היהלומים האמיתיים

עדיין שקט ובודד, ולא פעם אני מתגעגעת לבטטות שלי. כמה קל להיות שטחיים, שאננים וחסרי סיפוק בקשר עם השם, וגם עם אנשים, כשהשק עמוס בהן...

4 דק' קריאה

רבקה לוי

פורסם בתאריך 06.04.21

עדיין שקט ובודד, ולא פעם אני
מתגעגעת לבטטות שלי. כמה קל
להיות שטחיים, שאננים וחסרי
סיפוק בקשר עם השם, וגם עם
אנשים, כשהשק עמוס בהן…

פעם, היה עני מרוד שנלחם על כל פירור לחם עבור אשתו וילדיו. דבר לא היה לו לעני הזה פרט למפה, שהועברה מדור לדור במשפחתו. במפה היה תיאור-דרך לאי מדהים ומיוחד – אי היהלומים. הדרך הייתה מסוכנת מאוד, והמסע יכול להימשך על פני מספר חודשים. העני, שכבר הרים ידיים והתייאש ממצבו, החליט לקחת את הסיכון.

הוא יצא לדרכו, ואחרי חודשים רבים, קילומטרים רבים, וחציית ימים סוערים וגועשים, הגיע לאי היהלומים.

כאשר עמד על אחד מחופי האי, הוא גילה שבכל מקום בו הניח את רגליו היו יהלומים. כל האי, לתדהמתו, היה ממש נוצץ מיהלומים. הוא קפץ ורקד מרוב שמחה, פתח את השק שהביא עמו והחל לאסוף יהלומים, ועוד יהלומים… עד שהגיע למקום אחד המקומיים והחל לצחוק. העני עצר ממלאכתו, הביט על המקומי ושאל אותו מדוע הוא צוחק.

"תסתכל סביבך, טיפש. כל המקום הזה עמוס ביהלומים. ממה אתה בכלל מתרגש?"

העני התבלבל. המסע היה ארוך, מפרך ומתיש – אולי הוא התבלבל עם מה שהיה צריך לעשות. "אז מה יקר כאן?" שאל.

"בטטות", השיב המקומי, "אבל עליך להגיע ללב השחור של האי, אמנם יש שם חיות מסוכנות, אבל הסיכון שווה גם אם תמצא בטטה אחת".

העני רוקן את השק מכל היהלומים שאסף, וביקש מהמקומי שיסביר לו כיצד מגיעים ללב השחור של האי. אחרי ימים רבים ללא שינה, אחרי לילות ארוכים של הליכה קדחתנית, הוא הגיע. הנה היא… הבטטה. הוא לא האמין שמזלו שפר עליו כל כך, כי לא אחת הוא מצא, אלא הרבה, אבל הרבה, בטטות. הוא אסף את כל הבטטות שהצליח, הכניס אותן לשק והסתלק מיד מהמקום וחזר לביתו.

"אשתי!" אמר בקול שמח כשהגיע לפתח ביתו, "מהר, פתחי את הדלת". בעיניים זורחות מאושר הוא רוקן את האוצר מהשק – מלא בטטות רקובות ומצחינות התגלגלו על הרצפה. אשתו הסתכלה עליו כלא מאמינה. כל המסע הזה, כל הצרות והסכנות, ומה בעלה מביא הביתה? "איפה היהלומים???" שאלה. "יהלומים?" שאל בעלה כשהוא ממצמץ בעיניו. הוא נזכר באי היהלומים, הוא זכר את כל מטרת הנסיעה, והחל לבכות כמו ילד קטן…

* * *

את הסיפור הזה סיפר בעלי כשישבנו סביב שולחן השבת, כמשל לאיסוף המצוות – יהלומים – כאן בעולם הזה, בזמן שאנשים רבים עסוקים באיסוף אובססיבי של… בטטות.

השבת חלפה ומצאתי את עצמי חושבת על המשל הזה רבות, ולא סתם. לי, בזמן האחרון, היה קשה מאוד לאחוז ב'יהלומים' שלי.

כשגרתי בלונדון, כולם היו עסוקים בקריירה וברדיפה אחר מימוש הפוטנציאל שלהם, בכבוד, מעמד וכדומה. כן, גם אני. לכן הקרבתי כל כך הרבה משלום הבית שלי והשקט הנפשי כדי לנהל עסק, שהיה מקור הרס לנשמה שלי.

השם בירך אותי בשני ילדים, אחרי תקופה ארוכה של עקרות – ומכיוון שהייתי ממוקדת בעסק ובקריירה, בנקודה זו של חיי, שני ילדים היו בשבילי הדבר המושלם. אבא, אמא ושני ילדים – משפחה אידיאלית.

אבל אז עלינו לישראל, והשם לקח את העסק והקריירה ממני. תודה לא-ל, היה זה הזמן בו פגשתי ברב אליעזר רפאל ברוידא, שעשה לי היכרות מדהימה עם דברי רבי נחמן מברסלב, שבהמשך הצילו את חיי.

מכיוון ש'התדרדתי' מקריירת אוספי הבטטות מ'מחלקה ראשונה' לכלום, הרגשתי איך אני נשרפת בתוכי בגלל העסק שנכשל, עד שלא יכולתי אפילו לחשוב על דרך לשפר את המצב הכלכלי, או לפחות לנסות. חוץ מזה, לא הייתה לי בקיאות בשפה העברית גם בתור מוכרת 'פשוטה'.

וזה עוד מבלי להזכיר את העובדה שיש לי 'רק' שני ילדים, דבר שהטריד אותי באמת עד לא מזמן. הייתי זקוקה באופן נואש ל'הפרעה' כלשהי, משהו שיסיח את דעתי כדי שארגיש שיש סיבה לקיומי, כי עכשיו אני כבר לא יכולה להסתתר מאחורי התואר של 'אשת קריירה'.

אבל להשם בחכמתו הרבה היו תכניות אחרות. בקיצור נמרץ למה שכבר כתבתי כאן בעבר – אולי תינוק – התפללתי מעומק ליבי לעוד ילדים אבל דבר לא קרה.

במקום הקודם בו גרתי, הדבר לא בלט כל כך. שני ילדים זה מספיק למשפחה, ואולי גם פחות מבדיל מבחינה חברתית. המשפחות היו קטנות יותר, ואילו אנו זכינו ליותר שפע (לפחות במספר הילדים…). אבל במקום בו אני גרה עכשיו, תודה לא-ל, הממוצע הוא שישה ילדים למשפחה – כשברוב המשפחות יש יותר.

היכן זה בא לידי ביטוי? בעיקר במפגשים החברתיים בשבת, למשל בסעודות שבת אליהן אנו מוזמנים. 'מישהי ילדה' – זה נושא חובה שעולה על הפרק. ואם לא סיפרו על המכרה שילדה אז בני המשפחה חובקים תינוק חדש. במפגשים האלה מתוודעים, בהתלהבות-מה, ל'תוספות' החדשות של המשפחה, וזה מאוד משמח. באמת.

אני, רוב הזמן, לא אדם שמעורה כל כך בחברה ובעניינים 'המדוברים' בפי כל. המעורבות שלי במפגשים מהסוג הזה מסתכמת בשיחות קצרות. פעם, עוד יכולתי למצוא את עצמי גם בשיחות הקצרות הללו. אבל עכשיו, אני פשוט לא יכולה.

תודה רבה להשם, אני זוכה ללילות שלמים של שינה. תודה רבה להשם, במקום להתלונן על כך שאין לי זמן לעצמי, אני מתמודדת עם איך למלא את היום שלי בדברים משמעותיים ומעשיים. תודה רבה להשם, יש לי הרבה זמן לדבר עם השם, ולא עם רופאי משפחה, יועצי חינוך וכדומה.

ומהיבט אחר, 'קשרי המשפחה' הבטטיים שלי נראים לי כערימה של כלום.

אני מנסה מאוד לא להתלונן (כי הכל לטובה…), גם לא להתחרות או לשפוט אחרים, דבר שמתנגש עם ה'שיחות' העשירות הללו. יתירה מזו, אני לא קניינית גדולה וגם לא שומרת על כושר בפנאטיות ואני גם לא עוקבת אחרי החדשות או אחרי פוליטיקה.

אז על מה נשאר לי לדבר? השם. השם הוא כמעט כל מה שיש לי. הבעיה היא, שהשם הוא לא נושא 'פופולארי' בשיחה, במיוחד במפגשים בהם אנשים מעדיפים להחליף מתכונים ותלונות.

היהלומים כואבים מאוד כאן למטה, יהיה זה טיפשי להתבונן בהם יותר מדי.

ככל שהזמן חלף, דיברתי פחות, ויצאתי פחות. היו ימים שזה הפריע לי. והיו ימים בהם חשבתי שאולי כדאי לי להתאמץ באיסוף הבטטות, לפחות שיהיה לי על מה לדבר.

ואז השם, ברחמנותו וחמלתו הרבה, שלח את בעלי להזכיר לי שכל נסיעה לקבר רחל אמנו ע"ה או לכותל – היא יהלום עצום. שכל שעה בה אני מדברת עם השם יקרה לאין ערוך, שכל התפילות לתיקון מידות הנפש שלי, להיות בשמחה ואושר, לזכות לעוד אמונה – הם הדברים בהם אני אמורה להתמקד כאן בעולם הזה.

עדיין שקט ובודד, ולא פעם אני מתגעגעת לבטטות שלי. אבל אני יודעת שהשם לקח אותן ממני וזה הדבר הכי טוב – אני רואה כמה קל להיות שטחיים, שאננים וחסרי סיפוק בקשר עם השם – וגם עם אנשים – כשהשק עמוס בהן.

בנקודת חיי זו, אני לא יכולה, ואני לא אעזוב את השם! אין לי שום דבר אחר בעולם למלא את עצמי. ברוב המקרים, כך גיליתי, הבדידות הזאת היא המתנה הכי טובה שהשם נתן לי אי פעם.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. אני

ט"ז חשון התש"ע

11/03/2009

ממש יפה, עוררת נקודה למחשבה! יותר נכון, כמה נקודות..
זה כ”כ נכון………..!!!

2. Anonymous

ט"ז חשון התש"ע

11/03/2009

יותר נכון, כמה נקודות..
זה כ”כ נכון………..!!!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה