הניגון המיוחד של מירון
כל עם ישראל, בגולה ובארץ הקודש, נמשך אחר הניגון הנפלא של מירון ביום ל"ג בעומר. כולם, אבל כולם, שומעים את הניגון המיוחד של מירון ביום זה...
מי שלא ראה שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, לא ראה שמחה מימיו!
השמחה במירון ביום ל"ג בעומר תוארה לפני כמאה ועשרים שנה על ידי רבי חיים הלוי הורוביץ זצ"ל, בספרו "חיבת ירושלים":
"ומי ימלל יפאר ויהלל השמחה של מצווה, ביום ההילולא ל"ג בעומר כי רבה היא, וזמן קהילה לכל, שבאים אנשים נשים וטף, מערי ארץ ישראל וכפריה…עולי רגל מצפת למירון, מלאים אחינו בני ישראל, אלו הולכים ואלו חוזרים, ובאים מעכו ודמשק וארם צובה, ביום ובלילה…מה נורא המקום הזה…
"ליהודים הייתה אורה זו תורה, לומדים ומתפללים…קריאת התורה, נדבות, צדקות, ששים ושמחים באי ההילולא בתופים ובמחולות. ובערב, אור ליום ל"ג בעומר, בהתאסף חכמי סגולה לבית-המדרש, לומדים ברעש גדול האדרות מהזוהר הקדוש, ואחרי זה עושים ההדלקה למעלה על הציונים ומשיאים משואות…"
הרא"ז מרגליות, מחבר הספר "הילולא דרשב"י", שאסף בספרו את המקורות הרבים על ההילולא, כתב:
"אי אפשר לתאר גודל יום השמחה והגיל שיש במירון ביום ל"ג בעומר, ממש רואים שהוא יום שמחה לעליונים ותחתונים, ורואים בבת אחת רבבות ישראל לובשים בגדי שבת, איש איש כפי מעלתו ומדרגתו, הילולא וחינגא וריקודים, בחדווה קדושה, עם בכיות ודמעות הלב ללא הפוגה, אשר שום כוח ושכל אנושי לא יכול להבין ולהשיג זאת…ממש שמחה מעין עולם הבא".
ל"ג בעומר בתפוצות ישראל
עם גילוי אורה של חכמת הקבלה הוכר ל"ג בעומר כ"הילולא של רשב"י", שכן ביום זה נסתלק רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, לישיבה של מעלה ובו ביום התייחדו עם זכרו של אותו צדיק, שהאיר את עיניהם של ישראל בספרו ה"זוהר" הקדוש.
היו שמצאו רמזים נוספים על חשיבותו של יום זה. כך למשל מצא רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) כי יום זה הוא על פי הקבלה בחינת "הוד שבהוד", ועל כן הוא "יום טוב מדבריהם", ואילו רבי צבי אלימלך מדינוב, מחבר ה"בני יששכר" מטעים, כי יום ל"ג בעומר הוא "התחלת התגלות הטוב של התורה, שנגנז בה האור "כי טוב הוא", וכך הסביר את "מנהג ישראל להדליק נרות ביום זה, לכבוד האור כי טוב, שמתחיל להתנוצץ מיום זה".
אין פלא כי השמחה ביום זה היא גדולה ביותר, ובמנהגיהם השונים של קהילות ישראל מדור לדור ניתן ביטוי לשמחה זו.
כך, למשל, בעיר וירמייזה נמנה ל"ג בעומר, בין ימי הפגרה בבית הספר: "בו ביום בטל בית המדרש של המלמדים, ואין הנערים באים לבית רבם ללמוד, והמלמד מחויב לתת לתלמידיו יין שרף ולק"ח טוב מכיסו, כי כן המנהג, ובאחד מספרי המנהיגים של ימי הביניים אף נמסר כי ביום זה "היו משתעשעים בשיחות נאות בטיולים מחוץ לעיר".
בקהילות ישראל בחו"ל נהגו תלמידים של בית רבן לצאת ביום זה ליערות שבסביבותיהם, ושם היו יורים בקשתות. אין הרבה ידיעות על מנהג זה, אולם גדולי ישראל שמרו עליו. רבי צבי אלימלך מדינוב משלב מנהג זה עם ההילולא של רשב"י שהיה אומר "יכול אני לפטור את כל העולם לכף זכות". ובשם רבו, רבי מנדל מרימנוב, היה מוסיף כי "בימי רבי שמעון בר יוחאי, שהגן על דורו, לא נראתה הקשת, וביום עלותו למרום עושים הסימן הזה", ויש בכך גם רמז לדברי רשב"י לרבי אלעזר בנו, כי "כאשר תיראה הקשת בגוונים מאירים, יש לצפות לרגלי משיח", וקשת זו היא אפוא סימן להתגלות אורו של מלך המשיח, שיבוא במהרה בימינו.
באוהלי צדיקים אשר בגליציה ובמיוחד בבית צאנז, היו עורכים ביום ל"ג בעומר "שולחן" לכבודו של יום, ובמעמד חגיגי זה היו יורים בקשת כמנהג ישראל. ועל רבי יהודה צבי מסטרטין מספרים כי פעם אחת בעת צרה, התאמץ בתפילה, יצא ליער וקלע בחיציו, ואותו החץ שפרח מקשתו, פגע בליבו של יורש העצר צורר היהודים, והגזרה (שגזר לרעת היהודים) בטלה.
בגלל ערכו של ל"ג בעומר לחינוך תלמידים של בית רבן נקבע יום זה על ידי האדמו"ר מלובאוויטש זצ"ל, כיום כינוס התלמידים ברשת החינוך החב"דית בארה"ב. וביום זה הוא קיבל אלפי תלמידים שעברו לפניו ודיבר לפניהם על ערך היום.
בקהילות פולין וגליציה הועלה ביום זה גם זכרו של אחד מעמודי התווך של ההלכה הפסוקה לישראל, רבי משה איסרליש זצ"ל המכונה הרמ"א, שנפטר ביום ל"ג בעומר. אלפים מכל קצווי המדינה היו מתאספים בו ביום על ציונו אשר בבית הקברות הישן בקראקא ושוטחים שם תפילותיהם לפני הקב"ה.
יש מקומות כגון בתימן ובמדינות אפריקה הצפונית, שבהן רואים ביום זה מעין יום-טוב., ועל מנהגיהם של יהודי מדינות אלה סופר: ש"אנשי תוניס יושבים פמליות פמליות ביום ובלילה, וגומרים הזוהר כולו והתיקונים, ואחר כך עושים סעודות גדולות, וכל הגבירים והיחידים נותנים בעין יפה לתלמידי חכמים, הלומדים בביתם, מנה הראויה".
בתנועת החסידות, שעקרונותיה מבוססים על פי חכמת הקבלה, הייתה משמעות מיוחדת ליום ההילולא של רשב"י. רבי ברוך ממז'יבוז' זצ"ל, נכדו של רבי ישראל הבעש"ט הקדוש זצ"ל, ראה את היום הזה כיום שמחת תורת הקבלה, והיה יוצא בריקודים ביום זה וספר ה"זוהר" הקדוש בידו. וכאשר היה רבי אברהם מקאליסק טובל בבוקרו של יום זה, היה מתלהב ביותר ומכריז: "הריני מקבל עלי קדושת היום".
מחבר "משמרת שלום" המפרט את מנהגי החסידות, מספר: "אבותיי הקדושים היו עושים סעודה ביום ל"ג בעומר לכבוד ההילולא, והיו מנגנים את הפיוט "בר יוחאי".
רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל, הדגיש את ערכו של היום בבחינת הקבלה ומציין כי "יום זה חל טו"ב ימים (17 ימים) קודם חג השבועות, שהוא חג מתן תורתנו", ונוסף על כך "נתגלה ביום זה רבי שמעון בר יוחאי, ובו ביום עלה לשמי מרומים, והאור אשר הזריח לנו מאיר לנו בגלותנו, עד כי יבוא משיח צדקנו".
מקורות רבים ושונים על מנהגי השמחה המיוחדים לל"ג בעומר, אך בסופו של דבר הם משתלבים עם ייחודו של היום – יום ההילולא לרבי שמעון בר יוחאי, ובכל מקום שנמצאות קהילות ישראל, במזרח ובמערב, מוקדש היום לזכרו של הצדיק, אם על ידי משואות ומדורות כנהוג בארץ ישראל, אם על ידי הדלקת נרות מרובים בבתי הכנסיות, כמקובל בארצות אירופה המזרחית, ואם על ידי קביעת שיעורים ללימוד בספר ה"זוהר" הקדוש בקהילות המזרח.
ל"ג בעומר במירון, הוא יום של כל עם ישראל. שם, נעצר הזמן מלכת וכולם כאחד.
כל עם ישראל, בגולה ובארץ הקודש, נמשך אחר הניגון הנפלא של מירון ביום ל"ג בעומר. כולם, אבל כולם, שומעים את הניגון המיוחד של מירון ביום זה.
192.168.1.101
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור