בחיים יש גם הפתעות

בחיים כמו בחיים, יש גם הפתעות. את המסר המתוק הזה, פלוס העובדה שהכל לטובה ושאני לא רבי עקיבא, למדתי בגלל חברה שלי, נעמה.

4 דק' קריאה

טליה לוי

פורסם בתאריך 05.04.21

הרגע הזה שאנחנו מחכים לו כל כך ומרשים לעצמנו לדמיין אותו, הדמיון שלפעמים כל כך חי ומוחשי שאנחנו כבר בתוך החוויה וההרגשה שהכל מתנהל בדיוק כפי שהיינו רוצים, התחושה שעושה את הציפייה, שגם ככה דרוכה וטעונה, יותר מתוקה לקראת הרגע המיוחל.
 
רק מה, הרגע הזה לא תלוי רק בנו. הוא תלוי גם בבורא עולם שמנהל את העולם ומחליט מתי הוא יקרה יגיע ואיך נחווה אותו. ואולי, הוא תלוי רק בבורא עולם.
 
כל כך חיכיתי למפגש המיוחל עם חברתי הטובה נעמה, חברה עוד מתקופת בית הספר. עכשיו, עשר שנים אחרי זה עומד לקרות. ועשר שנים זה פרק זמן מכובד מאוד! תארו לכם מה כל אחת מאיתנו הספיקה לעשות ולחוות…
 
עשר שנים…
 
לפעמים אני מנסה לנחש מה עבר עליה, על נעמה ואיך היא נראית היום. המשחק בדמיון שלי משעשע ומהנה. יש גם משהו בלנחש: איך היא נראית? מה השיגה בזמן זה? אילו התמודדויות עברו עליה וכיצד צמחה מהן? האם גם היא נרגשת לקראת המפגש בינינו? אילו זיכרונות צפים לה בראש? 
 
ובלי שליטה,  חלקי זיכרונות משעשעים, יותר או פחות, נשלפים מהדיסק הקשיח שבראשי ומופיעים על גבי המסך. לא לחינם אמר מי שאמר שזיכרונות הם נכס שאי אפשר לקחת במכס… אני בולעת את הרוק ומחכה בסבלנות עד למפגש שיחול בעז"ה בעוד יומיים, פרק זמן נכבד כשמצפים למשהו.
 
והיומיים האלה עברו להם. כבר משעת בוקר אני בההתרגשות גוברת  והולכת, מנסה לתחום את רגשותיי כדי שאוכל לתפקד עד לרגע המפגש, החיים הרי ממשיכים כרגיל ותובעים ממני את העשייה היומיומית. אבל הרגש מנצח. נעמה מסמלת עבורי חלק ניכר משנותיי כנערה. היינו צמודות כמו אחיות, ויש לנו הרבה חוויות משותפות. ובכלל, נעמה מקשטת כמעט כל זיכרון מאותן שנות חברות וביחד.
 
ההרגשה  החגיגית והזיכרונות הטובים לא רק שטפו אותי בגל חדש, אלא גם הזרימו בי מרץ נעורים, זכר לימים הטובים.
 
ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, לא הייתה אופציה כזאת באפשריות שלי – קיבלתי מנעמה הודעת ביטול. משהו לא הסתדר לה ו"לא נורא נקבע מועד אחר. ניפגש בהזדמנות הרי החיים לפנינו, לא?"
 
כגודל הציפייה גודל האכזבה, ובמקרה שלי כפול ומכופל! לא תאמינו, אבל מצאתי את עצמי ממש בדאון. כל האוויר יצא לי מהמפרשים. הרגשתי שאני נוחתת נחיתת חירום למציאות העגומה. כל החלומות שלי על המפגש התעוררו למציאות המאכזבת. כי איך אומרים המבוגרים? לא נורא, אלו הם החיים!
 
כיווצתי את שפתיי בהרגשת זעם. 'אלו הם החיים?' שאל אותי קול נסתר פנימי. לא! בחיים יש אכזבות כמו הפתעות. ובבת אחת, בלי שמישהו מהקולות האלה קיבל רשות, התנהל בתוכי דיון מעמיק ועקרוני.
 
בידיעה שלי אני מאמינה שבורא עולם מנהל את העולם, ואם הוא מנהל את העולם אז גם אותי. וגם עכשיו, ובכל רגע. אז האכזבה הזאת היא ממנו. ואם היא ממנו אז היא בטח לטובה. השאלה היא, למה אני לא מרגישה את זה?!?
 
ולמה זה מטלטל אותי ומשנה לי את המצב רוח? למה? האם אלוקים מצפה ממני עכשיו לפצוח בריקוד של שמחה על מה שקרה לי? האם זה מה שנקרא גדלות הנפש? ומה התועלת בידיעות רבות כאשר בשעת מבחן הציון יותר נמוך מגבוה? ואולי זאת הארה מלמעלה, להראות לי במה אני צריכה להתחזק ועל מה עוד יש לעבוד?
 
מסופר על אחד מאדמו"רי פולין, שבזמן הסעודה עם חסידיו הוא שפך את המרק על השולחן בכוונה תחילה. מימינו ישב תלמידו המובחר, מי שידוע כבקיא עצום בתלמוד ובנפש גבוהה יותר משאר התלמידים. צעק התלמיד המובחר "יתפסו אותנו", וענה לו "הרבי אנחנו כאן!"
 
תמהו החסידים וביקשו הסבר לפשר הדברים. אמר  האדמו"ר לחסידיו. ראיתי (בדרגת הראייה הגבוהה שלו – רוח הקודש) שהפריץ בעיר הסמוכה גוזר גזירה רעה עלינו, היהודים. ובעצם שפיכת המרק גרמתי לשפיכת הדיו על האיגרת כל האותיות נמרחו והיטשטשו. זכה התלמיד המובחר וראה גם הוא את הסיפור הזה, ואיך שאנשי הפריץ מתרגזים ורודפים אחרינו, וצעק 'יתפסו אותנו'. ואני עניתי לו שאנחנו כאן, אין צורך לדאוג.
 
זה העניין, יש כמה דרגות ראייה. הפשוטה, זו של החסידים שרואים את הרב שלהם שופך מרק בכוונה תחילה באמצע הסעודה. הראייה הנעלה יותר – זו של החסיד המובחר שראה את רבו שופך מרק והבין את מעשהו, ואפילו חווה את הראייה הגבוהה – של חדר הפריץ, כלומר יכל להיות בגופו כאן אך ברוחו שם. והראייה הגבוהה עוד יותר היא של האדמו"ר – שישב ביחד עם החסידים, שפך מרק, וברוחו היה בחדר הפריץ, אך באותו זמן גם הרגיש את הכאן. הוא ידע לחזור אל השולחן ואל החסידים ולהרגיע את תלמידו, "אנחנו כאן!"
 
במציאות, מתרחשים המון דברים בכל רגע ורגע. כל אחד רואה וחווה לפי דרגתו. אחד רואה רק את המציאות הגשמית, את מה שקרה מול עיניו, לטוב או לרע כפשוטו.
 
שני, לעומת זאת, רואה את המציאות הגשמית, אך מסוגל להבין ולהרגיש שלמציאות הזאת יש מטרה מסוימת ומה שהיא מסמלת. כלומר, גם אם המציאות נראית היפך הטוב הוא מבין ומאמין שזה טוב נסתר.
 
והשלישי, רואה את המציאות ומבין שיש לה משמעות, וזוכה לראות בעיניים גשמיות כיצד המטרה והמציאות מתאימות ומשלימות זו את זו. רואה במציאות את הטוב, מבין את שורש הטוב במשמעות, ויודע להסביר ולהרגיש כיצד זה טוב כאן למטה, בעולם שלנו.
 
הכנתי לעצמי כוס קפה טוב ולידו וכמה עוגיות. ישבתי לי בנחת, שותה ומנסה לסדר את רגשותיי. אחרי הכל, מגיע לי להתפנק אחרי השיעור שהרצתי לעצמי… ואז ירדה לי תובנה נוספת שגמרה לסדר לי את הראש. בדקתי עם עצמי אם אני בדרגה של רבי עקיבא, שכבה לו הנר ונטרף החמור וגם התרנגול יותר לא יקרא בשחר, ולמרות הכל, היה שלם ומודה על כך.
 
התשובה המוחצת הייתה: לא! אני ממש לא בדרגה של רבי עקיבא. אבל אני כן בדרגה שלי! ואם הקב"ה מנסה אותי אז הוא מאמין בי, בכוחות שלי. הוא שולח לי סלע, האם אפול ממנה או אגבה בעזרתה? האם ארחיק נדוד או אגביעה עוף?
 
וזה כן בהחלטה שלי.
 
לגמתי עוד שלוק מהקפה, נגסתי לי מהעוגייה, מרחתי חיוך על הפנים ואמרתי בקול: הכל לטובה!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה