המניעה השנתית

ככל שבעלי צובר יותר פז"מ בנסיעות לאומן (זו השנה השביעית), כך נסיעתו מלווה ביותר קשיים. בכל שנה הם לובשים צורות שונות ומגוונות, החל מעיכובים באישור הכרטיס, קשיים במציאת מקום לינה, ההתארגנות עם האוכל, המצב הכלכלי הרעוע שתמיד בתקופה הזאת מגיע לשפל חדש, העומס בשדה התעופה, איבוד המטען, הקור, הדרך חזרה בצום גדליה בשדות התעופה הרעועים של האוקראינים, שמרכזים את כולם בתוך אוהלים צפופים ומזכירים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, תקופה בעם שלנו שהיינו רוצים לשכוח. שלא לדבר על המקרים בזמן השהות באומן – כל מיני הסתבכויות, ניסיונות ומניעות שבדרך נס ממש מצליחים להיחלץ מהם, לרוב, ללא פגע.
 
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי למרות הכל, כל שנה אני נחושה יותר ויותר לשלוח אותו להרפתקה הזאת אפילו שהוא עצמו, ככל שמתקרבת השנה החדשה, מלא בספקות, בחלישות המוח ובאוזלת יד.
 
השנה, למרות שידעתי שאסתדר בחג בלעדיו ולמרות הקושי הרב של הבנות להיפרד מאביהן, התעקשתי כמו בכל שנה על הנסיעה ואף נתתי לו לבחור את זמני הטיסה אפילו שלא תאמו את רצונותיי. לא הראיתי מורת רוח ולא התווכחתי או הבעתי דעה. ניסיתי לשחרר ולתת מקום לקדוש-ברוך-הוא לכוון את הדברים בצורה הטובה ביותר לכולנו.
 
ההפתעה באה בדמות חמותי וחמי. כמה ימים לפני הנסיעה, כשהכל כבר היה מאורגן, מוזמן ומשולם, הם צפו בחדשות ושמעו שיש התראות על פיגוע המוני בריכוז היהודים הגדול בציונו של הצדיק שבאומן. הפאניקה השתלטה עליהם והדמעות והתחנונים לא איחרו לבוא.
 
ביקרתי אצלם לפני החג וניסיתי לדבר על ליבם. אמא שלו הייתה שבורה. "בבקשה תעזרי לי ותבקשי ממנו לא לנסוע. לי הוא לא מקשיב, רק את יכולה לשכנע אותו" התחננה בפני. "מי שמע על דבר כזה, שכל שנה נפרדים מהאישה והילדים ונוסעים לצדיק? האם זה שייך ליהדות בכלל?" שאלה.
 
עמדתי מולה ולא ידעתי מה לומר. איך אוכל להתחיל להסביר לה? מה אומר לה כדי שתבין? הלא בכבוד אב ואם מדובר פה, מצווה חשובה מעשרת הדיברות שאיני רוצה לעבור עליה. ככל שניסחתי בראשי יותר תשובות מתאימות, כך לא הצלחתי להעלות אותן על שפתיי. עמדתי אילמת מולה וכל מה שיכולתי לעשות הוא רק לנחם אותה, שתבטח בבורא עולם ושתתפלל שהכל יהיה בסדר. ועל אף כל טיעוניי, גם אני לא ממש מצליחה להסביר את זה לעצמי.
 
אז מה אוכל לומר לאישה מרוקאית מסורתית שכל חייה מבקרת בקברות צדיקים, אבל אף פעם במסורת של יהודי עמה לא שמעה על עלייה לרגל שמתקיימת בכל ראש השנה, ועוד בערבות אוקרינה הרחוקה?! מה לבן שלה ולצדיק האשכנזי הזה, כשהוא עוזב את משפחתו פעם אחר פעם ועוד בחג?! מבחינתה אין לכך תקדים ביהדות שהיא מכירה, וזה נתפס בעיניה מעשה משוגע, לא נכון ולא יהודי.
 
אני מודה שמול הקטרוג הזה נחלשתי. ידעתי שהנסיעה היא הדבר הנכון ביותר לעשות, לא רק בשכל אלא גם בחוש. אבל מול דמעותיה של חמותי הצדיקה נחלש ליבי הרחמן והרגשתי אוזלת יד גדולה.
 
לא ביטלנו את הנסיעה. בלב כבד נפרדנו, מקווים שהכל ילך כשורה, בלי עיכובים, ניסיונות ומניעות נוספות. הדמעות המשיכו לזלוג גם מילדותינו הקטנות שכבר מורגלות לפרידה הזאת, וזוכרות משנים עברו את הקשיים הנלווים אליה.
 
החג עבר בשלום ובקלות, ברוך השם. התנאים היו טובים, גם בארץ אצל אימי בחברון הקדושה וגם באומן הרחוקה. נראה שהניסיון של לפני הנסיעה נשאר היחידי השנה.
 
הספקות עוד קיננו בלב. אולי בשנה הבאה כדאי לשבור את המסורת? האם באמת יש צורך מהותי לנסוע כל שנה בראש השנה? האם נידונו להיפרד תמיד בראש השנה עד ביאת המשיח? אולי אני סתם מתעקשת על הנסיעה לאומן? ואולי, עדיף לשחרר את בעלי ממנה ולחגוג את החג באלטרנטיבה הטובה לא פחות, ואולי אף יותר, במערת המכפלה הקדושה?
 
התשובה לא איחרה להגיע והייתה ברורה ובהירה כאור השמש. מספיק היה להסתכל בפניו של בעלי כשחזר, כדי לדעת ששום דבר בעולם, בלי נדר, לא ימנע ממני להתעקש לשלוח אותו גם בשנה הבאה, למרות כל הקשיים.
 
הוא חזר מפויס, סובלני ושמח עד אין קץ. מחוזק מתורתו של רבי נחמן מברסלב, מואר באורה של תורה ותפילה ומחדוות החג. הניסים הגלויים שחווה, חווית האחדות האדירה, וקילוף הקליפות מהלב – כל אלה ועוד שייכים רק לחוויה על ציונו של הצדיק רבי נחמן בן פיגא, באומן בראש השנה.
 
כשחזיתי בבעלי המשופר, בהבעת פניו, ברוך של תנועותיו, בקולו הנעים והמלטף, בתודעתו הרחבה והמקבלת, התמלאתי שמחה אמיתית וגדולה. זה אושר שנובע מהנגיעה בגאולה בעולם הזה. זכיתי במתנה גדולה. זכיתי להציץ בבעלי "החדש" ולדעת שיש אפשרות לחיות יחד בגאולה אמיתית, כבר בעולם הזה.
 
בעזרת השם, האורות של הצדיק יימשכו על הבעלים שלנו כל השנה כולה, ימיסו ויקלפו את קליפות הלב, כך שישארו בהם רק רחמים, סבלנות, קבלה, הכלה והבנה. ושכל הכלים, ההבנות והמסקנות שהם זכו ללמוד ולהבין, יישארו טריים במוחם כל השנה כולה.
 
אומן ראש השנה  …here we come…