יום הולדת שמח, אמא

אנחנו חושבים עליך ואוהבים אותך.
מרגישים משנה לשנה את האין שבחיינו
כשאת לא פה. וגם השנה, כמו תמיד,
רצינו להגיד לך: יום הולדת שמח, אמא!
 
 
באנו לבקר אצלך. זה היה יום ההולדת שלך. בלי עוגה, כי ידענו שלא תאכלי ואנחנו בכלל לא רצינו.
 
באנו גם בלי שתייה. כי מי ישתה כשאת ככה? יושבת ללא תנועה על הכיסא ההוא.
 
באנו לבד. בלי הילדים. רק להיות איתך. כי ידענו שיהיה עצוב.
 
ונכנענו לו. לעצב הזה. ישבנו איתך שותקים ונכלמים.
 
ואת, בכיסא הממונע שלך, ישבת ושתקת, עצומת עיניים ומותשת.
 
חשבנו לעצמנו מחשבות מתנצלות, מביטים זה בזו נבוכים, לא מוצאים מילים. כבר אין לנו שום תירוצים.
 
את התבגרת.
את הזדקנת.
את נעשית חלשה,
ואת היית זקוקה לנו כל כך.
אבל אנחנו לא היינו די.
לא די בכלל.
 
אנחנו שותקים ומבינים את זה עכשיו, נזהרים לא להביט עוד זה בזה.
 
ואת המשכת לעצום עיניים בעקשנות. לא מבינה ושותקת.
 
יום אחרי זה הלכת לך לתמיד.
 
לבד.
 
שוקעת לאין כשאין איש מאיתנו לצידך. ככה ויתרת עלינו. ככה הלכת לך. 'עושה' סוף סוף משהו בעצמך ולא שואלת ולא מבקשת דבר.
 
ואנחנו בכינו.
על עצמנו בכינו.
שלא עשינו די.
שלא נתנו די.
שהחיים כאילו סחבו אותנו.
שלא שמרנו מספיק טוב על אמא.
 
איפה יש מחילה על כך?
 
כל הזמן היית מולנו ויכולנו לעשות הרבה, אבל היינו עסוקים כל כך. מצאנו הרבה מידי תירוצים להרבה מידי קשיים שחווית.
 
וכשהלכת, פתאום, הבנו כמה הזמן קצר.
 
כמה פספסנו.
 
אבל כשהחיים זורמים להם בקצב כמעט מטורף, לא מאמינים שפתאום אמא תעזוב הכל ותלך, גם אם כל כך הרבה סימנים היו לנו לכך.
 
את הלכת לבד.
לא חיכית שנגיע.
חלשה ומוותרת כפי שחיית את כל חייך.
 
ואנחנו יודעים היום כמה כל רגע הוא זמן לאהוב ולחבק את אמא.
 
עברו שלוש שנים מאז הלכת מאיתנו. בתשעה באב השנה יכולת כבר להיות בת 81. גיל של גבורות. אבל את ויתרת. אף פעם לא היית גיבורה מידי. רק צנועה, עדינה ואצילית.
 
אנחנו חושבים עלייך ואוהבים אותך כל הזמן. מרגישים משנה לשנה יותר את החיסרון, את האין שבחיינו כשאמא לא פה.
 
אבל עכשיו את לא כאן ורצינו לחגוג לך.
לומר לך: יום הולדת שמח אמא!

נוחי בשלום על משכבך.