הגשר החזק

ברגעים הכי קשים ומייאשים בחיים,
כשהריקנות שואבת אותנו לתוכה,
זה הרגע שבו הוא מזכיר לנו שהכל
נברא רק כדי שנעשה עוד צעד אחד
על הגשר הצר והחזק.
 
 
החיים מלאים באכזבות. התלמוד אפילו מזהיר אותנו שאם לא נחווה ניסיונות/קשיים במשך ארבעים יום, הנה לנו סיבה מספיק טובה לדאוג.
 
ואתם יודעים מה, הרמח"ל צדק. העולם הזה חשוך.
 
אוכלים, עושים כסף, מתענגים…. כל זה מוביל אותנו לרצות רק עוד ועוד. התאוות האלה לא גורמות לאדם להרגיש מלא, אלא רק צמא עוד יותר, לרצות עוד ועוד ועוד…
 
אבל ברגע שאנחנו מחליטים לתקן את עצמנו, הדרך הכי טובה לעשות זאת היא… לסבול!
 
דב, אתה באמת מתכוון לזה, אתם שואלים נכון?
 
דרך הכאב, הקושי והייסורים שאנו חווים אנו מנקים את חטאי העבר כבר בעולם הזה. לא צריך לחכות לעשות את זה כשנגיע לעולם הבא.
 
ואם כך, מהי הנוסחה האולטימטיבית לחרטה ועשיית תשובה?
 
מוות.
 
נפלא.
 
רגע, מה קורה כאן? אם כל מטרת חיינו היא לחיות חיים קשים, אז מה הטעם? איך אפשר לצוות עלינו להיות בשמחה בתוך אי-ודאות ומהומה רבה שאנו עדים לה, בפרטיות ובכלליות, בכל רחבי העולם?
 
"כל העולם כולו גשר צר מאוד. והעיקר והכלל לא לפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב).
 
מה זה גשר?
 
גשר, הוא מבנה שנתמך משני צדדיו באדמה יצוקה ומסיבית, ואילו לגוף הגשר אין שום בסיס, הוא 'תלוי' באוויר.
 
האם הגשר של רבי נחמן הוא אלגוריה לכל מה שקיים?
 
האם הוא אומר לנו ששתי נקודות האדמה בהן הגשר נאחז הן העולם ממנו באנו והעולם אליו אנו הולכים, והגשר עצמו מייצג את החיים?
 
העולם הבא הוא עולם האמת. זהו מקום שאין בו השגה, חוסר צדק, צביעות ואי-ודאות. למקום בו נגיע בעולם הבא הוא בדיוק המקום אליו אנו שייכים. בסוף חיינו כאן בעולם הזה נצא אל המסע האמיתי – אל העולם הבא, המקום בו היינו לפני שהתחלנו את חיינו.
 
בכל צד של החיים יש אמת מוצקה ובסיסית שתומכת ומלווה.
 
זה הגשר שמקשר את הרגע לפני שנולדנו לרגע שאחרי הפטירה. זה נשמע קצת מפחיד, אבל זו הנקודה בה אנו נמצאים "לבדנו", בלשון המעטה.
 
האמת שמסמלת את האדמה עליה מונח הגשר כבר צועדת מתחתינו. מה שנשאר, היא התהום הענקית שהסוף שלה לא נראה. חציית הגשר הזה יכולה להיות התנסות קשה מאוד.
 
זו הסיבה שרבי נחמן מורה לנו לא לפחד כלל!
 
מה הופך את הפחד הזה לאשליה? מה מתרגם את הזעם שלנו לחגיגה ושמחה? מה מכריח את החשיכה של הקיום לחשוף את האור החבוי בה?
 
אמונה!
 
זו הסיבה שאיננו הולכים על קצות האצבעות כשאנו חוצים את הגשר הצר, אלא רוקדים! זו הסיבה לכך שאנו לא מסתכלים אף פעם למטה! מהרגע שהאדמה היציבה מאפשרת למדרון כלשהו להופיע, כל מה שאנו צריכים לעשות הוא רק להסתכל קדימה, לנקודת האדמה החזקה והמוצקה שנמצאת בצידו השני של הגשר. הרמח"ל אומר לנו שהמטרה העיקרית שלנו כאן בעולם הזה היא להכין את מקומנו בעולם הבא.
 
אמונה לוקחת את כל הסיבות שיש לנו לכעוס על העולם, ומעבירה אותן למטרות מועילות וטובות. היא מפתחת לנו את האינסטינקטים לשנות ולתרגם רגשות כמו חוסר אונים משווע ופעולות כביכול אקראיות, למסרים יציבים שאכן יש בורא לעולם ויש מטרה להכל. והבורא, משגיח על כל רגע בחיינו והוא מכוון אותנו לגאולה נפלאה.
 
אמונה היא ההשראה המתמשכת, כמו שמלמדים אותנו חז"ל (פרקי אבות א, ג): "אנטיגונוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אנחנו צריכים להיות כנים. לסלוח לאחרים, להיות אדיבים ורחמנים גם כשהחוצפה עומדת מול הפנים שלנו. אנחנו צריכים להיות אנשים טובים, גם אם רוב הסיכויים הם שאנשים לא יחזירו באותה מטבע – בטוב וחסד. אנחנו לא פועלים כך רק בגלל שאנו חושבים שזה הדבר הכי נכון שצריך לעשות, אלא מכיוון שאלוקים נמצא איתנו בכל צעד שאנו עושים בדרך שהוא מאפשר לנו לצעוד בה. אנחנו צריכים להיות כמו עבדים שעובדים עם ביטחון מלא שאכן נקבל את השכר על מאמצינו. כי העולם הוא רק מקום. כל מה שקורה הוא לא רק לטובה – הוא הטוב.
 
ככל שנמשיך לפתח את האינסטינקטים האלה, מובטח לנו שהדברים רק יהיו גרועים עוד יותר. כן, ינסו אותנו. יבחנו אותנו. הגשר ירעד, אפילו ייסדק ויהיה צר עוד יותר.
 
אבל זה תלוי בנו אם נחליט להתכווץ מרוב פחד ולהירתע. אנחנו צריכים לדחות את הדחף להסתכל למטה ולדאוג מהעולם הגשמי. רוב הצעדים האיומים שעשינו לאחור בחיינו נבעו מהלחץ והמתח העצומים ש'אימצנו' לאורך כל הדרך. זאת לא האמת. זה רק מבחן באמונה. זו מתנה מאלוקים – להגביר ולחזק את האמונה שלנו. אנחנו חייבים לזכור מה רבי נחמן אומר לנו כל הזמן: לא לפחד כלל!
 
אל תפחדו לחצות את הגשר. תרקדו! תרקדו ותראו ניסים!
 
החיים הרבה פחות אי-ודאיים ממה שאנו חושבים. נכון, זאת לא שאלה בכלל אם נתאכזב, כי זה יקרה. זו גם לא שאלה אם נרגיש אבודים, כי נרגיש. זאת לא שאלה אם נרגיש שבורי לב, נבגדים, עצובים, כועסים – כל זה יקרה. זה חלק מהמסע שלנו. זה פרק המבחנים שיש לנו בחיים.
 
השאלה היא, איך נתמודד עם זה? אם נישאר יציבים ודבקים באמונה שלנו ונבטח בבורא עולם, נזכה לשמוח גם ברגעים הכי קשים בחיים. נוכל להרגיש אכזבה, אבל לא נהיה מאוכזבים. האור העצום שיש בנשמות שלנו יאיר עוד יותר – אותנו ואת הסובב אותנו.
 
כמו הגשר שמחובר לשתי נקודות אדמה חזקות ויציבות כל הזמן, אנחנו מחוברים להשם והוא נמצא איתנו בכל מקום. אם הוא נקודת האדמה מצד אחד של הגשר, והוא נקודת האדמה מהצד השני של הגשר, והוא גם התהום, והגשר, והרוח, והסערות שמזעזעות את הגשר – למה אנחנו צריכים לדאוג?!?
 
ברגעים הנואשים האלה אנו מרגישים שהנה, אנחנו עוד רגע נופלים למטה, לתוך הריקנות, לחלל הריק הזה, עלינו להאט ולהקשיב. כי הקול שנשמע הוא הקול שלו – של בורא עולם, שמזכיר לנו שהוא יצר את הכל ממש לרגע הזה, לרגע בו נעשה עוד צעד על הגשר.