חושך, ואז זריחה

כשהציפורים מצייצות והשמש זורחת,
"בבוקר", התודה מגיעה עם חיוך ענק
על הפנים. אבל כשקשה, "בלילות",
אנחנו חייבים לצפות לקרן אור. כי ככה
זה בחיים – חושך, ואז זריחה.
 
 
השבוע אנו מציינים את אחד הימים הקשים לעם ישראל – תשעה באב, יום של הרס וחורבן, צער וסבל רב שעם ישראל חווה ועדיין חווה. כמה ימים לאחר מכן אנחנו נכנסים לשבת נחמו, השבת של השמחה והנחמה, ומיד לאחר מכן קופצים ליום הכי שמח בשנה – ט"ו באב.
 
מה זה בא ללמד אותנו?
 
דבר ראשון, שבהתחלה יש חושך, ואז זריחה.
 
דבר שני, אל תאבדו לעולם את התקווה! כי עם אמונה, תקופת החושך מתמלאת בתובנות והארות, והחשיכה היא זו שמובילה לאור הגדול.
 
כשאנו חווים זמנים קשים והחיים לא הכי ישרים כמו שהיינו רוצים, אנחנו צריכים לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: אולי מה שקורה לי זה בגלל ששכחתי מבורא עולם וחשבתי שאסתדר לבד? אולי הגאווה שלי החליטה לבקר שוב בסביבה?
 
בזמנים של חושך קורה לאדם משהו מעניין – הוא מתחיל לחפש את הנשמה שלו. אם כך, החשיכה משרתת מטרה טובה, מכיוון שהיא עוזרת לאדם להתקרב לאמונה. היא מחזקת את העקמומיות שבליבו. מצב כזה מושווה לאדם שנמצא בחדר חשוך מאוד והוא לא מצליח להלך שם אפילו כמה צעדים. בצורה כמעט אובססיבית הוא מחפש את מתג החשמל שעל הקיר. זה מה שקורה עם נשמה שסובלת מחושך רוחני – היא מחפשת את אור האמונה שתאיר לה את הדרך. לכן, אם אדם מזכיר לעצמו תוך כדי האתגרים בחייו, שוב ושוב, שהכל מהשם והכל לטובה – החושך ייעלם, מכיוון שאור האמונה מרחיק את החושך מהנשמה.
 
הנביא ישעיה אומר, כי אומה שהולכת בחושך רואה אור גדול! במילים אחרות, אלה שלא מתנגדים לבורא או מורדים בו בזמנים של חושך ומקבלים את המסר של הבורא, בסופו של דבר, יראו את האור הגדול. וברוח דברים אלה אפשר לומר את אותו הדבר על המצב בו חווה ירידה רוחנית בחייו: ירידה רוחנית היא הכנה לעלייה גדולה. החושך בא לפני האור. אדם שלא בועט בחשיכה הזמנית ולא מתלונן גם כשקשה לו, אלא מחזק את עצמו באמונה, תוך שהוא מחפש את הבורא בתוך הערפל והחושך, בסופו של דבר רואה איך כל מה שהבורא עשה בחייו היה תמיד לטובה. מי שמקבל את הסבל באהבה ואמונה יגיע רחוק, לגבהים רוחניים עצומים.
 
אם אדם לא לומד לתפקד גם בזמנים חשוכים, הוא אף פעם לא ימצא את האור. כל מטרת החושך היא לעורר אותנו לחפש את האור, להגביר את הקרבה שלנו לבורא. הירידה מעוצבת בצורה כזו שבאה לעורר ולדרבן אותנו לקראת עלייה גדולה. התחושה שאנחנו לוקחים שני צעדי אחורה כדי להתקדם ארבעה צעדים קדימה היא זמנית בלבד ומשרתת מטרה עצומה.
 
זה המקום גם להזכיר לעצמנו שבלעדי הבורא אנחנו שום דבר, ואין שום דבר מלבדו. ובנוסף, אם אדם מתעלם מהמסר של הבורא בזמן של ירידה בחייו הוא נופל עמוק יותר.
 
דוד המלך אומר: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות…" (תהלים, צ"ב).
 
בזמנים טובים, "בבוקר", כשאנחנו רואים את הרחמים והחסדים של בורא עולם בצורה ברורה, את הברכות בהן זכינו, ברור שנהיה שמחים ונודה על הכל עם חיוך ענק על הפנים. אבל "בלילות" – בזמנים של חשיכה, כשאנחנו לא יכולים לראות או להבין איך בורא עולם עושה את מה שהוא עושה, ועוד לטובה, אז אנחנו חייבים לחפש את האמונה ולצפות לקרן אור שתבקע מתוך החושך הזה. הטוב הפנימי מוסתר ברגעים קשים בחיים, אך ברגע שננסה להבין את המסר של הבורא שנמצא בתוך האתגר או הקושי, המניעה תהפוך לעלייה.
 
סיבה נוספת לכך שהחושך תמיד מקדים את האור היא, שאנשים רבים לא מעריכים את ברכות החיים בהן ניחנו עד שהן נלקחות מהם.  
 
אדם רעב יעריך כל פירור של לחם, אפילו פרוסת לחם עבשה בת שלושה ימים. אדם שבעברו סבל מעוני לא מקבל את השקל שבכיס או בארנק שלו כמובן מאליו. זוג שחיכו שנים לפרי בטן מרגישים שמחה עילאית כשזוכים במתנה היקרה מכל – ילד, והם לא מפסיקים להודות לבורא על כך. והרשימה ארוכה, אבל הנקודה היא שהחיסרון הוא למעשה הזרז הכי טוב לשמחה ולהערכה, ברגע שאדם מקבל את הדבר שייחל לו והתפלל עליו זמן רב. לכן החיסרון – שהוא סוג של חושך בחייו – הופך כלי לשפע אותו ניתן להשוות לאור.
 
אנשים שהשיגו את השפע אחרי תקופה עמוסה בקשיים, לא מקבלים את השפע כמובן מאליו. הם מעריכים את הברכות והמתנות שקיבלו מבורא עולם ולא שוכחים לומר לו תודה.

בורא עולם ברא את החושך לפני האור כדי שהאדם יעריך את האור. ויהי רצון שחשכת הגלות תהפוך במהרה לאור גדול ונזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.