האלוקים הזה הוא לא אני
אני צוחקת כשאני חושבת על זה, אבל פעם חשבתי שאני אלוקים. רציתי לבטל את הניסיונות בחיי ובחיי ילדיי. זמן רב עבר עד שהבנתי שהאלוקים הזה הוא לא אני!
אמונה יכולה להיות דבר מאוד מתעתע. רגע אחד יש לך אותה וברגע אחר אין לך אותה. או שיש לך אותה בשביל דברים מסוימים ולדברים אחרים לא.
ככל שהילדים שלי גדלו, ואיתם גם הניסיונות, הייתי צריכה להתאים את האמונה שלי לנסיבות החיים שלהם יותר לנסיבות חיי. קל יותר לומר מאשר לעשות. כהורים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מוגנים וחזקים. אנחנו רוצים שהם יהיו שמחים ושיהיו להם חברים טובים ושנתוגמל בהתאם. אנחנו רוצים שכולם יעריכו אותם ויתנהגו אליהם יפה. אנחנו רוצים שהחיים שלהם יהיו טובים, שהם יהיו אנשים בעלי מידות ויראת שמים ושחיי הנישואין שלהם יהיו מוצלחים. שיהיו מבורכים בילדים בריאים, בדירות יפות, ברכב טוב ובחופשה שנתית. למה? כי כל הורה רוצה את הטוב ביותר לילדים שלו ושהחיים שלהם יהיו מושלמים. אני חושבת שזה די טבעי.
לקח לי שנים כדי להתאים את האמונה שלי לילדיי הגדולים ולחייהם. בהתחלה, התנגדתי רגשית לאתגרים שהם התמודדו איתם. לא יכולתי לסבול את העובדה שהם מתמודדים עם אתגר כלכלי כלשהו. לא יכולתי לסבול כשהם רבו עם הבעל/אישה שלהם, או שלילדה או הכלה יש היריון קשה. שנאתי כשהם לא הצליחו למצוא עבודה או כשהילדים שלהם היו חולים. היה לי מאוד קשה לראות את הילדים שלי דואגים, מתוסכלים או מותשים.
בקיצור, לא יכולתי לסבול את העובדה שאלוקים מציב אתגרים וניסיונות בחיים שלהם. ממש לא.
אבל עד שלמדתי לשחרר, ניסיתי לבטל את הניסיונות של אלוקים. כן, היום אני צוחקת כשאני חושבת על זה, אבל זה מה שעשיתי. היה לי קשה לראות את הילדים שלי חווים כל מיני דברים – כולל תנודות רגשיות. תמיד הרגשתי שאני צריכה לעשות את הדברים קלים יותר בשבילם, איכשהו. לגרום לבעיות שלהם פשוט להיעלם.
כשהילדים שלי היו קטנים ובכו, זה היה התפקיד שלי לברר מה הם צריכים, ואז לתת להם את מה שגרם להם לבכות. אם הם היו רעבים, האכלתי אותם. אם הם היו צריכים החלפה, החלפתי להם. אם הם הרגישו לבד, הייתי מרימה אותם ומחבקת אותם קרוב ללב.
מאמרים נוספים בנושא:
הם לא ידעו מה לעשות, הם לא ידעו בכלל מה הם צריכים. הם פשוט הרגישו רע ובכו ואני ניגשתי לעזור להם, כמו מצילה שהגיעה לכאן להציל את העולם. הענקתי להם נחמה ופתרונות. הרגשתי כמו אלוקים.
ואז משהו טראומתי קרה.
לבן שלי נולד תינוק בלי כליות. הילד הראשון שלהם. זה מקרה מאוד נדיר, כמו שאמרו לנו הרופאים, וגם לא ניתן לתיקון או שינוי. התינוק המתוק הזה החזיק מעמד 20 שעות ונפטר…
באותם ימים הבן שלי ואשתו התמודדו כל כך יפה עם המצב, הודו לבורא עולם על הכל עם כוח ואמונה שהותירו אותי המומה ופעורת פה. עמדתי בצד והתבוננתי על הגדלות של השניים הללו, שני אנשים צעירים עם נשמה עצומה.
הרגשות היו מאוד מעורבים. צער ייסורים ומצד שני התפעלות. הרגשתי גאווה עצומה בילדים שלי. יכולתי רק לדמיין את השמחה שהם עשו לבורא עולם בדרך בה הם קיבלו את האתגר המאוד קשה הזה באהבה, ביטלו את רצונם מפני רצונו והעצימו את הזוגיות והחברות ביניהם פי כמה מונים.
לעולם לא אשכח את החודשים הבאים בעקבות הטרגדיה. כל המשפחה עשתה הכל כדי להישאר חיובית ושמחה, מלאי תקוות ולהמשיך לבטוח בבורא עולם. כולנו צמחנו וגדלנו באמונה שלנו, הבן שלי אפילו הפך לאדם אחר, כאילו עבר לממד אחר באישיות שלו – מידת החמלה שלו עלתה כמה שלבים טובים בסולם מידות הנפש שלו, האדיבות, החסדים והרחמים שגילה כלפי הזולת לא היו כמו אלה שגילה לפני הטרגדיה. ואלה תכונות שמאפיינות אותו גם היום. הוא לא היה מי שהוא אם לא היה מתמודד עם האתגר שקיבל במתנה מבורא עולם.
היום, תודה לא-ל, לבן שלי ואשתו יש שלושה ילדים בריאים ומקסימים שאנחנו עוטפים עם המון חום ואהבה.
לעולם לא נדע למה הילד הראשון נולד בלי כליות. לעולם לא נדע, בחיים האלה, למה נשלחה נשמתו הטהורה של התינוק המתוק הזה, ומה הייתה צריכה להשיג ולתקן באותן עשרים שעות. רק יוצר כל הנשמות יודע. הוא ורק הוא יודע את תוכנית המאסטר של הבריאה ושל כל אחד ואחד מאיתנו, מה כל נשמה צריכה כדי להתפתח, כדי לתקן וכדי לממש את הפוטנציאל האדיר שלה. רק אלוקים אחראי על כל המערך העצום הזה.
והאלוקים הזה הוא לא אני.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור