געגועים לאבא

הגעגוע הזה צף ועולה דווקא
כשרחוקים, דווקא כשלא מצליחים
בצורה ובאופן שרוצים. כדאי
להטות אוזן אליו, כי דברים שרואים
משם, לא תמיד רואים מכאן…
 

הבן יקיר לי אפרים – אמרה כנסת ישראל –
ריבון כל העולמים כל ימי הייתי חביבה לפניך
והיית מקרבני כבן חביב על אביו,
נשאתני במדבר על כנפי נשרים הולכתני בעמוד הענן יומם
ועמוד אש לילה, נתת לי תורה נהגתני בכבוד ותפארת
רוממת קרני בין האומות עשית נקמה באויבי,
וכן אמר לה הקדוש-ברוך-הוא – הלא הנהגתי עמך כאב מרחם
ואַת לפניי כבן יחיד ואהוב וחביב שיש לו געגועין על אביו
לכך נאמר הבן יקיר לי אפרים, נהפך ליבי לרחם עליו
מפני שהוא בני יחידי כמי שאין לו אלא בן אחד
והוא עושה רצונו. (בתי מדרשות א’ פרק ג’)

ימים מיוחדים לפנינו. ימים של התחדשות. אלול כבר בעיצומו, ובפתח – ראש השנה, ימים נוראים, כיפור וסוכות. בתוך המהומה והטרדה היומיומית, צץ מידי פעם הקול הפנימי, קול הגעגוע לבית המדרש, לעבודת התשובה, לתפילה וללימוד. אלא שיחד אתו נשמעת גם אנחת ‘איפה אלול ואיפה אני?!’…

אולם, לעיתים, דווקא הריחוק יוצר קרבה, ודווקא ההעדר מזמין הוויה.

אותו געגוע שהזכרנו בתחילה, שיש והוא ממש צובט בלב, הגעגוע הזה – הוא תמצית התשובה. שהרי התשובה, לפני היותה תיקון המעשים, היא תיקון הלב, או קביעת השייכות.

עצם העובדה שגעגוע מתקשר אצלנו ללימוד תורה ולבית המדרש, לתפילה, עצם העובדה הזו היא בעצמה עדות נאמנה על תהליך עמוק של תשובה שאנחנו כבר בתוכו.

אמור לי למי ולמה אתה מתגעגע ואומר לך מהו עולמך הפנימי ולאן אתה משתייך…

הגעגוע הזה צף ועולה דווקא כשרחוקים, דווקא כשלא מצליחים ללמוד בצורה ובאופן שרוצים. אז, הנפש מתמרמרת וקוראת אל עצמה, "תהום אל תהום קורא לכל צינוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו". הקריאה הזו היא מיוחדת, מתוקה ונעימה. כדאי מאוד להטות אוזן אליה.

מעניין מאוד שיונה הנביא, שאת ספרו נקרא בעת המנחה של יום כיפור, מתפלל להשם יתברך דווקא ממעי הדגה, מהתהום, מהמקום הכי שפל, שאין בו שום קיום, תחתית בתוך תחתית. משם בוקע ועולה הגעגוע לקרבת אלוקים. "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה’ אֱ-לֹהָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה’ זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".

דברים שרואים משם, לא תמיד רואים מכאן…

תכלית הגעגוע היא להביא אותנו ראויים למפגש עם המלך בראש השנה. קודם כל על ידי תיקון המעשים, שעתה ייעשו בחשק רב ומתוך שמחה והתכוננות. ואחר כך – עצם המפגש. ההמלכה. הזכות להמליך את המלך על כל העולם כולו תתפרש אצלנו באופן הראוי, לא רק מחמת היראה, אלא גם מצד הגעגוע, מתי תמלוך בציון, בקרוב בימינו תשכון, געגוע לימי קדם, לשנים קדמוניות, געגוע לזמן שבו לא הייתה רשעה, אלא צדק ומשפט מכון כיסאך, געגוע לזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם, ובהר המוריה שכן על מקומו הלב, פועם וחי, ומזרים חיות ונשמה לעולם כולו.

ראש השנה הוא יום של שמיעה, של הקשבה. על השמיעה אנו מצווים – ‘לשמוע קול שופר’, שופר חיצוני שבא לעורר את השופרא (השופר) הפנימי שלנו, את הקול הזה הפשוט הפשוט שקיים אצל כל אחד מאיתנו לפני שהחטא סיבך אותנו וטשטש לנו את השמיעה. הגעגוע הוא הצליל הראשון של השופר הפנימי שלנו. אפשר ממנו להתחיל לרקום שירה שלמה, שירה חדשה, שירת הנשמה.

ומשם, מהשופר ששומעים בראש השנה, אפשר לבוא ליום כיפורים ממקום אחר, מהרצון להיפגש. אמנם כדלים וכרשים באנו לפניך, ואין איתנו ריבוי מצוות ומעשים טובים כראוי וכנדרש, אבל מצד שני – דפקנו דלתיך! אנחנו דופקים, רוצים קשר, מחפשים קרבה, מתגעגעים. הגעגוע הזה הוא העושה נחת רוח רבה, ורושם בשמים, והקדוש ברוך הוא שמח בו.

הראיתם מלך שלא שמח כאשר נודע לו שעבדיו, בניו, מתגעגעים אליו? בודאי הגעגוע שלנו עולה ומצטרף יחד עם תפילות כל ישראל לשנה טובה ומתוקה וכתיבה בספר חיים, אמן.

(באדיבות אתר מכון מאיר)