אמונת החתולים

אני לא חובבת חתולים גדולה, ובכלליות, יש לי פינה בלב לבעלי חיים. אבל עד לפני שאימצנו את רג'י, לא חשבתי שיהיה לנו חתול בגינת הבית. בבית בו גדלתי היה כלב, ובבית שלי, אחרי שהתחתנתי, היו לי כמה בעלי חיים מעניינים – דגים, ציפורים, אוגרים, כלבים ואפילו ארנב. ואז, יום אחד, ראיתי מודעה של חברה בה היא מבקשת למצוא בית חם לגורי חתולים שננטשו ליד פח הזבל השכונתי. אחרי כמה שבועות, התחנונים שלה עשו את שלהם ובסוף הבאתי לילדים מתנה חיה – גור חתולים. ומאז רג'י לא עוזב אותנו, לא נותן לצאת מהבית בלעדיו.
 
מאז חלפו כמה שנים ואני למדתי כמה דברים חשובים. אחד מהם, והחשוב מכל הוא, שלגדל חיית-מחמד בבית זה לא משהו פשוט, בעיקר כשזה צריך להיות תואם להלכה היהודית. הרבה בעלי חיות-מחמד לא מודעים לבעיות מסוימות שיכולות להתעורר עם החיות הפרוותיות הללו, אבל זה נושא למאמר בפני עצמו.
 
רג'י הוא חתול בית-חוץ כזה. הוא נהנה מהבית החם פלוס פנסיון מלא, ועדיין, חופשי לרוץ ולהסתובב לו בחוץ כאוות נפשו. והוא טוב בזה. בניגוד אלינו, לשכנים שלנו יש שלושה חתולים. את רוב זמנם הם מעבירים בתוך פחי הזבל בשכונה. הם, החתולים של השכנים, דואגים לעצמם רוב שעות היום. לאחרונה, שלושה גורים, אחים קטנים, מצאו להם מחסה סמוך לכניסת הבית שלנו. כשהם לא בחוץ ומחפשים אוכל, הם משחקים ומשתובבים להם יחד. למרות החיים הקשים שלהם נראה שהחתולים האלה די שמחים.
 
רג'י יודע מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלו, זו הסיבה שהוא לא דואג בכלל. כשהוא רעב הוא נכנס לבית ועושה כמה 'מיאו' או משתמש בכל טכניקה שאימץ כדי למשוך את תשומת ליבנו, והצלחת כבר לידו. אם לחתולים היו יכולות אנושיות, נראה כי לרג'י הייתה צריכה להיות אמונה חזקה יותר מכל שאר החתולים בשכונה. אחרי הכל, הוא בוטח בנו, הוא מוגן והוא יודע שכל מה שהוא צריך הוא יקבל. הוא יודע שאין לו צורך לדאוג. החיים הטובים.
 
אבחון עמוק יותר על העניין גילה לי שההומלסים שבחבורה הם בעלי האמונה הגדולה והאמיתית יותר. למרות הקשיים שמלווים את חייהם בין ערימות האשפה וגינות השכנים, הם מתחשלים עם כל יום שעובר, שהרי כל יום הופך למלחמת הישרדות לשמה. תמיד תראו אותם מחטטים בזבל, מחפשים את שאריות שיהפכו לארוחה דשנה, ונראה שהם די מצליחים בזה. אך בסוף היום הם שמחים ומלאים.
 
למרות שחתולים הם יצורים אנוכיים מטבעם, בכל פעם שאנו זורקים שאריות של אוכל לעברם (כן, אנחנו אשמים) הם מלאי הכרת הטוב, הם עושים איזה 'מיאו' שכל כולו הכרת הטוב. הם יודעים, בדרכם החתולית, לומר לנו תודה. רג'י, לעומת זאת, כבר מקבל את העניינים כמובן מאליו. אני יודעת שבדרכו החתולית הוא כן מעריך את חייו אצלנו, אבל השלושה שבחוץ באמת גורמים לי להרגיש שהם שמחים בחלקם ומודים על כל מה שיש להם.
 
זה משהו שכולנו צריכים לשאוף אליו – להיות שמחים בחלקנו. להיות מסופקים ושבעי רצון זה דבר טוב, אך לחשוב כל הזמן שמגיע לנו – כך לא מכירים טובה לבורא עולם שמטיב איתנו כל הזמן ומשפיע לנו שפע נפלא. אחרי הכל, הוא לא חייב לנו שום דבר, ואנחנו לא אמורים להיות חוצפנים, הברכות הללו הן לא משהו מובן מאליו. אנחנו בהחלט יכולים להיות כמו אותם חתולי רחוב, בלי לדעת מאיפה תגיע פרוסת הלחם הבאה או מהיכן נשלם את השכירות או המשכנתא של החודש. אנחנו כל הזמן צריכים להתפלל, אפילו על הניסים הכל כך ברורים והיומיומיים שאנו חווים – קורת גג, בגד ללבוש ועוד. עם אמונה, כשאנו מבינים שהכל לטובה, בורא עולם יספק לנו את כל מה שאנו צריכים, בלי דאגות. ואם לצד זה ההבנה זו נוסיף שמחה והכרת הטוב אליו, זה יהיה נפלא.
 
לכל בריה שבורא עולם ברא יש יכולות מיוחדות רק לה, ומהן אפשר ללמוד רבות. הגמרא (מסכת עירובין מג, א) אומרת לנו שמהחתול אנו למדים על מידת הצניעות. החתול ידוע ברמת ההיגיינה שלו, בין כל שאר המיומנות בהן ניחן.
 
בפרק שירה נאמר לנו על החכמה אותה נוכל להשיג דרך הבריות של הבורא. שלא כמו כלבים, החתולים לא מנסים לרצות אף אחד והם מאוד עקשנים לגבי המטרות שהם מציבים לעצמם. "חתול אומר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהלים יח, לח). אם אנחנו יהירים ומלאי גאווה, בורא עולם כבר ימצא את הדרך להעמיד אותנו על מקומנו. רק בעזרת ידו המכוונת אנו יכולים לעלות מעלה, ברוחניות ובגשמיות.  
 
בימים אלה, כשהאויבים מחפשים בכל דרך איך להשמיד אותנו, חלילה, ולנו אין למי לפנות אלא רק לאבינו שבשמים, אנחנו חייבים להתפלל שהמנהיגים ייתנו דעתם גם לשיעור המאלף שאנו מקבלים מהחתול. אנחנו חייבים להיות נחושים בזכות שלנו לחיות כאן, בקדושה, בחופש, בארץ שבורא עולם הבטיח לנו – ארץ ישראל.
 
"ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן"! (מתוך ברכת המזון).