היום אנחנו מתחברים!

המחשבה הראשונה שעולה לנו, לפחות לי, ביום הזה היא של חיל ורעד… אנשים לבושים בבגדי לבן, חיוורים מהצום, חלשים מהרעב, כפופים ותשושים משעות התפילה הארוכות. דמעות זולגות על לחיים. כל דקה מנוצלת לעוד פיסת קדושה.
 
ואם אנחנו ממש עמוק בתוך האווירה, נוכל גם להרגיש את המלאכים שמרחפים באוויר, את הנשמות הקדושות שיורדות ממעל.
 
היום היחיד בשנה שפועם בלב כל יהודי. היום הקדוש שמאחד את כולם. היום בו אנחנו מתחברים.
 
יום כיפור חל ביום י' בתשרי תמיד, לא יהיה מצב שהצום הזה ידחה גם אם הוא חל בשבת, כמו השנה. "זה זמן תשובה לכל" אומר הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו). כולם מתפללים בהתלהבות ובדבקות, מתוך מיצוי כל כוחות הנפש. יום של התעוררות ואחדות עם הנשמה. את הקדושה אפשר למשש בידיים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
יום בלי שטן
יום כיפור, פחד או שמחה?
לא כל יום כיפורים
 
מצוות הצום היא מצווה חשובה מאוד. על פי ההלכה, אדם שמאמץ התפילה עלול לפגוע ביכולת שלו לצום כל היום, חובת התענית חשובה יותר מהתפילות ודוחה את ההתאמצות בתפילה.
 
ואיך זה יתכן, אתם בוודאי שואלים? איך יכול להיות שעניין גשמי של אי אכילה ושתייה מכריעים את ההתעלות הגדולה של התפילה? לא היה עדיף שאדם יאכל משהו קטן כדי להתחזק ולהמשיך להתעלות בגודל המעמד של התפילות המיוחדות של יום כיפור? נשמע יותר הגיוני, אחרי הכל, מדובר במעמד שלפעם בשנה?!?…
 
אבל זו דרכה של התורה הקדושה והמיוחדת שלנו, של עומק היהדות, שנוגעת במשמעות האמיתית של הקדושה, ברוחניות שנוגעת ומתחברת לעולם הזה. קדושה אמיתית אין פירושה להתנתק מהחיים הארציים, אחרת לא היינו חיים בעולם הגשמי הזה.
 
להתקדש ולהיות קדוש, לא על דרך ההתנזרות אלא דווקא ההיפך, להתנהג בחיי היומיום לפי התורה והמצוות הקדושות שבורא עולם נתן לנו, להחדיר את הקדושה האלוקית לתוך חיי המעשה. לחבר, לא לנתק!
 
אוכל ושתייה הם צורך בסיסי של כל נברא, של צומח, החי והאדם. בלעדיהם אנחנו לא יכולים לתפקד, לפחות למשך זמן מסוים, שהרי בסופו של דבר אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסכנת חיים חלילה. ביום כיפור אנחנו אומנם מצווים לא לאכול ולשתות כדי להתחבר לחלק האלוקי שבנו, הנשמה, דבר שגורם לנו ביום הזה להידמות למלאכים.
 
אנו פטורים מהעיסוק באוכל על כל פרטיו, פנויים לתפילה, לאמירת התהלים, לעשיית חשבון נפש, וכך בעצם מגבירים את הרוחניות על הגשמיות. את הנשמה על הגוף.
 
ולא, הגשמיות לא נעלמת. הגוף ממשיך להתקיים, אולם עם התייחסות מועטה יחסית לשאר הימים. הצום מאפשר לגשמיות לעלות דרגה, להשתייך ולהיכלל בתוך הרוחניות. זה עניין שתקף רק ליום הכיפורים עצמו, כי כשהיום הקדוש מסתיים אנו מצווים באכילת סעודת חג.
 
כן, יש מצווה לסעוד ולאכול וכמה שיותר במוצאי יום כיפור, לכן אנו עורכים שולחן חגיגי ומגישים מכל טוב. כתוב במדרש שיוצאת בת קול מן השמים ומכריזה "לך אכול בשמחה" (קהלת) כי התשובה שלנו התקבלה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
עת  רצון
לעשות את הצעד הראשון
היום של הקב"ה
 
מפליא שביום קדוש בשנה, ביום הכיפורים, יש משקל חשוב מאוד לצום, אך מיד בצאתו יש חשיבות ומשקל גדולים, לא פחות מזה של הצום, לאכילה. ולא סתם אכילה, אלא אכילה שכולה מצווה. הרי לצום ולהישאר עם הרצון להידמות למלאכים זה בלתי אפשרי, אנחנו בני אדם ואנחנו חייבים לאכול משהו. חוק כזה, שאם לא נאכל הבטן פתאום מתכווצת וזה קצת מציק, המענה חייב להינתן.
 
אז מה כל העניין הזה של צום ומיד אכילה? איך החזרה המהירה הזו לחיים הגשמיים מתיישבת עם כל ההתעלות העצומה של יום הכיפורים, אחרי שטיפסנו בסולם הרוחניות והגענו לגבהים עצומים, לתפילת נעילה שהיא שיא השיאים של ההארות הקדושות, שעתיים חלפו מאז אותה תפילה ואנחנו שוב מסביב לשולחן ולא רק עם קפה ועוגה, אלא אוכל, סעודה של ממש, העולם הזה עם סלטים טובים, חלה והקפה והעוגה יהיו גם יהיו, בקינוח.
 
ביום כיפור הדגש הוא על הצום, דבר שמבטא את העבודה שלנו בעליית הגשמיות לדרגות רוחניות, אך מיד במוצאי היום הקדוש העבודה שלנו היא הפוכה, או יותר נכון – משלימה. אנו נדרשים להוריד ולהמשיך את הקדושה של היום הקדוש לתוך החיים הגשמיים. ומה יותר גשמי מאוכל?!?
 
כיהודים, זכינו בכוח להרים ולקדש את הדברים הגשמיים שאנו באים עימם במגע. כך ברא אותנו הבורא, וזו בעצם המטרה שלנו כאן בעולם הזה. אפיל והדברים הכי בסיסיים וגשמיים כמו אוכל ושתייה.
 
זה מה שמלמדת האכילה במוצאי יום כיפור – את התפקיד שלנו כאן בעולם הזה, לקדש ולהעלות כל דבר גשמי למקומו הרוחני. כן, דווקא בכל מה שאנו משתמשים בחיי היומיום – לקדש ולהעלות את העולם איתנו. כי איך אומר אדמו"ר הזקן, "בעל התניא"? "הקב"ה נותן ליהודים גשמיות, והיהודים עושים מהגשמיות רוחניות".
 
שיהיה לכולנו צום קל ומועיל, שנזכור תמיד שבכוחנו ובתפקידנו להתחבר אל העולם הגשמי ולכל השפע שהבורא העניק לנו, ונבקש שפע והרחבה גדולים גם בשנה הזו, ובעיקר, שנזכה להתחבר ולחבר את שני הקצוות הללו.
 
גמר חתימה טובה.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com