הצעקה של הנשר הגדול
"חדלו עוד מלהיות עניים!" תפסיקו להיות קטנוניים וקמצנים עם עצמכם, אתם עשירים גדולים. לא ידעתם? אז תקשיבו לצעקה של הנשר הגדול.
חדלו עוד מלהיות עניים! חזרו לאוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם!" צעק הנשר הגדול אל האנשים שהיו במגדל, אלה שהגיעו אליו בשן ועין אחרי הסערה הגדולה שהטביעה את הספינות שלהם באותו יום סוער…
ואתם בטח מנסים להבין על מה אני מדבר.
ובכן, אתחיל עם זה שאומר לכם שאין כמו להעביר את השבת עם סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. אי אפשר להבין איך ומתי שורה או חלק מהסיפור יתפסו אתכם חזק, ידברו אליכם פתאום, אפילו יצעקו מתוך הדף ויגרמו לכם להרגיש שזה בדיוק העניין, שכאן אתם ממש מונחים.
באותה שבת קראתי את סיפור המעשייה "מעשה משבעה קבצנים (בעטלירס)", שם מסופר על שני ילדים יתומים – בן ובת, שהלכו לאיבוד ביער וקבצנים אדיבים הגיעו אליהם בדרך עלומה וקסומה, כמו שרק רבי נחמן יודע לתבל את סיפוריו במעשים נפלאים שכאלה, ונתנו להם אוכל ושתייה. ביום חתונתם הם רצו מאוד שכל הקבצנים יבואו לשמוח איתם, ואחרי שבכו ורצו בכל ליבם לראות אותם, הופיעו הקבצנים אחד אחרי השני (בשבע הברכות, כל אחד ביום אחר) וסיפרו להם סיפור מעורר השראה עם מסר נפלא שמהווה צידה לדרך.
היום הראשון היה היום של הקבצן העיוור, מי שסיפר להם על הנשר, האוצרות הנסתרים, הסופה והצעקה הגדולה (הבאתי את הסיפור בלשונו של רבי נחמן):
והתחילו (הבן והבת) לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער, והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון – העיוור, שהביא לנו לחם ביער, ותיכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הבעטליר העיוור, ענה ואמר: הנני, הנה באתי אצלכם על החתונה, ואני נותן לכם מתנה לדרשה שתהיו זקנים כמוני, כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארוכים כמוני.
ואתם סוברים שאני עיוור, אין אני עיוור כלל! רק שכל זמן נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל, ואני זקן מאוד, ועדיין אני יניק (צעיר מאוד) לגמרי ולא התחלתי עדין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאוד, ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול, ואספר לכם מעשה (כל זה הוא דברי העיוור הנ"ל):
פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים, ובא רוח סערה ושבר את הספינות והאנשים ניצלו ובאו אל מגדל אחד, ועלו אל המגדל ומצאו שם כל המאכלים ומשקאות ומלבושים וכל מה שצריכים, והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה, מה שהוא זוכר מזיכרון הראשון, היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזיכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה.
מאמרים נוספים בנושא:
בית הספר ללימוד אזמרה
קצת אופטימיות לא תזיק
ענה ואמר: "מה אספר לכם. אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר, אך היו שם חכמים ואמרו: "בוודאי זאת היא מעשה ישנה מאוד".
וכבדו את השני שיספר. ענה השני, שלא היה זקן כמו הראשון: "זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תמה), זאת המעשה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כשהיה הנר דולק". ענו ואמרו שם: "זאת היא מעשה ישנה ביותר מהראשונה", והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון.
וכבדו את השלישי שיספר. ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: "אני זוכר גם כשהתחיל בניין הפרי, דהיינו כשהתחיל להתרקם הפרי". ענו ואמרו: "זאת היא מעשה ישנה ביותר".
ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: "אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי".
ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: "אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין".
ענה השישי וכו', שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קודם שנכנס הטעם בתוך הפרי".
ענה השביעי וכו' ואמר שהוא זוכר "גם הריח של הפרי קודם שנכנס בפרי".
ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קודם שנמשכה על הפרי".
ואני, (היינו זה הבעטליר העיוור שמספר כל זה), הייתי אז תינוק לגמרי והייתי גם כן שם ועניתי ואמרתי להם: "אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני לא זוכר כלום". ענו ואמרו: "זאת היא מעשה ישנה מאוד יותר מכולם".
והיה חידוש גדול אצלם, שהתינוק זוכר יותר מכולם.
בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: "חדלו עוד מלהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם!". ואמר להם שיצאו מן המגדל כדרך זקנותם, שכל מי שזקן יותר ייצא תחילה. והוציא כולם מן המגדל, והוציא תחילה את התינוק הנ"ל, כי באמת הוא זקן יותר מכולם, וכן כל מי שהיה יניק יותר הוציא קודם, והזקן הגדול הוציא באחרונה, כי כל מי שהיה יניק יותר היה זקן יותר כנ"ל, והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם. ואמר להם (הנשר הגדול הנזכר לעיל): "אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל הנ"ל, כי זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, היינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו (היינו שגם את המעשה הזאת שנעשה עמו תיכף בעת ההולדה בעת שחתכו את טבורו, גם את זה הוא זוכר); והשני, שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, היינו שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו, וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל רקום הפרי, היינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהיינו בעת יצירת הוולד; וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטוע הפרי, היינו שזוכר גם כשנמשכה הטפה בעת הזיווג; וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, היינו שזוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במוח (כי המוחין ממציאים את הטיפה); וזה שזוכר את הטעם, היינו הנפש, והריח, היינו הרוח, והמראה, היינו הנשמה, והתינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכל וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין".
אולי גם זה יעניין אתכם:
ואמר להם: "חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם". וברך אותם, ולי, (היינו זה הבעטליר העיוור, שהיה תינוק אז, שהוא מספר כל זה), אמר הנשר הגדול הנ"ל: "אתה בוא עמי, כי אתה כמותי, כי אתה זקן מאוד ועדיין אתה יניק מאוד ועדיין לא התחלת לחיות כלל, ואף על פי כן אתה זקן מאוד, וגם אני כך, כי אני זקן ועדיין אני יניק וכו'". נמצא, שיש לי הסכמה מאותו הנשר הגדול (שאני חי חיים ארוכים כנ"ל). ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי במתנה לדרשה". ונעשה שם שמחה וחדווה גדולה ועצומה מאוד מאוד…
חדלו עוד מלהיות עניים! חזרו לאוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם!" – זאת השורה שתפסה אותי, שגרמה לי לחשוב לא מעט על המילים של הנשר הגדול ולתת את הדעת על המסר האדיר שהביא בכנפיו באותו יום אל המגדל.
תפסיקו להיות עניים! יש לכם ים של אוצרות בתוככם, למה אתם מתנהגים כמו עניים?
"חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם"! הוא המשיך לצעוק אליהם.
עניים? "אין עני אלא בדעת" אומרים חז"ל, וזוהי גם היא כוונת הנשר הגדול שצועק לעבר כולנו את הכרוז הזה כל יום – "חדלו עוד מלהיות עניים!" – תפסיקו להיות קטנוניים וקמצנים עם עצמכם, אתם עשירים גדולים, בעלי הון לא ישוער!
אנחנו צריכים לחזור לאוצרות שלנו! לכל המתנות הנפלאות שקיבלנו מבורא עולם, ולהשתמש בהן! זה המסר, זו הצעקה. אבל איך עושים את זה? ובכן, אנחנו צריכים להיות מודעים קודם כל לעצם קיומם. לחזור אל הספינות, שיחזרו ויבנו, אל מי שאנחנו – ושם, בתוכנו, לחפש את האוצרות העתיקים והיקרים.
וליתר דיוק, תגיעו כל יום לפגישה עם אבא, לשיחה המתוקה בשניים, ובקשו ממנו שיעזור לכם לגלות את האוצרות, את המתנות שהוא נתן לכם. ותסמכו על אבא, שברגע שתקראו לו הוא מיד שם בשבילכם, יעזור לכם למצוא את האוצרות האבודים בקלי קלות.
רק תקשיבו לצעקה של הנשר הגדול.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור