חברתי התפילה

זה לא עולה כסף, לא דורש תחכום או יצירתיות, אבל ברגע האמת אני מגמגמת איזו רפואה שלמה ופרי בטן לעמך ישראל ובזה סוגרת את הבסטה. למה זה קורה לי?

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

זה לא עולה כסף, לא דורש תחכום
או יצירתיות, אבל ברגע האמת
אני מגמגמת איזו רפואה שלמה ופרי
בטן לעמך ישראל ובזה סוגרת את
הבסטה.למה זה קורה לי?
 
 
אני מודעת היטב לעובדה שהתרופה היעילה והטובה ביותר לכל מצב בחיי, זו עם הפוטנציאל העצום לפתור כל דבר, היא כמובן התפילה. והיא לא סתם פותרת בעיות כמו תרופה רגילה, שמשכחת ומשכיחה את הכאבים, אלא יש בה כוח להעלים את כל החולי מהשורש, ממש כלא היה.
 
אמנם לקח לי זמן להבין שיש לה כוח, לחברתי התפילה, אבל כשכבר ירד האסימון הצלחתי מיד להתחבר לקונספט הזה. וכך אני מסבירה לחבריי שאינם שומרים מצוות, הסבר שמסבר את האוזן שבו כל אחד יכול להאמין ולהתחבר, כזה שלא מעורר אנטגוניזם או תרעומת:
 
יש כוח למילה שיוצאת. יש אנרגיה בהכוונה ובהוצאתה החוצה, לטוב או חלילה לרע. כדוגמא לכך אני מפנה את המבט אל שדרן החדשות שמעביר ערב אחר ערב את המידע מעל המרקע, ואנחנו יושבים בבית ומעבירים עליו ביקורת, או לחילופין, משבחים אותו. מסת הדיבור שנוצרת, ללא ספק, משפיעה על האדם המדובר.
 
תחשוב טוב יהיה טוב זו סיסמה ידועה כבר בכל העולם. אבל מהמחשבה נוצר עוד כוח, חזק יותר, ממשי יותר, כזה שפועל ומזיז את האוויר פיזית ואפשר לשמוע אותו. ואני מדברת על כוח הדיבור.
 
למזלי, אני אוהבת לפטפט ויש לי בדרך כלל גם מה להגיד. אני גם נהנית ומתחברת לדרך בה רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו להתפלל. אותו רגע בו אתה נמצא לבד בדיבור פרי-סטייל עם אלוקים, כשאתה שופך כל מה שיש לך על הלב כמו בשיחה עם אבא או פסיכולוג. הדברים שנשמעים פורקים מועקות מהלב ועוזרים לך להניח הכל, להתבונן ולעשות סדר מחודש. השיתוף עם גורם אחר, עליון ומושלם שאתה סומך עליו לחלוטין, שאינו שופט אותך כלל ורק אוהב אותך עד בלי סוף, עוזר לך להיות יותר סלחן לעצמך, להתרכך, להרפות קצת מהשליטה ולהרגיש שאתה לא לבד בעולם.
 
כבר הבנתי מבפנים שכל מה שנשאר לי לעשות בעולם הזה, כדי לעזור לעצמי ולאחרים ואולי להפוך דינים וגזרות שנגזרו עלינו כפרט או ככלל, זה רק להתפלל. אם אפשר בכל רגע נתון ביממה, אם אפשר גם בכוונה, ואם אפשר אז לא יזיק גם להתרגש, לפתוח את הלב ולהזיל דמעה או שתיים.
 
אז תסבירו לי בבקשה למה, למען השם, אני כמעט ולא מתפללת? ואני לא מדברת על תפילה מסידור שלוש פעמים ביום שדורשת זמן ומחויבות, אני מתכוונת לתפילה שאני יכולה לעשות כשאני שוטפת את הכלים, או ממיינת כביסה, או נוהגת ברכב או אפילו לפני השינה?
 
אני מנסה, בחיי, אבל פתאום יוצאות לי שתי מילים בקושי, כמו עושות לי טובה שאוכל לסיים מהר, לסמן 'וי' ולהתפנות למשימה הבאה. איך זה יכול להיות שאני מבינה כי בכוחה של תפילה לקרוע שערי שמים ולהגיע עד כס המלכות, להתקבל אצל מלך מלכי המלכים ולעזור לי, לילדיי ולכל כך הרבה אנשים שזקוקים לישועה, ועדיין, אני מסתפקת בכמה מילים יבשות של בקשה, או במקרה הטוב בקריאת פרק תהילים למען זה או אחר.
 
הייתי מצפה מעצמי להתפלל בכוונה ובכוח כל הזמן. הרי זה הדבר היחיד שנשאר בידי לעשות על מנת לעזור באמת, ולגרום לבלתי אפשרי להתקיים ולהיות אפשרי. הייתי רוצה להיות במצב של "תפילה פעילה". לדבר בטלפון עם חברה, לשמוע שהלך לה המנוע של האוטו ושהיא לא יודעת מאיפה יביאו את הכסף לקנות אחד חדש, וברגע שהשיחה מתנתקת מיד וללא עוררין לפנות לאבא שבשמים לעזרתה בכל הכוונות והאמצעים הדרושים. או, חברה אחרת שמחכה לפרי בטן וכבר עשתה כל כך הרבה טיפולים והיא כמעט מיואשת ומבקשת ממני "תתפללי עלי". באופן מידי הייתי רוצה לעבור ל"תפילה פעילה" ולפעול בשבילה בכל רגע אפשרי. ויקירה קרובה שחלתה בשיתוק בפניה, לא עליה, ולא עובר רגע ביום שאיני נזכרת בה, ועדיין, על אף הזעזוע העמוק והחמלה שאני מרגישה כלפיה אני לא מנצלת את כוחי עד תום, 'לזרוק' יותר משתי מילים לרפואתה.
 
למה זה כל כך קשה? זה הרי לא עולה לי כסף, גם לא דורש ממני תחכום או יצירתיות רבה, זה לא קשה לי פיזית, אך אני עדיין כמו מתעצלת. ברגע המתבקש אני נעשית כבדת פה וכבדת לשון, מקסימום מגמגמת רפואה שלמה לזו ולזה, פרי בטן וזיווג לכל הנזקקות, תשובה שלמה לכל עמך ישראל ובזה סוגרת את הבסטה.
 
אפילו אם הילדים שלי חולים אני ממעטת בתפילה עבורם.
 
כנראה שיש הרבה יצר רע על הרגע בו התפילה נרקמת בתוכי, כי ברגע שהיא עולה, רוצה לפרוץ החוצה, זה נדיר שהיא יוצאת בכוונה ובעוצמה כפי שהתכוונתי.
 
האבסורד הוא, כמובן, שגם על זה אני יכולה וצריכה להתפלל.
 
"ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", אומר דוד המלך ע"ה בספר תהילים (פרק נא) כשעוזבת אותו רוח הקודש והוא חרד פן לא יוכל להתפלל.
 
בזמננו קשה יותר להרגיש את שכינתו של הקב"ה עלינו, אבל דווקא התפילה היא הצינור, החיבור שבו אנו יכולים אולי להרגיש קצת את רוח הקודש.
 
מי ייתן ותהיה לי סייעתא-דשמיא לפתוח את פי ולהתפלל בכוונה שלמה בכל רגע ורגע, להיות מחוברת לטוב האינסופי, לרצות טוב ולהשפיע טוב, ובעיקר, לא להתעצל. ומתוך האמון וההרגל תתחזק האמונה, והתפילות ב"ה יתקבלו לטובה.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. אסתר

ח' טבת התשע"ג

12/21/2012

נכון!למה באמת זה ככה?

2. אסתר

ח' טבת התשע"ג

12/21/2012

3. סיון

ו' טבת התשע"ג

12/19/2012

וואי כל כך נכון מרגישה ככה בדיוק!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה