הלב והמעיין – מכתב 11

חשבתי שהנסיעה תרגיע אותי, אבל חזרתי ממנה הרוס. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה המכתב שלך, "על איזה 'אזמרה' הוא דיבר שם?...מי מזמר שם ועל מה הוא מזמר? הייתי רוצה לראות איזו 'אזמרה...

6 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

חשבתי שהנסיעה תרגיע אותי, אבל חזרתי ממנה
הרוס. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה המכתב שלך,
"על איזה ‘אזמרה’ הוא דיבר שם?…מי מזמר שם ועל
מה הוא מזמר? הייתי רוצה לראות איזו ‘אזמרה’ ניתן
לעשות במציאות המטורפת הזאת"…
 
 
שלום ארז,
 
אספר לך מה עשיתי במכתבך האחרון.
 
ראשית, קלעת להפליא כשהבחנת בצורך שלי במנוחה. "יש לי אישור. אני יוצא לחופש", סחתי לעצמי אגב קריאת המכתב, "זה בדיוק הדבר שאני זקוק לו – הקלת מה מעומס המחשבות, מהלימוד המעמיק ומכל הרעיונות החדשים והניסיונות לקיים אותם הלכה למעשה".
 
אבל התפלאתי לראות שמכתבך ארוך למדי, ביחס להצעה כה קצרה…אחר כך ראיתי שלא התאפקת, והמלצת לי לנוח על פי תורה רפ"ב ב’ליקוטי מוהר"ן’. האמת היא שכאשר קיבלתי את המכתב רק ‘עברתי’ על החומר מלמעלה. לא יכולתי להכיל אותו, לא היה לי מקום ולא כוח לנושא חדש. לכן יצאתי להפסקה, שנמשכה כשמונה ימים אם אינני טועה, עד לארוחת הצהריים של יום ראשון, שבה שמעתי את סיפור הזוועה שאותו בודאי שמעת גם אתה – על אותו ישראל ‘בן טובים’, שרצח את בנו ואת אשתו והתאבד.
 
אחד החברים שלי (שהיה לפני התשובה עיתונאי נלהב, ועדיין לא נגמל מלהיטותו אחר חדשות), הביא את הידיעה לחדר האוכל, עם פתק מן המזכירות עבורי, שאתקשר בהקדם הביתה. קטעתי את הארוחה כי איבדתי את התיאבון בשומעי על הרצח, ברכתי וניגשתי למזכירות. בטלפון נודע לי מאמי, שגיא, בן דודי הצעיר, נדקר בידי תלמיד אחר בכיתתו, והוא מאושפז במצב המכונה ‘בינוני’ בבית החולים איכילוב בתל אביב.
 
היישר מחדר המזכירות הודעתי לחברותא שלי שאעדר מלימודי אחר הצהריים, קמתי ונסעתי לבית החולים. הייתי מזועזע מלדחות זאת, והייתי חייב להשליט קצת סדר במחשבתי הנסערת…
 
גיא, בעזרת ה’, יבריא. הרופאים אומרים כי החבר החטיא במילימטרים ספורים עורק דם מרכזי ואם היה פוגע שם – גיא היה הולך לעולמו תוך דקות. אבל כעת, מתבטא הנזק ‘רק’ בפגיעה לא קטלנית בריאות, פגיעה שעלולה לגרור סיכונים וסיבוכי דלקות לאורך שנים ארוכות ואולי גם לכל החיים.
 
"עכשיו הפרופיל שלי הוא כבר כמו של בחור ישיבה", זרק לעברי גיא, שהיה שרוי במצב רוח קודר. לדודתי לא היתה אנרגיה אפילו כדי לגעור בו או להתנצל. הדקירה באה, כך סיפרה לי, מפני שהחבר חשד בגיא שהוא סכסך בינו לבין חבר אחר. "גיא לא עשה זאת, הפושע אפילו לא טרח לברר את העובדות לאשורן", הדגישה.
 
לא עניתי לה. וכי מה אומר, שלדעתי הסכינאות פסולה מכל וכל גם אם גיא כן עשה זאת?
 
"אין לי כוח", אמרה דודה שלי, "הוא בסך הכל בן שלוש-עשרה וכבר כמעט מת. אני לא ישנה בלילה. יושבת וחושבת האם הייתי מרגישה טוב יותר, במקרה שגיא היה הדוקר ולא הנדקר, ואיני יודעת מה באמת גרוע יותר".
 
"את אולי לא יודעת, אבל אני בודאי הייתי מעדיף לדקור את שרון", התערב הנער בקול זועף, "ושרון – יותר כדאי לו לרדת מהארץ, מאשר לחכות כאן עד שאבריא".
 
דודתי התחלחה, "דניאל", לחשה לי ובעיניה אימה, "מה אעשה איתו"?
 
חשבתי שהנסיעה תרגיע אותי, אבל חזרתי ממנה הרוס. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה המכתב שלך, "על איזה ‘אזמרה’ הוא דיבר שם?" שאלתי את עצמי בשעה שחיטטתי בקלסר ההתכתבויות שלי, "מי מזמר שם ועל מה הוא מזמר? הייתי רוצה לראות איזו ‘אזמרה’ ניתן לעשות במציאות המטורפת הזאת".
 
וזה היה סוף ההפסקה שלקחתי לי. פתחתי את ‘ליקוטי מוהר"ן’ בתורה רפ"ב ואת מכתב ההסבר שלך והתעמקתי בהם במשך שעתיים באולם הלימוד הישיבה. לפתע לא היה אכפת לי כלל שמישהו יראה או ישאל או יגיב לספר שבידי. נושאים דחופים יותר הטרידו אותי.
 
איך עושים ‘אזמרה’ לילדים יהודיים שאיבדו כל תחושה, כל רגש, כל אנושיות מינימילית, והם נועצים סכינים זה בזה כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם?
 
ככלות השעתיים קמתי והלכתי אל מקום ההתבודדות שלי – אותה פינת חצר רחוקה שהעמדתי בה סטנדר. חושך שרר בכל, והייתי שם לגמרי לבד.
 
התחבטתי וניסיתי למצוא את המילים המתאימות. פתיחה טובה קיבלתי בדרכי שמה, כאשר שמעתי שני בחורים מן הישיבה דנים במאורע ואחד מהם אומר: "ואחר כך מתפלאים למה אנחנו ניגפים לפני אוייבנו במלחמה, למה קורות כל כך הרבה תאונות ויש כל כך הרבה דינים מתוחים. אם עוד יש בינינו אנשים כאלה – מה הפלא שהעם כולו ‘חוטף’"…
 
"זה לא נכון! זה לא נכון! זאת אמירה שטחית וטיפשית ושיקרית!", אמרתי לקב"ה, "לא האיש הזה גורם לגלות שתתארך, אלא הגלות הארוכה היא שגרמה לאיש הזה! הרי זה לא יכול להיות, לא יכול להיות בשום אופן, שיהודי יתנהג באכזריות כזאת. יהודי לא עושה דברים כאלה, יהודי לא מסוגל לכך! אם הוא עשה – סימן שהחיים קרעו מעליו את כל לבושי היהדות שלו, את כל מה שמעניק הגנה כלשהי ותקוות מה כאן בעולם, והותירו אותו מתוסכל ומטורף בייאושו ובבדידותו. האיש הזה, שרצח, לא באמת רצה להיות פושע – הוא בעצמו הקורבן. הוא קורבן! הוא קורבן!"
 
וכאן פרץ ממני (ולא לעיתים קרובות זה קורה) בכי מיוסר, מטלטל ומקל. דמעות לוהטות ירדו על לחיי וידעתי שהגעתי לנקודת ‘אזמרה’ אמיתית. והיא, שלמרות המעשה האיום, שבודאי אי אפשר להקל בחומרתו, הרי סוף סוף מדובר ביהודי, חלק אלוק ממעל, שנשמתו הקדושה והטהורה הסתבכה בעניין רע שאינו שייך לה באמת.
 
בכיתי עוד זמן רב על הגלות המרה והסמיכה שכיסתה אותנו בוץ ולכלוך נוראים כאלה, שבגללם כבר איננו מכירים את עצמנו כלל.
 
זאת היתה ה’אזמרה’, שהצלחתי לעשות בעקבות מכתבך, ואני מקווה, שהיא הותירה רושם כלשהו בשמים.
 
תודה לך,
דניאל.
 
***
 
‘אזמרה’, יקירי, היא השער הגדול ביותר, ואולי האחרון,
אל היכלות הקדושה. מי שיגייס את כוחותיו ויכנס בו, לעולם
לא יסוג אחור!
 
 
דניאל יקירי,
 
כן, הרבה כאב יש בעומק הגלות הזו ובליבנו אנו. הרבה פחד משתק ומצמית, הרבה בורות אפלים ללא סוף של אובדן תקווה בצלם אלוקים שבאדם.
 
וכן, רק, אך ורק אלומת האור של ‘אזמרה’, שמאירה עלינו היישר מהיכלו של משיח, מעולמה שטוף האור של הגאולה האחרונה, רק אלומת אור כזו יכולה להאיר את הבורות האפלים בליבנו ולסלק משם את נחשי הכפירות ועקרבי הייאוש והעצבות.
 
גם יכול מאוד גם, שעומק הרע שאנו פוגשים בו מחוץ לנו (והדים מרים לו גם בתוכנו) דווקא הוא שיאלץ אותנו, כמעט בעל כורחנו, לבחור בחיים, בעומק טוב. משום שמול עומק רע אי אפשר להציב טוב רדוד, שטחי, אלא רק טוב עמוק מאוד, רב עוצמה, הטוב של ‘אזמרה’, שרק הוא יהפוך את הקערה על פיה ויוביל אל הגאולה השלימה. אם נצליח, דווקא בתוך החושך הגדול, לגלות ולייקר את חלקי האור, לא נתייאש מן הגאולה, ורק כך, מלמד רבי נחמן, נוכל באמת לעשות תשובה.
 
בתיאור זוועות החורבן מספרים חז"ל אודות בתו של נקדימון בן גוריון (שהיה מגדולי העשירים) שנאלצה, מחמת הרעב הנורא, ללקט למחייתה שׂעורים מתוך גללי הבהמות. ומבאר הרב מטשערין בספרו ‘פרפראות לחוכמה’ (על תורה רפ"ב) שבזה הראו מן השמים לעם ישראל מידה כנגד מידה. כלומר שירידה ושפלות כזו – ללקט שׂעורים מתוך גללים, נגרמו משום שלא זכו לעסוק כראוי בתורת ‘אזמרה’, דהיינו שלא טרחו לחפש בעצמם ובזולתם את הטוב שבתוך הרע, ומתוך כך התייאשו מעצמם ונפלו באין סומך, עד שנאלצו לחפש טוב גשמי מועט (שׂעורים) מתוך פסולת גשמית מזוהמת (גללי בהמות).
 
שׂעורים, כידוע, הם מאכל בהמה. וזה מרמז לנו שהחיוב למצוא בעצמנו ובזולתנו חלקים טובים חל אפילו על חלקים הנראים לנו פחותים וירודים באיכותם, שאינם אלא "מאכל בהמה". גם בטוב ברמה כזו – מוטל עלינו לשמוח, גם הוא בכלל ‘אזמרה’.
 
דומה בעינינו כי אנו מוקפים ומלאים ברע, אבל אם רק נסכים לציית לדברי הצדיקים ונכריח את עצמנו לחפש נקודות אור וטוב בתוך הרע הזה, נגלה עד כמה הטוב עוצמתי יותר. כך נעניק לטוב הזה את הכוח שהוא זקוק לו כדי להתעצם, להתגלות ולהטות את כף כולנו לזכות גמורה ונצחית. ומה שנדמה לנו שמעשינו הטובים פעוטים וחסרי ערך ביחס להררי הגללים המקיפים אותם, אין זו אלא אחיזת עיניים ואסור לנו בשום אופן להאמין בה.
 
סיפר לי חבר חלום. בחלומו הוא בונה דגם עץ של בית המקדש. כאשר הוא מסיים הוא רוצה לשים על המזבח אריה (כפי שמספרים חז"ל שבזמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום – אריה של אש רבוץ על גבי המזבח). לשם כך הוא נכנס לחנות צעצועים ושואל את המוכר אם יש לו אריה צעצוע. המוכר מחפש ומשיב: לא – אין לי שום אריה.
 
אזי מתחלפת התמונה בחלום והוא צופה במסך ענק. המסך שחור כולו, ורק שלושה כתמים לבנים יש בו שהולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. מול המסך, על גבי שלושה כיסאות מנהלים שחורים ומפוארים יושבות שלוש דמויות, אותן הוא רואה רק מגבן. ליבו אומר לו שאלו הם שלושה ארכי-שדים, מראשי כוחות הרע והטומאה.
 
שואל האחד את חברו: "נו, מה אתה אומר? מה יהיה עִם עם ישראל?" עונה השני בטון של מי שסיים את יום עבודתו בהצלחה: "אתה רואה על המסך. זה הסוף!" מתערב השלישי בשיחתם ושואל בחשש מה: "תגידו, מה עם ההוא שם שבונה את בית המקדש?" אולם הם לועגים לשאלתו: "מה, אתה לא רואה שהוא רק משחק, אין זה כי אם דגם עץ ותו לא. דבר שאין בו ממש".
 
שוב מתחלפת התמונה. גיבור החלום נמצא עדיין בחנות הצעצועים והוא מפציר שוב במוכר: "אנא, נסה לחפש לי בכל זאת אריה". המוכר מקפיד עליו "כבר אמרתי לך שאין לי אריה. אם אתה רוצה יש קיפוד, ג’ירפה, חיות אחרות, לא אריה". אבל הקונה מתעקש ובסופו של דבר חוזר אליו בעל החנות עם דבר מה בידו, "תראה, זה מה שיש". הוא אוחז באריה בד ישן ומעוך, חסר צורה והדר. "טוב תביא לי את זה", משיב האיש. הוא לוקח את הצעצוע העלוב ומניח אותו על המזבח.
 
לפתע, משתנה התמונה כולה. המשחק הופך למציאות אמיתית. בית המקדש. בית המקדש ממש. כוהנים בעבודתם, לוויים בשירתם. האריה, אריה של אש, והענן הולך ומיתמר אל שמי השמים.
 
עכשיו חוזרת שוב התמונה אל המסך הגדול. הכיסאות ריקים. ריקים כאילו לא ישב שם איש מעולם. הכתמים הלבנים על המסך מתבהרים והולכים, מתפשטים ומסלקים את החושך, ופסוק מופיע על גבי המסך לאמר: "יושב בשמים ישחק, ה’ ילעג למו".
 
חלום מרגש זה מדגים לדעתי בצורה נפלאה את מצבו של עם ישראל. מעל פני השטח נראה חלילה כאילו הכל אבוד, כאילו אין טעם להילחם עוד. אך האמת היא שאכן "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים", אבל, "כבוד ה’ – עלייך יזרח"!
 
דווקא מעשינו הפעוטים לכאורה, רצונותינו החלושים, מצוותינו חסרות ההדר והעומק, תפילותינו דלות הכוונה – דווקא הם שיבנו בסופו של דבר את משכן ה’. "כי כל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה (התגלות האלוקות בעולם) שהם איברי השכינה…וכל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומה, אז יבוא משיח וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב, ו).
 
מ’צעצועינו’ הדלים לכאורה – יווצר אריה הרובץ על מזבח ה’. תפילותינו יהיו בידו של משיח לחרב אש, למגר את הרע ואת נושאיו, לעולמים.
 
‘אזמרה’, יקירי, היא השער הגדול ביותר, ואולי האחרון, אל היכלות הקדושה. מי שיגייס את כוחותיו ויכנס בו, לעולם לא יסוג אחור!
 
ארז.
 
(מתוך: "הלב והמעיין" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה