקראת – ארץ כנען, בחינת כאן עני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק: "ולא יהיה כנעני" – ז"א שאין כאן עני.
נמצא, שכנען היא בחינת עניות וזה על ידי המחלוקת, כי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, וזה בחינת: "ויהי ריב...והכנעני אז בארץ", בגלל הריב והמחלוקת על ידי זה מתקיים הכנעני, העניות. אולם, כשיש שלום אזי היא נקראת ארץ בחינת סתם ואז היא בחינת "ארץ נתנה יבולה" (תהלים סז), שנותנת כוחותיה לכל יבול הארץ ואין עניות.
 
"ויהי רעב בארץ" (ליקו"מ ח"א סב)
 
רעב הוא בחינת תענית, וכשאדם מרעיב את עצמו ניחר גרונו ואינו יכול לדבר שום דיבור לפני הקב"ה, ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו, ממשיך מימי החסדים ללחלח את הגרון ואז יוכל לדבר. כשזוכה לדבר זוכה לאמונה ועל ידי כך לדבוק בהתחלה שהיא הראשית בכל פעם שנופל או יורד ברוחניותו, חלילה, כי עיקר כל הדברים הם ההתחלה.
כל ההתחלות קשות, אך עיקר כח העבודה הדיבור והאמונה הוא כפי גודל ההתלהבות של ההתלחה המשפיעה על המשך עבודתו הרוחנית, על כן לא צריך להתייאש אלא להתחיל בכל פעם מחדש, כי יכול להיות שההתחלה לא היתה בשלמות עם ההתלהבות הנחוצה ולכן גם עבודתו לא תהיה כראוי.
 
"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון" (ליקו"מ ח"ב ז)
 
כשנתן משה רבנו ליבו להסתכל בצרתם של ישראל, קראו הקב"ה אליו ויאמר: משה, משה. וענה: הנני.
והכוונה הנני מוכן לכהונה, הנני מוכן למלכות כדי להורות את בני ישראל מלשון הוראה. וזה בחינת מלכות, ועל ידי מלכות זאת נמשכת הפרנסה.
ולכן נאמר:
מלכי צדק מלך שלם – המלכות שהיא הוראה והנהגה.
הוציא לחם ויין – המשיך את הפרנסה מהמלכות
והוא כהן – אותה המוכנות לכהונה והנהגה הממשיכה את הפרנסה.
 
"וימל את בשר ערלתכם בעצם היום הזה" (ליקו"מ ח"א כב)
 
צריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף ולהראות לו מכל הארה והשגה שהנשמה משיגה בחינת: "ומבשרך לא תתעלם" – לא להעלים עיניך מלרחם על בשרך אלא, להודיע לגוף על כל הדברים העליונים שהנשמה משיגה, כי הגוף מלא בתאוות וגשמיות ואינו יודע מזה.
כשהגוף נמצא במצב של ידיעה הוא מהווה בסיס טוב לנשמה בזמן של ירידה, חלילה. אז נשמעת קול אנחה ושבר, שזה בחינת קול השופר: תקיעה, שבירה ותרועה – קולות קדושה. ועל כן נאמר: "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה" – היום הזה זה קול השופר שמצוותו ביום, דהיינו "יענך ה' ביום צרה" – שעל ידו נמול ונשבר ערלת בשר ומקבל אור העצם – אור העליון שהוא התגלות כל הפעולות והמידות הטובות שהם כלל כל התורה כולה.
 
"והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" (ליקו"מ ח"א לא)
 
עיקר שלמות הצדקה אינו אלא בשבת, והכוונה: הצדקה אין לה שלמות האור אלא על ידי שבת, כי ע"י שבת מאירה כשמש, בחינת: "שמש צדקה" (מלאכי ג) ושם עיקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה. נמצא, שעיקר חשיבות הצדקה היא האמונה, בחינת - "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" – כי השבת היא אמונה, שמאמין האדם בחידוש העולם וביחודו, ושבת היא מקור הברכה: "ויברך ה' את יום השביעי" (בראשית ב), ולכן קבלת שלמות הברכות הוא ממקור הברכה.
 
"ויכם וירדפם עד חובה" (מתוך "פרנסה טובה" – דברי רבי נחמן בעניין פרנסה)
 
הממון מפסיד ומקצר ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות המקושר בפנים הסטרא אחרא שהיא עבודה זרה.
העצבות היא בחינת עבודה זרה (עבודת אלילים) הנקראת חובה, שמכרעת הכל לכף חובה, וכל המתדבקים בה הם בעלי חובות תמיד. ומפרש רש"י: "וירדפם עד חובה" – אין מקום ששמו חובה, אלא קורא חובה על שם עבודת האלילים שעתידה להיות שם.
עבודת אלילים=עצבות הבאה מדאגות ורדיפה אחר הממון. נאמר בפרקי אבות (יב): "מרבה נכסים מרבה דאגה" – אדם שיש לו מנה רוצה מאתיים ותמיד ממרר חייו בעבור חסרונו שחסר לו. ואמר רבי נחמן: "כל מה שיש לו יותר עשירות, יש לו יותר עצבות ומרה שחורה ודאגה יותר".
 
"מפני שרי גבירתי אני בורחת" (ליקו"מ ח"א לו)
 
התיקון להרהורי ניאוף הבאים לאדם הוא, שיאמר פסוק ראשון של קריאת שמע בעצימת עיניו וכן יאמר אח"כ "ברוך שם כבוד", כי תאוות הניאוף באה מעכירת הדמים, מהטחול שהיא הלילית – שיפחה בישא שהיא מלכות הרשעה, לעומת זאת מלכות שמים היא בחינת הגבירה – אשה יראת ה'.
כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים ע"י "קריאת שמע" וכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי ישראל ומפריש את נשמתו מהמלכות הרשעה, שהיא השיפחה בישא, אז התאווה בורחת ונפרדת ממנו. וצריך להשתדל ולגרשה כי אם לא תאווה זו תיהפך להיות: "שיפחה תירש גבירתה" (משלי ל), ולכן נאמר "מפני שרי גבירתי אני בורחת" – היינו השיפחה שהיא התאווה בורחת מפני הגבירה, שהיא אישה יראת ה' = קבלת עול מלכות שמים.
 
"ואברכך ואגדלה שמך" (ליקו"מ ח"א נט)
 
מפרש רש"י: "אברכך" – בממון, כי עיקר גידול השם והנפש הוא על ידי עשירות.
"ואברכך" – ידע האדם שצריך לשמור נפשו ולא לכעוס, כי כשרוצים להשפיע לו ממון מלמעלה בא היצר הרע ומסית אותו לכעס על מנת לקלקל לו את החומה של העשירות, לכן צריך לשמור עצמו מזה כדי שיוכל להתברך בממון, נמצא שהכעס מזיק לעשירות.
 
"ואגדלה" – עיקר גידול השם והנפש הוא שמירה מכעס, כי הכעס פוגם בנפשו בחינת: "טורף נפשו באפו" (איוב יח), וכששומר עצמו מכעס מגדיל את העשירות ובזה מגדיל את נפשו ושמו ומקיים "ואגדלה", על כן מתאווים כולם להיכלל בנפשו ולקבל חיות ממנו, כמו אדם המעמיד תלמידים רבים וחכמים, וזוכה הוא שיכללו בנפשו נפשות רבות ונעשה כאילו ילד אותם בעצמו.




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של מערכת ברסלב ישראל
   חזור לדף הבית של על פרשת השבוע




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 
 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
     
  •  
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים