אני כאן כדי להישאר

במשך 3,800 שנים – מאז שיעקב אבינו ובני משפחתו ירדו למצרים – אבותינו שתלו עצים בדרכם למקום מסוים, או במקום בו שהו.
 
בני ישראל טעמו רק חודשיים של חופש ומיד קיבלו את התורה על הר סיני. ובתורה נאמר להם להקים את המשכן, אוהל מועד, שיהיה בית מקדש נייד עד לבנייתו של בית המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך. וכדי להקים את המשכן, היה צריך מרכיבים רבים: זהב, כסף, אבנים יקרות, צבעים, עורות של חיות. את כל אלה היה לעם ישראל – מה שקיבלו לפני שיצאו ממצרים, ומה שאספו בים סוף אחרי שפרעה וחילותיו טבעו בים וכל הזהב שלהם צף, ולעם ישראל רק נותר לאסוף ולהמשיך הלאה. אולם למשכן היה צריך כמות לא מבוטלת של עצים, גזעים של עצי שיטה מהם יעשו קורות ושאר דברים שנצרכים למשכן. אך השאלה הנשאלת היא – מהיכן היו להם עצי שיטה במדבר?
 
המדרש מספר לנו שיעקב אבינו ע"ה, ראה ברוח קודשו שצאצאיו יצטרכו עצי שיטה כשיצאו ממצרים, לכן הוא שתל עצי שיטה במדבר בדרכו למצרים. עד היום תוכלו למצוא את עצי השיטה העקשנים והחזקים הללו במדבר סיני.
 
מדרש אחר מספר לנו שאבותינו במצרים שתלו עצי שיטה, ולקחו את קורות העצים איתם כשיצאו מעבדות לחירות.
 
יכול להיות ששני המדרשים הללו צודקים. בכל מקרה, בני ישראל היו חקלאים ועסקו בתחום זה במשך שנים רבות. עצים, אם כך, לא היו הבעיה שלהם.
 
איך הייתם מגדירים את החיים המתוקים? נניח שלא היו לכם שוב בעיות או צרות בחיים, גם לא אויבים או גבולות, היה לכם את כל הבריאות והשפע שאתם צריכים, איך הייתם מתארים חיים חלומיים כאלה?
 
הנביאים שלנו ענו לשאלה זו בכמה מקומות: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א, ה, פסוק ה).
 
הפסוק זה מלמד אותנו שני שיעורים מאלפים:
 
הראשון – עצים, ובמיוחד עצי פירות – מסמלים שלום וביטחון, לה דולצ'ה ויטה, החיים המתוקים. חז"ל אומרים לנו שבתקופה של שלמה המלך אנשים היו עשירים. מה זה עשירים, הם אפילו לא היו מתכופפים להרים מטבע כסף זרוק ברחוב. הגפן והתאנה, אף הם סמל לשפע ועושר. אנשים לא העסיקו את המוח שלהם אם יהיה להם אוכל על השולחן, כי תמיד היה.
 
השני – והמאוד חשוב – הוא, שלכל אדם ביהודה וישראל יש עצים מדן בצפון ועד באר שבע בדרום.
 
דוד המלך ע"ה מלמד אותנו שעצי פירות הם סמל לשפע אלוקי באומרו: "אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים קכ"ח, ג).
 
העצים שלנו מסמלים את השלום, את הביטחון, העושר, הפוריות, השמחה, ובעצם – את מה לא?!
 
עם כל הברכות שהעצים מביאים איתם, אנחנו בהחלט יכולים להבין למה יש לנו ראש השנה לאילנות – ט"ו בשבט בכל שנה.
 
אנשים רבים בישראל שיש ברשותם גינה, אפילו קטנה, הופכים אותה לבוסתן קטן, גן עדן עלי אדמות. הם שותלים בגינה עצי פרי, אילנות, שמוזכרים בתורה ובעיקר את העצים שמוזכרים בשבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל – ענבים, תמרים, רימונים, תאנים, זיתים. גינה כזו מושכת חסדים ושפע אלוקי, שפע של ברכות. אבל יתירה מזו, העצים שלנו הם הכרזה ברורה וחד משמעית: אנחנו כאן כדי להישאר! וכמו שהעצים שולחים את שורשיהם עמוק באדמה, כך גם אנו. ובמיוחד כאן, בארץ ישראל, כל עץ שאנו שותלים הוא מסר שאנחנו כאן כדי להישאר, ולא משנה מה יאמרו שם בחוץ, בעולם הגדול.
 
עכשיו אנחנו בהחלט יכולים להבין מדוע התורה משווה את האדם לעץ השדה: "כי האדם עץ השדה", ומדוע אסור לכרות עצי פרי. יש שתי דרכים בהן נוכל לעמוד על שלנו בכל הקשור למתנה שקיבלנו מבורא עולם –ארץ ישראל: האחת, על ידי שניישב את אדמת ישראל מהצפון ועד לדרום, והשנייה, על ידי שתילת עצים בכל מקום שאנו נמצאים.
 
ט"ו בשבט שמח, ויהי רצון שנזכה להיות פוריים כגפן ונאריך ימים כמו עץ הזית, אמן.