ותודה על האישה
הנוסעים באוטובוס שתקו והתרכזו במה שהקשיש אמר. הרצאה על זוגיות בסתם יום של חול זה לא עניין של מה בכך. אלה דיבורים מסוג אחר לגמרי.
הוא עלה לאוטובוס עייף, אותו קשיש, והתיישב בקושי רב במושב הקרוב ליד הנהג, נאנח אנחת רווחה והתיישבת בכבדות.
"אתה בסדר? צריך עזרה" שאל הנהג שהסב את ראשו אליו בדאגה.
"אני לא מרגיש כל כך טוב. ככה זה, קשה כשמתבגרים" השיב הקשיש במבוכה.
"יש מי שעוזר לך?" הנהג התעניין בחביבות.
הקשיש ששמח על ההתעניינות הכנה לקח נשימה עמוקה ואמר, "יש לי אישה. היא דואגת לי. היא שומרת עלי".
הנהג הביט עליו במראה וחייך.
מאמרים נוספים בנושא:
מעודד מההתעניינות ומההקשבה של הנהג ושלנו הנוסעים, הוא הוסיף, "מה אני שווה בלי אשתי? כל בוקר כשאני קם אני אומר, 'מודה אני על האישה שנתת לי'. איך שהיא דואגת לי. איך שהיא שומרת עלי. היא עושה את הבית. כל מיני דברים קטנים, אתה יודע" הוא הסתכל על הנהג שהביט עליו שוב מהמראה. "סלון מסודר, מפה על השולחן, חולצות מגוהצות, גרבים במגירה. אוכל, מקרר מלא כל טוב. כשבאים אורחים" הוא פתאום הזדקף מתוך להט הדיבורים, "היא מכינה, מגישה, מקשיבה. דואגת שלא יחסר כלום".
הקשיש נשען וכמו נסחף לתוך מחשבה שעלתה לו בראשו. "מה מיוחד בזה?" הוא שוב הסתכל על הנהג ושאל, "זה התפקיד שלה, לא? אבל אתה יודע, אנחנו מתרגלים ולא שמים לב לפלא הגדול הזה! מקבלים, לוקחים ולפעמים מעירים על מה שחסר, על מה שלא מושלם, מעבירים ביקורת ומתלוננים כל הזמן, בעוונותינו הרבים".
תשמעו, הרצאה על זוגיות בבוקר בסתם יום של חול, זה לא עניין של מה בכך. זה דיבורים מסוג אחר. כל הנוסעים שהיו סביב הקשיש השתתקו באחת. מה לעשות שהדברים שהוא אמר הוא כל כך כנים ואמיתיים? מרגשים ונותנים המון חומר למחשבה?
הקשבנו ולמדנו מדבריו של הקשיש החביב על תמצית הזוגיות: כבוד, דאגה והערכה הדדית.
"אני חוזר בערב לבית, והבית מסודר" הוא המשיך בהתלהבות. "אשתי במטבח, שואלת אם אני רוצה לאכול. מחממת לי את האוכל ואני מתבייש. למה? מי אני שזה מגיע לי? היא מגישה לי את האוכל ושואלת אם אני רוצה כוס מים או מיץ. למה? אני לא יכול לקחת בעצמי?" הוא נאנח קלות.
"וכשהנכדים באים, אוהו איזו חגיגה. אנחנו מדברים, משחקים, טועמים מהדברים הנפלאים שהיא הכינה והגישה לנו. ואחר כך, כשכולם הולכים בערב, אני ניגש לארון לקחת מגבת, כל המגבות מסודרת יפה אחת על השנייה. הבגדים מקופלים. ואני? אני מתבייש. האישה הנפלאה שלי, כמה שהיא מסדרת לי את החיים בבית. שיהיה נעים ונוח, נקי…."
הוא שוב שותק וכאילו נשאב למחשבות שלו. עכשיו אני יודעת שאחרי השתיקה תבוא עוד תובנה, עוד משהו שהוא הצליח לדלות מתוך עצמו על הזוגיות המקסימה שיש לו.
"וכשאני קצת לא מרגיש טוב…. איך שהיא מטפלת בי. מכינה לי תה עם לימון ודבש, מכינה מרק בדיוק כמו שאני אוהב. מתעקשת שאשמור על עצמי, שלא אשכח את הסוודר, שאנוח, שאוכל טוב, שאלך לרופא. מסדרת לי הכל. אתה יודע" הוא שואב פונה לנהג בשאלה, "רק בגלל זה אני כבר לא רוצה להיות חולה. לא נעים. למה זה מגיע לי בכלל? אני רק מקווה שאני מספיק טוב בשבילה. והיום אני משתדל כמה שיכול, כמה שיודע".
אולי גם זה יעניין אתכם:
מסביב שתיקה. מבטים ממתינים, אוזניים קשובות. סקרנות מחויכת מצד הנשים, מבוכה מחויכת מצד הגברים.
הקשיש, שהרגיש שהדברים שהוא אומר עושים משהו לנוסעים, הוסיף עוד טיפ קטן.
"כשהייתי צעיר זה לא היה ככה. זאת אומרת, האישה כן הייתה ככה. אני לא. הייתי מגיעה לבית ומצפה לראות בית מסודר, אוכל מוכן, ילדים מסודרים. אנחנו מתרגלים לקבל את הטוב ולא תמיד שואלים למה ואם בכלל זה מגיע לנו. לא בודקים אם אנחנו מעניקים מספיק בחזרה. אם אנחנו מספיק אומרים תודה, מעריכים…"
הוא שוב לקח נשימה עמוקה ונאנח אנחה גדולה, הביט סביבו ואמר, "ואני מתפלל שיהיה לה תמיד כוח לעצמה ובשבילי, שיהיה לה כוח לשמור עלי…"
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור