יאללה, סולחה!

לא צריך לחכות ליום כיפור ליישב
הדורים עם החבר מהמשרד, עם בן
הדוד או עם השכן מהקומה השלישית.
מי יודע מה יוליד יום ואם יהיו לנו
הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים.
יאללה, סולחה!
 
 
כשקראתי את הכתוב על יוסף הצדיק (פרשת ויגש), נפעמתי מהיכולת שלו לשים בצד את כל משקעי העבר – הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות, ופשוט למחול לאחיו על כל הרע שעשו לו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, ממה שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור, ובסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל מה שעבר, יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם לחברו הם מציאות חיים יומיומית, נדמה כי ניתן וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע, שהקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים וזימן לו את כל אותם קשיים. ולא רק, הוא ייחס את מה שקרה לבורא, ואפילו אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").
 
ביום כיפור, כידוע, על עבירות שבין אדם לבוראו מועילים הצום, החרטה, התפילה והוידוי. אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא מספיק רק להתפלל בבית הכנסת, צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. מה זה אומר?
 
כל הורה יודע שהדבר הכי כואב הוא לראות את הילדים רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמים – בורא עולם. כששני יהודים, או קבוצות, נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו, או לחלופין, בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבני הנגף העיקריות המונעות מאיתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים, מיד לאחר שהם אירעו הן בעיקר הגאווה והאגו שלנו.
 
אל תחכו ליום כיפור
 
לא צריך לחכות ליום כיפור כדי ליישב הדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם בן דוד רחוק או עם השכן מהקומה השלישית. מי יודע מה יוליד יום ואם יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא, כי ככל שעובר הזמן אנשים נעשים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם ויותר קשה להם לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותן. בעזרת דו-שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז, כפועל יוצא, רוב הכעסים והמריבות ייפתרו מאליהם. לעיתים, נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך. ולעיתים, חשוב לעצור ולדבר על מה שמפריע לנו, ובפעולה זו להקדים את התרופה למכה.
 
צעד ראשון
 
עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה, או למחול לשני. איך עושים את זה?   
 
א.אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו כי מי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא… עלוב! בסופו של דבר, מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים, אנחנו מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים, ואילו הצד השני כבר מזמן שכח מאיתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והכעס, אבל אנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה, אדם שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל זולתו ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.
 
ב. לדון לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו  לנסות למצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאירוע שהכעיס אותנו, וכלפי האדם עימו יש לנו קושי. יש לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שבודאי קיימים בו. אם לדעתנו הוא פעל שלא כשורה לא צריך לכעוס עליו, אלא להצטער שהוא מעד ולחשוב שבודאי הוא לא רצה בכך אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים, במחשבה שנייה ולאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות דברים חדשים.
 
ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל לא כשורה ופגע/העליב אותנו. אולם, יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו היינו מתנהגים באותה סיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי, אנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמנו הרבה יותר מלאחר. כמעט לכולנו יש שני ספרי חוקים – אחד לעצמנו והשני לסובבים אותנו. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר: "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.
 
ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית, הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן, בו הם משתחווים לו, אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ולכן שנאו אותו. והנה, לפתע הם מצאו את עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו כמשנה למלך מצרים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", מפרש רש"י ואומר: לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג, לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק, או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך האמיתית ללב של השני, יש להודות בטעות ובפשטות בלי שהאגו יתערב, פשוט לבקש סליחה.
 
ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שאנחנו באמת מעריכים אותו ואת דעותיו – מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש, וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו", וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת, מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.
 
ו. דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו, כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובים אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה, ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא על ידי דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכול היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על האשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם בחכמה הוא בחר לפנות אליו בצורה תקיפה אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך…" יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שאנו מסוכסכים, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.להיות יותר מפויסים.
 
התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים, ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו להתבצר בחומות של תסכולים/כעסים/היעלבויות, ולגלות גדלות נפש! לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב. כי אסור לנו להתייאש משום אדם ובטח לא מעצמנו, גם אם נפלנו אלף פעמים, גם אם הפרנו הבטחות, גם אם עשינו חלילה עבירות – תמיד יש תקווה. צריך תמיד לראות את הטוב, את האור שבכל אחד מאיתנו ובעצמנו. להתחזק באמונה ולהיות שמחים בדיוק כפי שעשה יוסף הצדיק. הוא לא התייאש ולא הפסיק להאמין גם בזמנים שנראים למסתכלים מהצד כחשוכים ואיומים – אחיו מכרו אותו, הוא היה עבד לשליט אכזר, ההאשמות של אשת פוטיפר, שנים רבות בכלא וכן הלאה. והוא בשלו, לא הפסיק להלל ולשבח את בורא עולם על הטוב שהוא עושה עימו! ושלא תטעו, יוסף הצדיק לא היה אדם מדומיין או מנותק מהמציאות, אלא איש מאוד פרקטי והגיוני (כפי שמעידה חכמתו בטיפול ברעב במצרים). סוד כוחו היה בכך שהשכיל להבין, שגם אם באותו רגע הוא לא מבין את תוכניתו של הבורא זה לא אומר שהיא לא טובה ולטובתו. כולנו עוברים קשיים כאלה ואחרים, אולם דווקא מתוך הקושי עלינו לצמוח ולבחור בשמחה, בדרך השלום ובפיוס. לפעמים, נבין רק בדיעבד שהכל היה לטובה. ולעיתים, נגלה זאת רק אחרי מאה ועשרים שנה מנקודת מבט שאינה גשמית. אולם החכמה היא לשמוח ולהאמין בטוב כאן ועכשיו! בכל רגע ורגע מחדש.
 
ואם כל אלה לא מספיק סיבות טובות לסלוח או לבקש סליחה, אז מה כן?