העתיד שלנו
כן, כולם, כולל הורים, אינם מושלמים. לא כל האבות והאימהות הם "איי, איי, איי". אך עדיין, כשמעניקים את מתנת החיים - ילדים, מבינים איזו זכות נפלה בחלקנו.
נפלה בחלקי זכות נפלאה.
ערב שבת, מיד לאחר הדלקת נרות השבת, הלכנו כל המשפחה אל הכותל המערבי, דרך שער יפו והרובע היהודי, לתפילת קבלת שבת וערבית, למרות המרחק הרב מביתי אל הכותל.
זה תמיד מרגש אותי לראות כל כך הרבה יהודים שמתאגדים ביחד, ובמיוחד שכשהם מתאחדים לעבודת הבורא. קבלת שבת בכותל היא חוויה מדהימה שלא ניתן לתאר אותה. רחבת הכותל היתה מלאה ביהודים מכל החוגים ששרו ורקדו – כל אחד לפי הניגונים השייכים לחוג אליו משתייך, ולמרות העובדה שמדובר היה בחוגים שונים של אנשים, ניתן היה לשמוע בצורה מוחשית וברורה את ההרמוניה המלאה והמאוחדת בתפילה.
קבוצה גדולה של חיילים התפללו יחד. הם עמדו מסביב למעגלים של שחור-לבן אשר נעו בצורה גלית, עם כומתות ירוקות בוהקות. לאחר שסיימו כולם להתפלל, הם החלו לרקוד ולקפוץ בשמחה גדולה כשהם שרים "עם ישראל חי". הם עצמו את עיניהם, שלובי זרועות, רוקדים ושרים מתוך שמחה עצומה על הנסים הגדולים שעשה לנו הקב"ה ואשר בזכותם עם ישראל שרד. חלק מהחיילים החזיקו בידיהם ברוך ובעדינות ילדים קטנים, משל היו אלה ספרי תורה.
כשהבטתי בהם, נזכרתי בסיפור שקראתי לאחרונה על חגיגות שמחת תורה מיד לאחר מלחמת העולם השניה. חגיגות החג של יהודים ששרדו את המלחמה הנוראה, את שנות הזעם הקשות באירופה.
קבוצה של יהודים שהצליחו לשרוד את תקופת השואה הנוראה, הגיעו לאחד משרידי בית כנסת כדי להתפלל. רק עכשיו, לאחר שהצליחו לשרוד את השואה וזוועותיה, החלו להבין מה הם איבדו. נטולים מבני משפחתם האהובים שנרצחו במחנות המוות, ללא בעלים, ללא נשים, ללא הורים, אחים ואחיות, הם התחברו לקהילה קטנה כדי לחגוג את חג שמחת תורה. אולם דבר אחד חסר להם כדי להשלים את השמחה למרות הימים שקדמו לה, ספר תורה כדי לרקוד איתו. הם הרגישו חסרי אונים, העתיד נראה עגום ושומם.
אנשי דור זה, של השורדים, לא תיארו לעצמם שהדור שלהם הוא זה שיזרע את הזרעים ויטפח את ההתחלה של מה שאפשר לתאר אותו כנס הולדה חדשה של תורת אמת והיהדות.
לפני שקבוצת יהודים זו החלו את ההקפות לכבוד התורה, נכנס לבית הכנסת זוג צעיר עם בנם הקטן, ילד קטן שהצליח איכשהו לשרוד את השואה וכאילו 'לחמוק' מעיניהם וידיהם של הנאצים ימ"ש. עברו לא מעט שנים מאז שאנשי הקהילה הזו ראו ילד יהודי. לכולם, לצערנו הרב, יש זכרונות כואבים וקשים כיצד נתלשו בצורה ברוטאלית מהוריהם/ אחיהם/ דודים ודודות/ אחיינים ואחייניות. עבורם, ילד קטן כזה היה פשוט נס! נס שסימל את התקווה לעתיד, את האפשרות להיוולד וללדת מחדש.
הקבוצה השבורה והכואבת הזו התאספה בהתרגשות רבה סביב הילד. הם לא יכלו להאמין למה שראו עיניהם. לנגד עיניהם הם ראו את התגלמות חלומותיהם לעתיד טוב יותר.
אחד האנשים שאל את הורי הילד אם הם יכולים לרקוד עם בנם, מכיון שאין להם ספר תורה. ולאחר שאלה הסכימו, בעדינות רבה ומדהימה הרימו האנשים את הילד על זרועותיהם. הם רקדו במרץ רב ובשמחה שלא חשו מעולם. אם ילד יהודי קיים בעולם הזה, אז הוא יכול ללמוד תורה, ושרשרת המסורת תמשיך להתקיים. לאנשים האלה, ילד קטן ששרד את השואה זו היתה בהחלט ערבות להמשכו וקיומו של עם ישראל.
שישים שנה אחרי, והעולם השתנה ללא היכר. ילדים, שפעם היו דבר יקר ערך ותענוג עצום לכל הורה, לעיתים נראים כיום כנטל כלכלי, משהו שמגביל את האדם מלהתקדם בחייו או אפילו לאבד הזדמנויות שלא יחזרו, כאשר הילדים יכנסו לתמונת חייהם. כך התפתחה לה חשיבה מודרנית-אלילית כזו של "הגשמה עצמית" או "צמיחה אישית".
ילדים הם האוצר היקר ביותר שיכול להיות אי פעם להורה, והתענוג הגדול ביותר שכל אדם יכול לחוות בחייו – לראות את הדורות היוצאים ממנו, את דור ההמשך שלו. וכמו כל דבר יקר ערך, ילדים דורשים משהו מאיתנו, ולכן הגשמת רצונותינו ומאוויינו חייבים לזוז הצידה לזמן מה כדי לבנות את העתיד, הן הפרטי שלנו והן הכולל של עם ישראל.
פוטנציאל לגדלות
מסופר, שאדם אחד הגיע אל רבי נחמן בוכה משום שבתו היחידה, נעלמה. הוא חיפש בכל מקום אפשרי אך לא מצא אותה.
"הילדה נמצאת בביתו של הכומר בכפר. היא רוצה להמיר את דתה", אמר לו רבי נחמן. "מהר, שכור עגלה וקח איתך שני אנשים, סעו לבית הכומר והביאו אותה, כי כאשר תראה אתכם היא תתרצה לנסוע איתכם חזרה לביתה".
האנשים ביצעו את הוראותיו של רבי נחמן והצליחו להחזיר את הבת לביתה. אחר כך השתדל רבי נחמן לשדך אותה עם אחד מבחורי הקהילה, והזהיר את אותו בחור שלעולם לא יזכיר לה את המעשה שלה, ובעבור זה הבטיח לו בנים טובים ממנה. וכך היה – נולדו להם בנים טובים, תלמידי חכמים גדולים, שעם הזמן הפכו לרבנים ומנהיגי קהילות ("כוכבי אור" שיחה כ"ו).
בורא העולם העניק לנו – לכל אחד מאיתנו – את הכוח והיכולת כדי להשתנות ולצמוח ברוחניותנו. יש לנו את היכולת לפתח לא פעם את עצמנו, להרחיב ולמתוח את הגבולות שלנו, לקבל ולהתמודד עם אתגרים.
הקמת משפחה, למשל, היא אתגר שבהחלט מפתח את האדם בכל דרך אפשרית – רגשית, רוחנית וכלכלית – כמובן אם אנו רוצים בזה מאוד. מקבלים את האתגר הנפלא הזה באהבה, משום שעל ידי זה אנו מבטיחים את עתידנו הפרטי ועתיד האומה היהודית.
לאדם יש את היכולת להשתנות מן הקצה אל הקצה, ולהגיע לדרגות גבוהות ועצומות, גם אם מדובר באדם שרצה לעזוב את דתו, חלילה (כפי שראינו בסיפור לעיל), והצליח לעשות שינוי כה עצום (לחזור הביתה, תרתי משמע) ועל ידי זה זכה להתברך ב"בנים טובים, תלמידי חכמים גדולים, שעם הזמן הפכו לרבנים ומנהיגי קהילות".
רבי נחמן אמר פעם, "הוריו של המשיח לא יהיו איי, איי, איי…" וכאומר לנו, שהם לא יהיו מאותם אנשים שאפשר להגדיר אותם כיוצאים מן הכלל, המובחרים או המשובחים שבעם. (שיח שרפי קודש, חלק א).
כן, כולם, כולל הורים, אינם מושלמים (וואו! זה בהחלט מעודד ונותן תקווה). לא כל האבות והאמהות הם "איי, איי, איי", אך עדיין, כשמעניקים את המתנה ששמה חיים, כאשר מולידים ילדים, ההורים זוכים להבין שנפלה בחלקם זכות עצומה וטהורה, להוליד נשמות יקרות עם הזדמנות להשתלב בעולם הזה ולתקן ולהשלים את עצמם. בכל ילד טמון פוטנציאל לגדלות (במילים פשוטות, להגיע רחוק). נכון, איננו יודעים לאיזה ילד יש את הפונציאל להיות המשיח, אך אל נשכח שזכינו בזכות גדולה מאוד – להעניק את מתנת החיים.
האחריות שלנו
רבי נחמן פעם ציין ששמיעת סיפורי צדיקים בבית כבר בגיל הילדות משאירה רושם עצום בנפש הילד. (שיחות הר"ן, 138).
ילדים מחקים את האנשים אותם הם אוהבים ומעריצים – הוריהם. כהורים, זאת האחריות שלנו לעשות ככל האפשר כדי שילדינו יממשו את הפוטנציאל הטמון בהם, לדאוג ללימוד וחינוך טוב עבורם, לדעת להקשיב לרגשותיהם וכמובן לעשות כל שביכולתנו כדי שיצמחו ברוחניותם. לכן, כשאנו בונים את הקן הפרטי שלנו, את הבית והמשפחה, כדאי מאוד שבבית יושמעו סיפורי צדיקים מאשר סיפורים על מיקי מאוס. אחרי הכל, אנו בונים את עתיד העם שלנו.
הניצולים, שבדרך פלאית ומדהימה התחילו את חייהם מחדש ואף בנו דור חדש, מחכים לנו שנמשיך לבנות את העתיד. הבה נשמע לקריאה זו ונבנה בתים חזקים, בתים של תורה ואמונה, בתים שיצרו דור המשך ויחיו לאורו של משיח. אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור