חלק מהתמונה
בסוף יגלו לנו שהכל היה לטובה. אז רגע, למה שלא ננסה ליהנות ולחיות עם הכל לטובה גם שכל מה שיש לנו הוא רק חלק קטן מהתמונה?
פעם אחת (כך מתחילים כל הסיפורים החשובים…) בארץ רחוקה, חי לו נסיך עצלן ומפונק שחשב שמגיע לו הכל בלי להתאמץ בכלל (חחחחחח).
המלך, שידע שבנו אמור לרשת אותו באחד מן הימים, היה מאוד מודאג מהתנהגותו של בנו יחידו אהובו ומפונקו. הנסיך הזה לא ידע מעולם מה זה להתייגע בשביל להשיג את הדברים שלך, ברור שהוא גם לא עבד, לא התאמץ (גם לא ידע שצריך לעשות פעולה מהסוג הזה כדי להשיג דברים או להתקדם בחיים). הוא חשב וחשב, הלך מצד אחד של הארמון לצדו השני, עד שגמלה בליבו ההחלטה הגורלית: לשלוח את הילד המפונק אל חבר ילדותו – האיכר החכם.
ואותו איכר, שהיה מאוד חכם, סיפק את כל צרכיו של האורח היקר – חדר לבן עם חלון שפונה אל הנוף הפסטורלי והמקסים של החווה. כאשר הביט הנסיך מהחלון, הוא ראה שטח מרעה ענק עם דשא ירוק (שקיים רק באגדות, היום גם הירוק נהיה סינטטי) ומלא פרחים צבעוניים יפהפיים.
יום אחד האיכר לקח כלי מברזל גדול, אותו רתם לשני שוורים גדולים ובריאים, והחל להרוס חלק מהשדה היפה שנשקף מחלונו של הנסיך המפונק. הוא הפך את האדמה שוב ושוב, הדשא הירוק והפרחים היפים נעקרו ממקומם. הנסיך, שצפה במחזה המזעזע הזה מחלון חדרו הלבן, רתח מזעם, כעס וצעק על האיכר. "למה? למה אתה עושה דבר כזה? למה להרוס את הגן היפה הזה?" אבל האיכר לא ענה. הוא המשיך לעבד את האדמה ושמר על שתיקה מוחלטת. הזעם מילא את הנסיך הצעיר מכף רגלו השמאלית ועד לקדקוד ראשו העמוס בשטויות והבלים, אבל הוא החליט לשתוק לעת עתה ולחכות בסבלנות לבאות.
מאמרים נוספים בנושא:
האיכר החכם ניגש למחסן שלו ולקח שק מלא גרגירים זהובים. ושוב, הנסיך זעם וכעס, כי איך יכול להיות? מה בדיוק עובר לו לאיכר הזה בראש? למה הוא מבזבז את כל הגרגירים האלה כשהוא זורק אותם לתוך הבוץ, כלומר באדמה, של אותו שדה שהוא הרס במו ידיו?!
חלפו להם כמה שבועות והנסיך שמח לראות שאותו חלק של השדה שפרחיו ודשאו נעקרו ממקומם, הופך במן קסם שכזה לשדה שיבולי חיטה זהוב ויפה שנהנות מהרוח המלטפת אותן בעדינות.
אלא שבוקר אחד, האיכר הגיע עם מגל ועשה את הנורא מכל – הוא קצר את החיטה.
הפעם הוא לא עמד בזה, הנסיך המפונק, הוא פרץ בבכי, "למה? למה?" הוא ייבב, "למה אתה עושה דבר כזה? הורס את השדה הזה שוב פעם במו ידיך ומגלך? מה העניין שלך כל הזמן רק להרוס את כל מה שיפה בבריאה הזאת?"
אבל האיכר לא ענה, רק המשיך לקצור בשתיקה.
אחר כך הוא איגד את החיטה לחבילות חבילות, קשר אותן, והכה בהן (כן, לתדהמתו של הנסיך) עד שהפכו לאבקה לבנה. ואז, הוא לקח מים ושפך על האבקה עד שהפכה לעיסה דביקה. הנסיך, שהעיניים שלו כמעט עפו מחוריהן, כבר לא עמד בזה.
אחרי כמה שעות, כשהעיסה כבר הייתה מוכנה, אשתו של האיכר עשתה ממנה כיכרות לחם שמנים. את הפעולה הבאה הנסיך ממש לא הצליח להבין. האיכר לקח את הכיכרות היפים והכניס אותן… לאש! כלומר, לתנור הרותח מחום.
"מהההה אתההההה עושהההההה?????" הוא צרח בבהלה על האיכר, "למה אתה שורף את הבצק היפה הזה? זהו, אני כבר לא יכול לעצור את עצמי ואת הכעס שלי יותר. בכל פעם שיש פה משהו יפה אתה בא והורס אותו!"
אט אט, התפשטה בחלל הבית ארומה של לחם טרי, כזה שפותח את התיאבון גם אם אין אחד כזה באופק.
חיוך קטן ושובב עלה על פניו של האיכר. הוא הוציא את הלחם מהתנור והניח אותו על שולחן עמוס וגדוש במאכלים שערכה אשתו היקרה מבעוד מועד.
"בואו נברך ונהנה מארוחה טעימה" אמר האיכר לנסיך ההמום. הלחם הטעים והערב לחיך היה אחד הדברים הכי טעימים שהנסיך אכל אי פעם בחייו…
* * *
הרבה קשיים אנו חווים במהלך חיינו, שלרוב באים עם הטענה המוזרה של "אלוקים! למה אתה עושה לי את זה?!?"
יסוד האמונה הוא לדעת ולהבין שאנחנו רואים רק חלק קטנטן מתמונה ענקית, והאחד – אבא היקר והאהוב שלנו שבשמים, מוביל ורואה את כל התמונה השלמה, וגם יודע שכל מה שהוא שולח לאדם הכל הוא רק לטובתו הנצחית!
אבל זה שמנסה להבין את התנהלות העולם רק מאותו חלק קטן, מאותו רגע בו הוא נמצא, הוא בדיוק כמו הנסיך המפונק שלא הבין שכל מה שהאיכר היקר עשה היה, בעצם, הכנה מייגעת אך נפלאה לכיכרות הלחם הטעימים שיוגשו עם הארוחה.
ככה זה גם בחיים. רק בסוף, נראה ונבין את כל התמונה ובהחלט נהנה מהעובדה שלא הבנו קודם – שהכל לטובה.
אבל בינתיים, ועד שנגיע לרגע הזה, בואו ננסה ליהנות ממנו כבר עכשיו, גם אם אנחנו לא מבינים, פשוט, להבין שזה מה שיהיה בסוף.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור