2 Cheshvan 5778 / Sunday, October 22, 2017 | Torah Reading: Lech Lecha
 
  Add to favorites     Set as homepage  
 
   
    Create an account    |    Sign in
  
    My Account     Orders History     Help
 
 
  My Country:  
  United States   
 
   Language:  
  English   
 
   My Currency:  
  US Dollar   
 
   
Home Page Breslev Judaism Society Family Spirituality and Faith Torah Portion Holidays and Fast Days
                
 
  More  
 
 
 
עם ישראל  
 
Homeיהדותעם ישראלומי במים...
 
  Advanced Search
   Articles
 
   Search
 
            
 

ומי במים...    

ומי במים...



כמעט כל סעיפי הייסורים שבתפילת "ונתנה תוקף" התקיימו במאות המעפילים שניסו בשארית כוחם להגיע לארץ ישראל באוניה 'הילדה', שנתקעה חודש ימים בים השחור שקפא, ללא מזון ושתייה, וזה...

 



כמעט כל סעיפי הייסורים שבתפילת
"ונתנה תוקף" התקיימו במאות המעפילים
שניסו בשארית כוחם להגיע לארץ ישראל
באוניה 'הילדה', שנתקעה חודש ימים בים
השחור שקפא, ללא מזון ושתייה, וזה עוד
לפני שהגיעו הבריטים...


שנת ת"ש – 1940. לכודה בקרח בעובי של 20 סנטימטרים, ללא יכולת תזוזה, משחירה על רקע הנמל הקודר. הבתים של הכפר הציורי באלצ'יק השוכן על גדות הים השחור, היו קבורים עד מחצית גובהם בשלג. התושבים השקיפו לעבר הצללית הקפואה, תוהים מה לאוניה ולנמל השכוח. מפעם לפעם היה מישהו מגיע כדי לרכוש בכפר אספקה. בפה חתום, תוך דרישת מחיר מופקע, נמכרה לאנשים המוזרים, שעד מהרה הסתבר כי מאות מהם מצטמררים שם, על האוניה.

הפועלים שמסמרו את קרשיה של 'הילדה', בשנת תרפ"ה – 1925, לא שיערו כי אוניית המשא בת 1,200 הטון תישא בקרבה מלבד משאות גם מאות בני אדם סובלים, יגעים ותשושים. אלא שלאחר 14 שנות הובלה מצאת את עצמה האוניה מוחכרת לצורך העברת פליטים. לא הייתה זו אוניית המעפילים הראשונה שיצאה לדרך באותם ימים. קדמו לה כמה וכמה אוניות. אלא שה'הילדה' הייתה האוניה האחרונה שסגרה את תקופת ההעפלה שקדמה לחושך שכיסה את ארצות אירופה בסערת דמים שלא הייתה כמותה.

המעפילים שנתקעו בדרך

כדי להפוך את אוניית המשא לאוניית נוסעים היה צורך לשפץ את ה'הילדה', לפחות מבפנים. השיפוצים נעשו בקדחתנות בנמלה של העיר בראילה השוכנת על נהר הדנובה (מזרח רומניה). מאות פליטים שנשאו עיניים בתקווה אחרונה אל האוניה הזו, המתינו לה בקוצר רוח. הייתה זו תקוותם האחרונה להימלט מאדמת אירופה הבוערת. עד אשר תסתיים מלאכת השיפוץ עשו את דרכם קבוצות הפליטים הללו לעיר הקטנה סולינה, ממתינים לתחילת המסע הגדול. בסוף נובמבר 1939 הסתיימה סוף סוף המלאכה. פנים האוניה הותאם לקהל נוסעים צפוף ככל הניתן, וצוות המלחים ורב החובל עמדו הכן. האוניה הקטנה עזבה את נמל בראילה והפליגה במורד נהר הדנובה, יוצאת לעבר הים השחור. כאן, על חופו של הים נעצרה ליד העיר סולינה, שם המתינו לה בקוצר רוח הפליטים שנאספו. היו אלה יהודים שנמלטו מברלין, וינה, פראג, וברטיסלאבה.

ההתחלה נראתה מבטיחה. הספינות שנחכרו להובלת היהודים במורד הדנובה ושהעבירו אותם לסולינה להמתנה, הוחזרו לבעליהן עוד טרם שקפא הנהר, האוניה מולאה באספקה, צוות החובלים היטיב להשיט את האוניה ונראה היה כי הספינה יכולת לצאת לדרך... אלא שלפתע חל עיכוב בלתי צפוי.

קבוצת פליטים צעירים שהתעתדה להגיע אף היא לסולינה נתקעה בדרך. היו אלו אלף ומאה איש שיצאו במבצע בזק מווינה, דנציג וצ'כוסלובקיה, והצליחו להגיע לעיר הגבול היוגוסלבית קלדובו שעל נהר הדנובה. אלא שכאן עצר בעדם מכשול מרגיז: מכיוון שלא היו בידם כל אשרות מעבר, מנעו מהם השלטונות היוגוסלבים להמשיך לעבר רומניה. פעילי המוסד לעליה ב' חששו לפנות לפקידים הרומניים בבקשת אשרות עבור הפליטים הללו, משום שאלו ניתנו רק אם הוכח כי הפליט רשאי להיכנס לארץ אחרת (שאינה רומניה), הוכחה שלא הייתה בידי הפליטים. בפעילות נמרצת ניסו אותם פעילים להשיג אשרות מעבר בולגריות, בתקווה כי הפליטים יוכלו להמתין בבולגריה באחד הנמלים, וה'הילדה' תאסוף אותם שם. עד להסדר הבעיה הביורוקרטית הזו, התגוררו הפליטים בתוך ספינות על הדנובה מייחלים כי אמנם תיפתר בעייתם והם יוכלו להצטרף לאוניה המיוחדת.

הבולגרים מצידם לא היו כה אנטישמיים. אשרות מעבר ניתנו לרוב בקלות רבה. אלא שהמספר העצום – אלף ומאה פליטים, הפחיד אותם. הם חששו כי שום אוניה לא תמתין לפליטים והללו יתארחו בארצם בקביעות. חששות אלו גרמו לעיכוב במתן רישיונות המעבר.

"אם יוכח כי האוניה אמנם ממתינה לפליטים – ייאותו השלטונות להעניק את האשרות", הודיע הפעילים מבלגרד, בירת בולגריה, לפעילים ברומניה, שביקשו להאיץ את העניינים. אלא שאוניית המעפילים היא דבר חסוי מטיבה, ואין הדבר תורם ל"בריאותה" אם כל עין שוזפת אותה. לכן, לא היה זה פשוט כלל וכלל לצאת אל הים ולעגון, ככל אוניה חוקית, בנמל ורנה הבולגרי... אי לכך הוחלט כי האוניה תאסוף את המעפילים שכבר נמצאים בסולינה, ומיד לאחר מכן תפליג דרומה, לעבר באלצ'יק – כפר קטן על חוף הים השחור בקרבת הגבול הבולגרי, שם תמתין לפליטים התקועים בקלדובו.

הקרח הפך לאזיקים

כך החל הכפר השכוח משחק תפקיד ראשי בדראמה שנפתחה. בהיסטוריה הרומנית היה באלצ'יק, הכפר הזעיר, מוכר בשל אהדתה של המלכה מריה למקום. אמו של המלך קרול הרומני, אהבה את הצוקים המרהיבים ואף בנתה לה במקום נווה קיץ. לפני מותה ציוותה כי את ליבה יקברו בכפר וצוואתה קוימה. אלא שמאז מות המלכה – נבלע הכפר הקטן בתהומות השכחה. בדרכים המשובשות עברו אנשים לעיתים רחוקות, ותושבי הכפר חיו כאן חיים שלווים, עמלים באביב ובקיץ למחייתם ועם בוא עונת הקור – מסתגרים בבתיהם הקטנים. בימי החורף הקרים, כאשר השלג כיסה הכל במרבדים לבנים ואף נערם לגבהים מרשימים, היה הכפר מנותק כמעט לחלוטין. רק לעיתים רחוקות היו המזחלות יוצאות בדרך המייגעת אל העיר הקרובה, לרכוש אספקה. ניתוקו של הכפר הקטן התאים מאוד לאנשי עליה ב'. כאן הייתה הסבירות גבוהה כי איש לא יידע בדיוק את מדיניות הרומנים לגבי הפלגות כגון אלו וחוקיותן המפוקפקת, והספינה הקטנה תוכל להמתין בשלווה לפליטים המתמהמהים.

וכך, בליל חורף אפוף ערפילים, חמקה ה'הילדה' מנמל סולינה, ובבטנה הנוסעים המאושרים על כי יוצאים הם סוף סוף לדרך. חרש חלפה האוניה על פני נמל קונסטנצה, מותירה את האורות הרוטטים הרחק מאחור ופנתה לעבר מפרצון שומם לא הרחק מבאלצ'יק. היא הטילה עוגן ונעצרה במקומה, כדי להמתין לפליטי קלדובו, שאמורים היו להגיע למקום תוך יום יומיים...

המתנה בת יום-יומיים היא ארוכה מאוד בעבור שחייהם נתונים להם מנגד. אולם אם היא מסתיימת בכך – הרי שניתן לסבול אותה איכשהו. אולם חלפו יומיים ושלושה, והפליטים האמורים להצטרף למסע – לא נראו באופק. הספינה הוסיפה להמתין בעוד הקור מסביב הולך וגובר. חלפו שבוע ואף שבועיים, שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים – והפליטים אינם. הנוסעים שעל האוניה, הביטו בחוף הים הקודר, ורגשות המרירות הלכו וגאו בהם. למרבה החרדה הבחינו באחד מאותם ימי ציפייה כי המים סביבם הולכים וקופאים. מי הים השחור, שאיש לא ציפה כי יקפאו, הפכו לקרח חלקלק וקשה שסגר על הספינה כבאזיקים. כעת, גם אם יגיעו פליטי קלדובו – לא תוכל האוניה להפליג.

חוששים מ"ומי במים"...

מצוקה גוברת והולכת

העיכוב הבלתי צפוי והתנאים הנוראיים גרמו לתסיסה בקרב הנוסעים, ואף בקרב אנשי הצוות. עד מהרה נבחר ועד, שהורכב ברובו מרופאים ועורכי דין ואלו ישבו לנסח מברק זועם לפעילי המוסד האחראים לעסק הביש: "הכפור ריתק את האוניה אל הרציף בבאלצ'יק ולכן לא תוכל להפליג. רוב המלחים נטשו את הספינה, והנותרים ובהם רב החובל שתויים ומסוכנים לציבור. מי השתייה קפאו ומלאי מצרכי המזון כמעט אזל. אנו מתכוונים לשגר מברקים למערכות עיתונים ולמוסדות יהודיים בירושלים, לונדון וניו יורק, כדי שהעולם יידע על התנאים התת אנושיים בהם אנו מצויים וייתן דעתו למצוקתנו. על החתום: ועד האוניה".

אחד הנוסעים התנדב להביא את המברק לבית הדואר שבכפר, ועד מהרה היו השורות הזועמות בידיהם של הפעילים בבוקרשט, נוקבות, מבקשות, פתרון מיידי. פרסום – הוא הדבר האחרון בו חפצו אנשי המוסד לעליה ב'. כתבות עיתונאיות יכלו בשלב זה רק להזיק לפליטים הנמצאים באוניה ולאלו העושים את דרכם בתקווה לעלות על אוניות אחרות. אי לכך נשלחה תשובה מיידית לאוניה ובה בקשה לעכב כל מברק והודעה – כי נציג בכיר יוצא מיד אליהם. ה"נציג הבכיר" הייתה פעילה בשם רות קליגר, עולה מרומניה ששבה לארץ הולדתה כדי לסייע לפליטים במסלול בריחתם. לדרך הקפואה יצאו גם פעיל יהודי נוסף, וכן מתורגם יווני שנשלח מטעם בעל הספינה כדי לנסות ולהרגיע את רוחם של רב החובל והמלחים.

כאשר הגיעו השלושה לבאלצ'יק קידם אותם ראש הכפר, מלא טענות כרימון: "זהו כפר שקט ושלו", אמר ברוגזה, "והנה הגיעה לכאן האוניה הזו עם המוני אנשים, ומלחיה השתויים עושים ברחובות כבתוך שלהם. כבר קרוב לחודש שהאוניה עוגנת פה, והנוסעים מלכלכים את הנמל היפה שלנו בפסולת. נס שלא פרצה שם עדיין מגפה, אבל אני בטוח שהיא עומדת לפרוץ בכל רגע, ומי יודע מה יעלה בגורלנו כאשר היא תגיע גם לכאן... אנו דורשים כי מיד לאחר שהקרח יפשיר תסתלק מכאן האוניה...". שליחת המוסד ניסתה להרגיע את האיש: "הרי אף אחד לא שיער שהים השחור יקפא", פנתה להגיונו הבריא, "ומלבד זאת, הרי העיירה מתפרנסת היטב מן האספקה שהיא מוכרת לאנשי האוניה...". ראש העיר לא התפעל מן הטיעונים, ואף השתמש בהם כדי להוסיף על תלונותיו: "הם באמת פשטו עלינו כמו ארבה" אמר בזעם, "וכעת כדי להביא אספקה בעבורנו – ניאלץ להרחיק נדוד בדרכים המושלגות והסוערות..."

זעמו של ראש הכפר היה רק הקדמה לכעסם של הנוסעים שהמתינו על האוניה. חברי ועד האוניה שביקשו פתרון למצוקתם הגוברת והולכת של הנוסעים, דיווחו לנציגי המוסד על מצב הנוסעים: "אין כל שליטה על הפליטים, נאלצנו להרשות להם לרדת מן האוניה כדי להגיע לשלג, שכן מי השתייה אזלו. ניסינו לספור כמה אנשים ישנם, אך הדבר אינו אפשרי. מה שרק ידוע לנו הוא, שכמה מן הנוסעים נעלמו. הם יצאו לכיוון העיר בוקרשט, שם, הבטיחו, יידעו את העולם על הנעשה באוניה הקטנה...". לאחר מכן הוסיפו וסיפרו על מצבם העגום של הנוסעים אשר לא התרחצו מספר שבועות ומצויים בתת תנאים, כאשר רווח של 65 ס"מ הוא מרחב המחיה הניתן להם בין הקרשים המשמשים כמיטות. המצוקה הרבה ביותר נוצרה בשל החסר הגדל והולך במצרכי מזון.

"חיינו בתת תנאים", מעפילים על סיפון האוניה

מזחלות טעונות אספקה

גם צוות האוניה היווה בעיה לא פשוטה. בין המלחים שחלקם היו פושעים מסוכנים, ואחרים בריונים לא קטנים – היו יוונים ותורכים שניצלו את חוסר המעש ולגמו כמויות אדירות של שיכר. כל ויכוח פשוט ביניהם הפך לתגרת סכינים, כשכל אחד מזעיק לעזרה את בני ארצו. אפילו מעל ראשו של רב החובל, כך סופר מפה לאוזן, עמדה תביעה פלילית בעוון רצח בארץ הולדתו... אלא שבעניין זה לא הייתה ה'הילדה' שונה מאוניות מעפילים רבות אחרות. קברניטי ספינות ישרי דרך לא הסכימו לסכן את רישיונם בהעברת פליטים בלתי חוקיים מארץ לארץ, ורק אלו שלא יכלו להפסיד דבר, ניאותו, תמורת מזומנים רבים – להרפתקה המסוכנת הזו.

עד מהרה נערך המפגש הטעון בין נוסעי האוניה לנציגי המוסד. "שחוחי גב בשל רוח הים האכזרית שנשבה במלוא העוז – צעדנו לעבר הכניסה לספינה", סיפרה הגב' רות קליגר, "דומה היה כאילו נכנסו לבור שופכין. ריחות הזיעה, הפרש והקיא היו ללא נשוא. עליתי על ארגז. חבורות של אנשים נראו מול עיני, חלקם ישבו, אחרים קרסו או עמדו וחלק מהם שכבו על דרגשי העץ, הבנויים קומות קומות. צהרי האוניה היו פתוחים ועיגולי אור חיווריינים האירו חלק מן הפנים המרצינות. ראיתי בהם בוז, מרירות ולגלוג. 'שלום', אמרתי, שתיקתם הייתה טעונה... 'חברים', פניתי אליהם בקול חנוק, 'נשלחתי על ידי המוסד. ננסה לעזור לכם ככל יכולתנו. נפגשנו עם ועד האוניה ושמענו על כל הבעיות, אלא שעליכם להבין גם אותנו. נושאים הינכם באחריות לגורלם של הפליטים העומדים לבוא אחריכם באוניות כמו הילדה...'

"סיפרתי להם על המאבקים הקשים להשגת אוניות, לציידן ולהתקינן, ועל המאמץ להעלות עליהן פליטים יהודים שיפליגו לארץ ישראל. 'עליכם לגרש כל מחשבה על גילוי מצוקתכם בפני העיתונות העולמית', הוספתי, 'הסיפור יזכה לחצי טור בעמודו העשרים של ה'ניו יורק טיימס', העולם לא יפקח עיניים, ואילו הפקידים הרומנים יגיעו לכאן, יחרימו את האוניה וישלחו אתכם חזרה לארצות מוצאיכם'..." הנוסעים הוסיפו להתלונן על הצפיפות האיומה, אולם גב' קליגר הייתה נחושה. "אם לא יבואו לכאן פליטי קלדובו", אמרה, "נדאג להביא לכאן פליטים מבוקרשט. אוניות אחרות היו צפופות עוד יותר, ונוסעיהן נותרו בחיים וכעת הם יושבים בארץ ישראל... אנו כושלים..." סיימה, "אלו המארגנים את האוניות ואלו המפליגים בהן. אנו כושלים אך אוזרים עוז וממשיכים, כיוון שיתכן בהחלט שזוהי הדרך האחרונה להינצל ממוות איום...". ברור שדיבורים לבדם לא היו מועילים. ולכן נשלחו עשר מזחלות ריקות לעיר הסמוכה בזרגיק כדי להביא אספקה לכפר המרוחק. חנויות העיר הקטנה רוקנו כליל בתוך שעתיים והאספקה הועמסה על הספינה.

תינוקות להרגעה

גם המלחים המתפרעים נקראו לסדר. הוצע מענק שלא מאה לירות שטרלינג לכל מלח שיסכים לשוב מיד לתפקידו, להיכנס לתלם ולהשיט את האוניה לארץ ישראל, כשחצי מהסכום ישולם עם ההפלגה – ומחציתו לאחר שובה של האוניה לאירופה. באותו לילה אף נולדו שני תינוקות, בן ובת, בתאו של רב החובל שהוכשר כבית חולים צף. התינוק נקרא יהודה, ואילו התינוקת – הילדה, כשם הספינה. הנוסעים הזעירים שהתווספו הפיחו בלב הכל תקווה ושמחה. אפילו המלחים השיכורים, אפופי האמונות התפלות, ראו בתינוקות הללו סימן של מזל והקטטות ביניהם פסקו. השמועה על התינוקות בני יומם עשתה כנפיים ואף לכפר הסמוך הגיעה. אחת מנשי הכפר המתנכר תרמה חיתולים, לאחר ששמעה כי לא נמצאו בבזרגיק. את החיתולים הכינה האישה הטובה מסדינים ומפה ששמרה בעבור הנדוניה שלה...

כדי לרומם עוד את מצב רוחם הירוד של הנוסעים, הוחלט על צעד יוצא דופן. בחווילה העזובה של המלכה מריה, שניצבה בראש ההר, היה בנוי בית מרחץ שומם, שלא שימש בתפקידו זה עשרות שנים. "נמלא את המרחץ במים, ונשלח את המעפילים לרחצה הגונה", החליטו אנשי המוסד. ראש העיר העוין התרכך משראה את שטרות הכסף, וגם טיעוניו על השיגעון שבהפעלת המרחץ התורכי – נמוגו. האוצר הקטן שהובטח לו ולמסייעים בעניין דרבן אותו לארגן את אנשי הכפר שהעפילו במעלה ההר כשלגביהם קשורות חביות מים. אנשי האוניה זכו, בפעם הראשונה מזה חמישה שבועות, ברחצה מרעננת שהפיחה בהם חיים ועידוד. כעת היה האופטימיזם קל יותר. הכל המתינו שהקרח יימס והאוניה תוכל להפליג מבאלצ'יק ככל המוקדם.

אלא שעדיין לא תמה סאת הייסורים שנגזרה על מעפילי 'הילדה'. זמן קצר לאחר מכן, ב-29 בדצמבר, התלקחה מנורת נפט שמולאה בבנזין. הבנזין הותז על בגדי הנוסעת אימרגרד לווינשיין – והאש אחזה בה. הנוסעים המבוהלים ביקשו להימלט ממלכודת האש אולם בתוך המהומה שפרצה נכוו רבים מהם קשות. לבסוף כובתה האש, אולם האישה שנכוותה נפטרה כעבור יומיים, דבר שהעיב את מצב הרוח והעיר שוב את המחשבות השחורות מרבצן. עוד מספר ימים חלפו עד אשר הפשיר מעט הקרח והאוניה הרימה עוגן ועזבה את נמל באלצ'יק ב-8 בינואר 1940 כשעל סיפונה 728 המעפילים שעלו עוד בסולינה והמתינו לחבריהם עד בוש. פליטי קלדובו לא הצליחו להשיג אשרות מעבר, ולא עלו על הספינה המיוגעת.

יוצאים לדרך... ה'הילדה' והמעפילים...

התחנה האחרונה

תחנתה הבאה של האוניה היה בנמל קושטא, שם היה עליה להטעין 142 טונות של פחם לצורך המשך ההפלגה. הנוסעים התבקשו להישאר בבטן האוניה, כדי שסוכנים בריטיים לא יגלו אותם ולא יתהו מה עושים מאות נוסעים על סיפונה של אוניית משא. על הסיפון הושארו רק כמה עיזים, שהובאו לשם לצורך הסוואה וכדי לספק חלב טרי לילדים ולחולים. אלא שגורם בלתי צפוי התערב לפתע במסע. מגפת דיזנטריה פרצה באוניה, וכיוון שהשירותים היו על הסיפון עלו המוני אנשים ונעמדו בתור ליד הפתחים. אמנם הייתה זו שעת ליל, אך בכל זאת היה מי שהבחין בצלליות השחורות שעל האוניה ועד מהרה הוצפו הסיפונים באור זרקוריהן של שתי אוניות בריטיות שהגיעו למקום לברר את העניין.

מפקד בריטי ועמו מספר חיילים עלו על הספינה ונטלו את הפיקוד לידיהם. האוניה יצאה בליווי משחתת בריטית דרומה כשהנוסעים תוהים מה בדעת הבריטים לעשות עימם. למעשה, למרות הכעס והאכזבה על גילויים, הייתה גם תחושה של השלמה בקרב המעפילים על הליווי הממלכתי. ה'הילדה' הייתה רעועה למדי, והמשחתת הגדולה שהצטרפה אליה כצל העניקה תחושה מגוננת בים הפתוח והסוער. ואמנם, כאשר חלפו בים האגאי, התרחשה סערה בים ולמשך מספר ימים עגנה האוניה באי קוס. לאחר מכן המשיכה דרומה, בהפלגתה לארץ ישראל. תשעה ימים שייטה הספינה מול חופי הארץ, עד שקיבלה היתר להיכנס לנמל חיפה.

הפקידים הבריטיים שעלו על הסיפון היו זועפים. אוניות המעפילים הסבו להם "כאב ראש עצום". המדיניות הייתה קשוחה, ומכסת העולים מצומצמת. והנה מצאו הבריטים פתרון "מבריק" לבעיית האוניה מלאת הפליטים שעגנה כעת בנמל חיפה: מכיוון שבניירות האוניה כתוב היה שיעדה פרגוואי החליטו כי מוטב תשייט לשם... לכולם היה ברור כי גזר דין כזה פירושו מוות בטוח לנוסעי הספינה הרעועה, שהרי שבר כלי כמוה לא יכול לעשות את המסע הארוך עד לאמריקה הדרומית. כאן התערב גם רב החובל של ה'הילדה' שכנראה חרד לגורלו האישי, והתייצב בפני הבריטים, מנסה לשכנע אותם כי הספינה זקוקה לתיקונים בשל דליפה קשה, וכי כרגע אינה כשירה להפלגה.

הישוב היהודי בארץ אף הוא נקט בלוחמה משלו. בין לילה כוסתה העיר חיפה בכרזות ענק התובעות מהבריטים להרשות לנוסעי ה'הילדה' לרדת לחוף מבטחים. נוסף על כך נשלח איום מפורש לבריטים כי אנשי העיר מתכוננים לפצוח בשביתת רעב. ביום המחרת נפגשו השלטונות הבריטיים עם נציגים מוועד קהילת יהודי חיפה. איומים שונים הוחלפו בין שני הצדדים, ולבסוף, ממש בדרך נס, התרככו לפתע הבריטים ומעפילי ה'הילדה' הורדו מן האוניה המתנודדת, עושים את צעדיהם הראשונים על אדמת ארץ ישראל.

איש מהם לא התפתה לחשוב כי בכך תמה סאת ייסוריהם. ואמנם הגברים הובלו למחנה עתלית – מחנה המעצר החדש, שהיה אנושי לאין ערוך מן השהיה על הספינה, ואילו הנשים לבית עולים. כדי שלא יטפחו חלילה תקוות שווא, הודיעו להם הבריטים כי בקרוב יחזירו אותם לאירופה. אולם האיום הנורא לא מומש. לאחר שלושה שבועות שוחררו הנשים ואילו הגברים שוחררו אחרי חצי שנה והתערו בין יהודי הארץ. יש לציין כי הבריטים הקפדנים דאגו להוריד את מספר העולים הללו מתוך המכסות השנתיות שהועידו לעליית יהודים לארץ ישראל.

ורק בכפר הקטן באלצ'יק נותרו זיכרונות עמומים של אוניה אחת מיוסרת, ואנשים הדומים לצללי רפאים העושים דרכם במעלה ההר, כדי לרחוץ בארמון החרב. ואישה אחת, שתרמה חיתולים לתינוקות הרכים מקווה כי הם גדלים באושר, בארץ של שמש ואור.


(באדיבות מגזין "משפחה")





New Comment    New Comment
   See More Articles By יהודית גולן
   Read more about עם ישראל




Top of article    Top of article       Email This Article    Email This Article          Share to Facebook       Print version    Print version


 Join the distribution list Join the distribution list
 
 
  
If you would like to receive other related articles or Breslev.co.il features via e-mail, please enter your e-mail address here:

   

 Related Articles Related Articles
 
 


  0 Talkbacks for this article     

Add Your CommentAdd Your Comment    Add Your Comment    

 
 
  
In Honor of:    In Memory of:
   Bernard Schlamowitz-Yissachar ber
Leta Zae bat Claud Huston
 
Like What You Read?
 
Help Breslev Israel spread the light of Rebbe Nachman
across the globe, and be a partner in making a better world.
 
Click here to support Breslev.co.il
  
 
 
 Products of the Day Products of the Day
 
 
 
 
Back  1 2 3  Next
 
 
 
 
  •  
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
  •  
     
 
Back  1 2 3  Next
 
 
 Most talked about Most talked about
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Most read Most read
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 Mailing List Mailing List
 
 
 
Subscribe Here:   
 
   
 

 
 



  
 
 
open toolbar