אל תישארו לבד

יום שישי אחד התעוררתי מנמנום קל של אחר הצהריים והשארתי לעצמי מספיק זמן להתארגנות האחרונה של לפני שבת, וגם להעיף מבט על הבית, שהיה כזה חמוד, מסודר ומאורגן לפני שעזבתי אותו לחסדי(???) הילדים לפני זמן לא ארוך.
 
טוב, אני עוברת על המטבח ונותנת הוראות לקורבן הראשון שצדתי, לסדר אותו קלות מהבילגונים הטריים, עוברת על הסלון ונותנת הוראות לקורבן שני, עוברת על ההול, מרימה בעצמי שקית פה, ספר שם, מתקדמת לחדרים – צדה קורבן שלישי כנ"ל, ותוך כדי מתחילה להתעצבן. למה? למה הם עושים לי את זה? איך הם נכנסים למקום שנראה כמו קטלוג של בית לדוגמא והופכים אותו כאילו כלום?! אין לכם לב שאתם נכנסים לחדר ש(כמעט) הכל מונח בו בדיוק מילימטרי, ומשאירים אחריכם אגו'אים, נעלי בית, שני דפים גזורים, שקית של בייגלה מחוררת והולכים? מה אתם חושבים לעצמכם? אין לכם עיניים? העבודה הזו של אמא היא כלום מבחינתם? אתם לגמרי לגמרי אדישים??? וזה לא רק האיומים, זאת גם אני המופלאה שחינכה אותם ככה, כישלון ממדרגה ראשונה שכמותי…
 
וככה אני מתמלאת עצבים ותסכולים, גם סובלת וגם אשמה. קוקטייל מופלא לבן אדם שרק קם מהשינה, שעה לפני שבת, כשיש בעולם יצר רע מיוחד שמאוד אוהב חומרים כאלה ועושה הכל כדי לבעבע אותם קרוב יותר ויותר לנקודת הרתיחה. ונקודת הרתיחה הייתה בראש המדרגות. ראש המדרגות הוא מקום קטן, מטר על מטר וחצי בערך, שנמצא, כשמו, בראש המדרגות המובילות לחדר של שתי בנותיי, האמצעיות אך הגדולות בהחלט, למטה. את ראש המדרגות (שהוא מקום מועד להצטברות שקיות, ילקוטים, דברים מלמטה שצריכים לרדת בחזרה, דברים מלמעלה שלא הושבו למקומם וכן הלאה) פניתי אני באופן יסודי ומוחלט, ביום חמישי בבוקר. ממש ראו שם רק שטיח חום ומשמח לב. עכשיו המקום היה זרוע באופן מקומם בילקוטים, בשקיות, בשכפולים, בגומי, בחבל ובעוד פריטים מרגיזים נורא.
 
הטיתי את אוזניי לבדוק אם אני שומעת טוב. כן בהחלט, הבנות החביבות שלי למטה, הן לא הניחו את החפצים עם ההזדמנות הראשונה שתרדנה ואז תאסופנה אותם איתן בדרכן. לא לא. הן הניחו את חפציהן מזמן, בצהריים, ועכשיו, כשירדו להסתרק ולהתארגן לשבת, עקפו אותם בחינניות קלה כאילו היו אוויר. נס שלא שברו את הראש.
 
"בנות", קראתי בקול שהזעם מתחיל לטפס בו לנקודה מסוכנת, "אתן בחדר שלכן?"
"כן", הן ענו לי. "אז תיזהרו לא לצאת בבקשה, שלא תחטפו משהו מלמעלה".
 
ואז התחלתי להשליך בחבטות מהדהדות, לפי סדר הופעתם, ילקוטים, שקיות, חפצים, שכפולים, ניירות, חבלים, כדורים, כל מה שהיה שם. החל בקלסר וכלה בשקית קטנה, ציורית ובעלת ידיות אסטטיות כאלה. ברגע שהיא הייתה באוויר עברה בי הבנה שהשקית האחרונה הזו הייתה טעות. 'ברוך רציני' אמרתי בליבי, אבל היה כבר מאוחר מדי. הברוך אכן נשמע תוך שבריר שנייה בקול ריסוק, שאחריו זעקת שבר מפי בתי, ואחריה דממה גדולה.
 
נו, זאת הייתה השקית הנאה שבה הכנו לה, ביום שלישי של אותו שבוע, כוס מיוחדת לכבוד המבחן הארצי במושגים ביהדות. על הכוס הדפסנו בהיפר פוטו את תמונת עצמה לומדת למבחן במושגים, ובתוך הכוס היו שוקולדים וסוכריות לברכת הצלחה. (תסמכו עלי שלא היוזמה ולא הביצוע שלי. בכורתי מעולם לא קיבלה כאלה, רק אחיותיה המטופלות על ידה). הכוס הזאת הייתה סוד מרגש ומאמץ משותף של כולן וכעת היא ז"ל. אמא ריסקה אותה בחמתה.
 
השקט שעמד באוויר היה מוחשי ומהדהד. בבת אחת השתנתה האווירה מ"עוד מצב חרום של אמא כועסת וצריך מהר לשים דברים במקום ולבקש סליחה, למשהו מסתייג בגלוי. תגידו אתם. מי שובר כלים בחמתו, מי? מי שובר לילדה עליזה את הלב? ואיזו מתפרצת נוראית אני?
 
כל בני הבית, שנקהלו שם לשמע החבטות והבכיות הביטו עלי במבטים מגנים. סליחה, אמרתי בתוקף (חיצוני בלבד, כמובן) כאן לא המקום של השקית, ואם הכוס בילתה בה 3 ימים בלי שמישהו טרח לשים אותה במקום, אפשר להמשיך להעמיד פנים שהיא בפנים, שלמה ושמחה, גם עוד שנה, מצידי.
 
זה לא היה משכנע.
 
כשפניתי זעופה לחדרי, עם הוראה אחרונה "תשימו הכל במקום מיד", בא בעלי בעקבותיי וביקש בלחש דחוף שכאשר אני משליכה את מערכת הסטריאו מחלון הסלון שאשים לב שלא יעבור שם בדיוק השכן. בקיצור, כולם היו נגדי.
 
נכנסתי לחדרי וגם אני כמובן לא הרגשתי הכי בנוח בחברתי. הכל התערבל לי בבטן, בנאחס – הכעס עליהם, הכעס על עצמי והשמחה לאיד של הרשע הפנימי. בחלל הבית תלויה מועקה ועוד מעט שבת, איזה יופי לנו. ונזכרתי באזמרה. אזמרה המתוקה שכאילו אומרת, 'תדעו לכם שתמצאו את עצמכם במצבים כאלה, שכולם יהיו נגדכם. בזמן כזה, תהיו לפחות אתם ידידים של עצמכם. אל תשאירו את עצמכם לגמרי לבד, מוקפים בעוינות ושלילה. תהיו אתם בעדכם. תראו בעצמכם טוב, דווקא כשאיש מסביב לא רואה את הטוב הזה ולא מאמין בו'…
 
רק שתדעו, שאזמרה זה לא קל. בפרט במצבי חרום כאלה. ובמצבי חרום אסור לזייף. זה פשוט לא עובד בחיצוניות או בהעמדת פנים. 'ריבונו של עולם', ביקשתי בשקט, 'עזור לי לעשות אזמרה, כאן ועכשיו. ערב שבת, אי אפשר שהפיגוע הטעון הזה יימשך. בבקשה!'… ניסיתי ללמד על עצמי זכות – שאני לא אשמה, שהן באמת לא היו בסדר, שקמתי מהשינה ועוד הייתי לא בכושר להיאבק – אבל כל אלו היו רק נסיבות מקלות. הן לא היו הטוב האמיתי שבי, שקשור לכאן ויכול לנחם ולהרים. אז התבוננתי פנימה, ושאלתי את עצמי מה הביא אותי לכעס הזה, ממש כמו שאומרים לילד – 'תספר לי מה כואב לך חמודי'. התשובה הייתה – מה שגורם לכעס זאת התחושה האיומה הזאת שמתעלמים ממני. כשאני נתקלת בהתנהגות מבלגנת היצר הרע שלי מפרש לי אותה כרשעות, כאטימות, כהתעלמות ממני ומכל עמלי. נכון שזה פירוש מטורף קצת לזוג נעלי בית מושלכות, לדפים גזורים ולשקית בייגלה עם חור, אבל דווקא בגלל המאמצים שהשקעתי כדי שכל אלה לא יהיו שם, ובגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה הם כן צצו פתאום, היצר הרע מצליח לגרום לי להתרשם מהלחישות המטורפות שלו. זאת עובדה.
 
ואז מצאתי בעצמי "עוד מעט טוב". 'תזכרי' אמרתי לעצמי בשקט, 'תזכרי במאות או באלפי הפעמים בהן נתקלת בשובלים האינסופיים שהילדים האלה משאירים אחריהם, שמעת את הלחישה הציפעונית של היצר הרע והדפת אותה בתוקף. תיזכרי כמה פעמים אמרת בליבך – לא נכון! הם לא רעים! ובטח שהם לא מושחתים! הם רק ילדים! ילדים שלא שמים לב לדברים האלה, גם את היית ילדה ולא שמת לב ולא היית רעה! עובדה!'. ההבנה שלי לרגשותיי, עם זיכרון כל הפעמים מן העבר בהן התעקשתי להילחם ברע ולהדוף אותו – הם היו האזמרה האמיתית של הרגע ההוא, הם חיזקו אותי לדעת שאני לא מפלצת הורסת כזאת, אלא אמא טובה שאוהבת את כולם ובפעם הזאת התפרצה.
 
בקיצור, קראתי לבוגרת המושגים ביהדות (שכבר גמרה לבכות בינתיים ונשארה סתם מצוברחת) לחדר, סגרנו את הדלת, ואמרתי לה בכמה מילים מהי תחושתי, כאשר אני נתקלת בבלגאן כנ"ל. "זה לא בסדר מצידכן לבלגן כל כך", אמרתי לה, "אבל מצד שני, הכעס הנורא שאתן סופגות בגערה שלי לא באמת קשור אליכן. הרי אתן טובות ולא רעות. מי סידר לי רק לפני שעה את המטבח כל כך יפה, מי? את, נכון? אז את טובה, את לא רעה. רק היצר הרע גורם לי להרגיש כאילו יש פה כאלה ילדים איומים…"
 
זאת הייתה נקודה שבה דמענו שתינו במשותף, אבל דמעות אחרות כאלה, מטהרות, ואז – כמו תמיד ברגעי אזמרה אמיתיים – המציאות הסביבתית נמסה וגם אבא נכנס. "על מה אתן מדברות כאן?" הוא שאל בחשדנות. "אנחנו דנות בענייני כוסות משוחזרות. אם הן תהיינה יפות כמו המקור או יותר ממנו", אמרתי וקרצתי לחנה. "אבל סליחה, אם היא הייתה צריכה לשים את החפצים שלה במקום והתרשלה, מה פתאום מגיעה לה כוס חדשה? זאת תוצאה בלתי נמנעת של ההתנהגות שלה. היא לא צריכה לקבל פיצוי", נעלם פתאום האדון החושש לשלום הסטריאו והופיע בעל חינוכי המצדד בגלוי באשתו. "אתה צודק, אבל חנה כבר למדה את הלקח ואני רוצה לשמח אותה ולעשות לה כוס חדשה", חייכתי. גם חנה חייכה. גם אבא חייך. אני סבורה שגם בורא עולם בשמים חייך.
 
ואז היה צפוף והדלקתי נרות ומעומק ליבי הודיתי לבורא עולם על הרב'ה שלי. מה הייתי עושה בלי עצותיו המאירות, שתמיד לוקחות בחשבון אותי בעצמי, עם הרגשות שלי, במקום שלי, במבוכה שלי, בנפילה שלי, במה שעובר עלי.
 
ואם אתם רוצים לדעת, את הכוס עוד לא עשינו עד היום. שכחנו, דחינו, היינו עסוקים. אבל גם אם היא לא תהיה יותר על המדף של חנה (או באחת השקיות המרובות שלה) נזכור אותה תמיד, אני בטוחה.