ילדים זה שמחה

אני מאוד מכבדת את כל בעלי הניסיון
באשר הם, אבל הקש שבר את גב הגמל
היו ניסיונות שכנוע פתטיים ונואשים,
סברות והסתברויות ל"למה לא", דבר
שגורם לי לרצות לצרוח "דייייי, צאו לי
מהרחם בבקשה!"
 
 
פעם בכמה זמן מגיעה האמירה הזאת של המבוגרים שכולה אומרת "דאגה", ואני אמורה לבלוע אותה כמו ילדה טובה שבולעת תרופה מרה. אני יודעת שהם רוצים בטובתי ושאין פה שום כוונת זדון. זו מין תפישה שכזאת, כנראה ירושה מדורות קודמים. אבל כשמפצירים בי להסתפק בשלושת הקטנטנים שלי ו"לסגור את המפעל", פתאום נהיה לי נורא עצוב בלב.
 
אני יודעת שזה נראה מוזר שאני בקושי מסתדרת עם שלושה זאטוטים, אבל מתפללת להיפקד כמה שיותר מהר ועוד עם תאומים. אבל כשזה נוגע בילדים תכל'ס, ההיגיון שלי פשוט יוצא לפנסיה מוקדמת, או יותר נכון אפשר לדבר עליו כבר בזמן עבר… וגם כשאני חושבת על זה ממש טוב, אני לא ממש יודעת ממה נובע הצורך הבלתי נשלט שמכרסם בי, כמו רעב בלתי פוסק, להביא עוד מהדבר המעייף והתובעני הזה שנקרא גם בשם ילדים. ושלא תחשבו שאני זוכת פרס "אם השנה". אני אפילו לא בכיוון…. ותאמינו לי, אני גם לא מאלו שאוהבות ומסתדרות עם כל ילד שהן רואות, כי באיזשהו מקום, הם אפילו מפחידים אותי קצת עם התגובות הבלתי צפויות שלהם. אבל כנגד כל הסיכויים, אני ממשיכה לרצות ואני לא רוצה לכבות את הדחף הזה בכל מיני טענות נכונות ולא נכונות שמופנות כנגדי.
 
כבר שמעתי מגוון מאוד רחב של טענות מהסוג הזה. החל מהפן הפיננסי המובן מאליו, דרך איכות האימהות שמשתבשת כשמספר הילדים עולה, וכלה בטיעון פשוט שאמור לשכנע אותי כמו  "תאמיני לי, זה לא מה שאת באמת רוצה וצריכה בחיים".
 
אני מכבדת עד מאוד בעלי ניסיון באשר הם, וגם נוטה לרוב לקבל את עצותיהם וליישמן. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה כשהזהירו אותי, בניסיון שכנוע פתטי ונואש ובהסתמך על סברות הסתברותיות, שמחכות לי רק בנות ולא בנים בהמשך הדרך, כאילו זה מה שיגרום לי לחשוב פעמיים אם להרות שוב. אז אפילו שזה בדי.אן.איי שלי לרצות לרצות את אהוביי ומכריי, בא לי לצרוח "דייייי! צאו לי מהרחם בבקשה!"
 
ואז, ישר בא לי להבטיח לעצמי לא להפיל יותר את התיקים שלי על אף אחד בחיים, ולא משנה כמה אהיה זקוקה לעזרה והצלה. כי אולי זאת הנקודה ממנה הם כל כך חוששים: עוד ילדים=עוד צרות שעלולות ליפול עלינו…. מצד שני, יכול להיות גם שהדאגה נובעת נטו ממחשבה עליי, על כוחותיי, הפיזיים והנפשיים, או על הגשמת החלומות ומיצוי הכישרונות שלי, שעלולים להימנע ממני עכב ילודה מוגברת.
 
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, שכשאני מסתובבת בקהילות דתיות מסוימות ורואה את הנערות על הגבעות משחקות בלשים כרית מתחת לחולצה, ללטף את הבטן בפינוק ולצחקק. אני מבינה שהן רואות את האימהות כייעוד שלהן בחיים. זו המהות שלהן, זאת שליחותן ומזה הן יקבלו את הסיפוק וההגשמה העצמית. הן כנראה תהיינה מוקפות ילדים כל חייהן, כי זה לא מראה נדיר לראות אמא ובתה מניקות שתיהן כל אחת את תינוקה…
 
זה תמיד מצחיק אותי שבתל אביב, כששואלים אותי כמה ילדים יש לי ואני עונה בגאווה שלושה, התשובה מעוררת התפעלות ותדהמה. 'איך הספקת? את כל כך צעירה?' (בת 34 להזכירכם…). אבל בקהילות דתיות אותה השאלה מביכה אותי וגורמת לי להתנצלויות והסברים, "אתם יודעים איך זה, אצלנו מתחילים מאוחר…"
 
אם להודות על האמת, ההערות שמעודדות אותי לעצור את הילודה מערערות אותי, כי אני לא בטוחה בעצמי שאני באמת בנויה לכך. בתור אחת שחונכה על התפישה האומרת, שהחיים מתחילים כשהילדים גדלים ואז ההורים יכולים להתפנות ולפתח את עצמם, הסיכויים להיות ממש מבסוטית רק מלהיות אמא וסבתא כל ימי חיי קטנים, ואני צריכה לעשות הרבה עבודה על עצמי כדי לקבל את הכל באהבה ובתודה ולנסות ליהנות מהזמן שלי איתם.
 
אבל אולי אני יכולה כן להתפלל ולקוות שבנותיי המתוקות תוכלנה להיות אמהות בגיל צעיר, להרבה ילדים, בלי להרגיש מסכנות או שהן מקריבות איזה קורבן, למרות שבתי בת החמש אומרת לי כל הזמן "מסכנה אמא קשה לה, יש לה שלושה ילדים קטנים, מסכנה…" ואני לא יודעת אם זה מה שהיא רואה, או שהיא שומעת מהסביבה. אבל אני ממהרת לענות "אמא לא מסכנה. אמא ברוכה בשלושה ילדים מקסימים שעושים לי הרבה הרבה נחת". למה? כי אני שהיא לא תקבל חלילה את הרושם הלא נכון, ואז הסיכויים שלי להיות סבתא בגיל צעיר (שזה מה שבאמת קורץ לי…) הלכו פייפן….