ים של אמונה
אז איפה, בעצם, מתחילה האמונה? תלוי באיזה משקפיים מסתכלים על החיים. הרב שלום ארוש לוקח אותנו אל שפת ים האמונה. מוכנים ללכת על זה?
כשאנשים רוצים להמחיש משהו גדול מאוד, אז זה הם בדרך כלל לוקחים את הדבר הגדול ביותר כדי להמחיש ולבטא את הרגשתם, למשל ים, ומצרפים אליו את הרגש ואז זה נשמע כך: ים של אהבה, ים של חוכמה, ים של שמחה, יש ים של דמעות, ים של קשיים (לא עלינו). בקיצור, ים של הרבה מאוד רגשות ודברים.
ויש גם ים של אמונה!
כשאנחנו מגיעים לשפת ים כזה, ים של אמונה, עד לאן אנחנו מוכנים 'ללכת עם זה'? עם האמונה? האם כדאי לעמוד על שפת הים, להסתכל ולהסכים שיש ים כזה וזהו? האם אנחנו מוכנים להיכנס מעט, להכניס קצת את הרגליים למים? או – האם היינו מוכנים לקפוץ לתוך ים האמונה בלי לחשוב הרבה, פשוט לקפוץ, "ללכת על זה"?
בים האמונה לא טובעים, חלילה. אדרבא, ההיפך הוא הנכון. ראייה לכך מצאנו עם נחשון בן עמינדב שקפץ לים-סוף, אחריו כולם, ואז…נבקע הים!. הם האמינו. הקב"ה ציווה על משה רבנו ע"ה לומר לבני ישראל שעליהם לעבור בתוך הים כדי להינצל מהמצרים מצד אחד, מחיות המדבר מצד שני, ומסלעים שלא ניתן לטפס עליהם מצד שלישי. אז מה נשאר? רק הצד הרביעי, הים. לקפוץ. להאמין שדווקא מהצד הזה הם יזכו לישועה. דווקא מהצד ששום היגיון לא היה נותן הסבר ממשי ומעשי מדוע כן לעשות זאת ולהיכנס לים.
אז איפה, בעצם, מתחילה האמונה?
במקום שהשכל וההיגיון לא נותנים תשובה מעשית. אמונה זה לא רק ברמה השכלית-עיונית, כמו שמצאנו בעניין בני ישראל וים סוף. ההגיון והשכל אומרים להיכנע, לשוב על העקבות – למצרים, לעבדות ולשיעבוד. זה עדיף מלמות. אך לא כך מחליט השכל העליון, שכל האמונה, הקב"ה, המצווה לעבור בתוך הים!. ההיגיון הפשוט, גם אם נצרף אליו את הדימיון הכי פרוע שיכול להיות – לא יאפשר מצב כזה בשום אופן. לקפוץ לים משמעו לטבוע. אז היכן כאן הישועה? היכן העזרה?
אם אדם נותן לאמונה כוח השפעה מעשית על הדרך שבה הוא מנהל את חייו ומגיב בהתאם לקורה אותו, זה אומר שהוא מאמין ומקבל את העובדה שיש כוח גבוה ממנו השולט על העולם בכלל ועל חייו בפרט. כוח שיכול להורות לים להיבקע כדי שהוא יוכל לעבור בו, גם כשנראה שהכל 'סגור' ואין מוצא.
הגמרא מספרת על רבי עקיבא, שהינו אב-טיפוס של אמונה מוחלטת בבוראו, שהיה פעם בדרך, והגיע לעיר אחת, שם חיפש מקום לינה למשך הלילה. אל העיר הוא לא הצליח להיכנס, לכן אמר: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד" – כלומר: כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה. והלך רבי עקיבא ללון ביער. היו לו נר למאור, תרנגול להקיצו, וחמור לרכב עליו. באה הרוח וכיבתה את הנר, התרנגול נטרף, וגם החמור נטרף. שוב אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". באמצע הלילה הגיעה אל העיר כנופיית שודדים שבזזה את הרכוש ולקחה את התושבים בשבי. אמר רבי עקיבא: "הלא אמרתי שכל דעביד רחמנא לטב עביד?! אילו היה הנר דלוק, היו רואים אותי. אילו היה התרנגול קורא והחמור נוער, היו באים השודדים ושובים אותי".
מאמרים נוספים בנושא:
רבי עקיבא, איש עצום בתורה, תנא קדוש, מורה ודורש ברבים, מבקש ללמוד אמונה מהי. לא מספיקים לו כל דברי החכמים והתורה שלמד במשך שנים רבות, ומהם יכול היה לקבל אמונה. לא! הוא הולך לשמש למעלה מ-20 שנה! את רבי נחום איש-גמזו, שהיה אומר על כל דבר שקורה: 'גם זו לטובה'. ממנו למד רבי עקיבא את ההבנה שמה שקורה – קורה לטובה, אולם רבי עקביא אמר והאמין ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד", לא רק 'גם זו', אלא הכל! – כל מה שהקב"ה עושה, לטובה הוא עושה. יכול מאוד להיות שמה שקרה לרבי עקיבא ביער, לא יראה כסבל. אך סביר להניח שהדברים לא התנהלו כפי שרבי עקיבא ציפה ותיכנן. ובכל זאת, רבי עקיבא לא מפסיק להאמין. הוא מאמין לא רק בהבנה וברמה השכלית-עיונית-הגיונית. לאמונתו יש השפעה מעשית על הדרך שבה הוא מנהל את חייו, לכן מגיב בהתאם למה שקורה לו באותו לילה. מידת-ענווה שלו מובילה אותו לקבל את עובדת מציאותו של כוח גבוה ממנו, השולט בעולם כולו ובחייו של האדם בהשגחה מדוייקת להפליא.
אין משמעות הדבר שרבי עקיבא משאיר הכל לכוח שמעליו, לקב"ה, לעשות, מבלי שהוא עצמו יקח חלק בזה. ההיפך הוא הנכון! (כמו שמצאנו עם נחשון בן עמינדב שקפץ למים – עשיית פעולה). רבי עקיבא איש מעשה: יש לו תוכניות, הוא עושה השתדלות כדי לממש את התוכניות האלה, הוא יוצא לדרך עם מה שהוא צריך: נר שיאיר לו, תרנגול שיעיר אותו, חמור לרכב עליו – הוא לא מצפה כאן לניסים ונפלאות. אולם כשהדברים לא מסתדרים? הוא לא כועס ולא מצטער. הוא מקבל זאת מתוך הכרה ברורה שמי שמשגיח על העולם בכלל ועל חייו בפרט, שינה את התוכניות לטובתו, לכן הוא אומר: "כל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה!".
רחמנא!
רבי עקיבא מכנה את הקב"ה 'רחמנא', כלומר הרחמן, מה שמסביר את אמונתו המוחלטת שכל מה שקורה ויקרה לו מתוכנן עבורו מלמעלה ומתוך רחמנות עליו ולטובתו. הוא מאמין בכך גם כשהוא עדיין לא רואה תוצאות בשטח, כלומר שהוא לא מבין כיצד מדובר פה במשהו שקורה לטובה ומתוך רחמנות. אך לבסוף, הוא רואה (וגם אנו) כיצד סובבה יד-ההשגחה העליונה כל שלב עד להצלתו. היש רחמנות גדולה מזו?!
החיים, כמו שכולנו מכירים, מתגלים לנו בפנים שונות. יש פעמים שאנו רואים אותם כמוארים ומחייכים, דהיינו עם חסדים ורחמים. ויש פעמים שאנו רואים פנים קודרות, דהיינו עננים כבדים המעיבים עליהם. שום דבר לא מתנהל כמו שאנו רוצים, 'לא הולך לי' ו'למה זה קורה לי' – הן חלק מהטענות המפורסמות כשיש 'עננים מעיבים'. אך גם כשנשמעות טענות כאלו, גם כשלא "הולך" לי והכל נראה כסוגר ומצר עלי, זה לא אומר שהסבל, הצער, הקושי הופיעו 'פתאום' ובאופן מקרי. הם נשלחו אלינו על ידי הקב"ה כדי לעזור להושיע אותנו, בדיוק כמו שהטוב שאנו זוכים לקבל ממנו עוזר ומושיע.
ואם כך, כל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה! והוא, הרחמנא, כל מה שעושה, ברוב רחמיו הוא עושה כדי להביא אותנו אל הטוב המוחלט. הקב"ה הוא הטוב המוחלט, לכן האהבה הגדולה והרצון שלו להוביל אותנו אל הטוב המוחלט הזה, כדי שנוכל להנות מהטוב הזה, נעשית על פי רצונו. יש פעמים שההתקרבות לטוב נעשית בימים נעימים, מוארים ומחייכים, ויש פעמים עם ימים המלווים בעננים מעיבים. אולם גם בימים כאלה צריך לראות רק את הטוב, כי באותו רגע לא נראה לנו איזה טוב מסתתר בהם, אך האמונה שהכל נעשה ברחמיו ובדיוק נפלא, ובנוסף – הכל לטובה, יעזרו לנו מאוד גם בימים מעוננים. כך היא דרכו של הבורא, כדרכו של אב לבניו, פעמים ביד רכה ואוהבת, ופעמים, כשאין מנוס, ביחס תקיף, כלומר במידת הרחמים ובמידת הדין ביחד. אולם הכל רק כדי להשיג מטרה אחת ברורה: להעניק את אהבתו לברואיו בהתגלותו אליהם ולקרבם אליו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אומנם כל זה טוב ויפה כל עוד אנו יכולים להגדיר את הבעיות והקשיים כסבירים ונסבלים. זה בהחלט לא נעים להישאר לבד ביער כשהרוח מכבה את הנר וחיות טורפות את התרנגול והחמור, כמו במקרה של רבי עקיבא, אולם כל הטוב שהסתתר מאחורי הקשיים והצער ואי-הנעימות הזאת התגלו למחרת. חייו ניצלו!
אבל במציאות כמו שלנו, עם קשיים בפרנסה, בבית, המצב הביטחוני, המקרים הקשים, לא תמיד מגיעים למסקנה ש"סוף טוב, הכל טוב". אנחנו לא כופרים חלילה, ההיפך, אנו אנשים מאמינים האוחזים באמונה מאוד, אך מה כבר אפשר לעשות כשהמציאות הקשה הזאת מקשה עלינו? איך אפשר להבין, או לנסות להבין, ולראות את הטוב? ולהשלים עם זה?! – זה לא פשוט בכלל!
נניח שאנחנו לא מנסים להגיע לנקודה העליונה והגבוהה ביותר של מידת האמונה, האומרת שהכל לטובה, אלא רק מנסים להאמין שזה לטובה גם כשזה לא נראה. כלומר, להעביר את האמונה מהשכל אל הלב כדי שבזמן אמת, בשעת מבחן, נצליח, עד כמה שאפשר, לנהוג בהתאם ולהשלים עם המצב במקום להיכנס לכוננות מלחמה עליו. יכול להיות שעם סבל גדול יהיה לנו קשה ליישם זאת ולהבין. אולם למה לא להתחיל עם הבעיות 'הקטנות', היום-יומיות?
למשל, בוקר רגיל שיגרתי לחלוטין. קמת בזמן, התארגנת ויצאת בזמן לעבודה. עלית על האוטובוס הקבוע שמסיע אותך ואיתו אתה מגיע בזמן למקום עבודתך. אולם הבוקר, עשית הכל כמו שעון, אבל הפקק ברחוב מסויים לא בדיוק מכיר את העמידה בלוח הזמנים שלך, ואתה נאלץ לבלות זמן רב בהמתנה מורטת עצבים בפקק הזה. 'אני עומד לאחר ובגדול לעבודה', 'מה הבוס יגיד?', 'דווקא היום? כשהבטחתי לבוס 'לנקות' שולחן מהמטלות החשובות שהוטלו עלי? דווקא הבוקר?' – ועוד שאלות וטיעונים כאלה ואחרים יסבירו קצת את הלחץ שנהיה לך מהפקק. ובינתיים… אין שום סימן של תזוזה בפקק, תור ארוך של כלי רכב שלא מתכוונים לזוז לשום מקום, אפילו לא חצי-מטר של התקדמות שיכניסו בך תקווה – שהנה או-טו-טו זה מסתיים, ואולי בכל זאת יש סיכוי להחתים את הכרטיס בזמן.
שווה שמיעה!
סביר להניח ששאלות כאלה לא בדיוק ירגיעו אותך, אלא בדיוק ההיפך. אך אם המחשבה תהיה שהכל לטובה, כך הקב"ה רוצה, יש סיבה לזה, כל עכבה לטובה, יש זמן לכל דבר – להאמין בזה!. כשנלמד להכניס את האמונה הזאת בדברים 'הקטנים' של חיי היום-יום שלנו, נוכל להתחזק במצבים קשים יותר, גם אם לא ברור וידוע לנו למה ואיך.
פעם הגיע אל המגיד ממזריטש, רבי דב-בער זצ"ל, גביר אחד שרצה שהמגיד ילמד אותו "איך לחיות ולקבל באהבה את הרע שבחיים?". השיב לו המגיד: "יש לי תלמיד שיוכל לעזור לך. שמו רבי זושא, הוא גר בעיר אניפולי, לך אליו". הגביר נסע אל רבי זושא. כשהגיע הגביר לביתו של רבי זושא – בית שעמד להתמוטט כל רגע והעניות זעקה מכל קיר ופינה שבו – הסביר לו את מטרת ביקורו. לשמע מטרת ביקורו של הגביר, שאל רבי זושא בפליאה: "אני לא מבין, מדוע שלח אותך המגיד דווקא אלי כדי ללמוד לקבל את הרע כמו את הטוב, צריך ללכת לאדם שסובל יסורים, ואילו אני, לא היה לי יום רע אחד בכל ימי חיי!" כשהגביר עמד מול ביתו העלוב והדל של רבי זושא מאניפולי ושמע את תשובתו, הוא שאל את עצמו שאלה, שיכול להיות שגם אנחנו שואלים, למה באמת המגיד שלח אותו אליו? הרי הוא טוען שלא היה לא יום אחד רע בכל ימי חייו?! (עם כל העוני והקושי). התשובה של רבי זושא קצת תמוהה. יכול להיות שהיא נובעת מהעובדה שהוא לא חי חיים אחרים, כלומר ממוצעים או חיי עשירות, לכן הוא לא יכול להשיב 'בהיגיון'?
יכול להיות שהיינו מצפים שהמגיד ממזריטש ידריך את הגביר הזה בעבודות רוחניות מסויימות, ועל ידי זה הוא יזכה לחיות ולקבל באהבה את הרע שבחיים? יכול להיות. אולם המפגש עם רבי זושא, לדעת המגיד, הוא הדרך הטובה ביותר לענות לגביר. העובדה שהגביר (וגביר מסמל מעמד של עשירות) יראה אדם עני מרוד מולו האומר לו: "לא היה לי יום רע אחד בכל ימי חיי!" – תסביר לו שזה קשור בהבנה שהכל לטובה, שהוא מבוטל לרצונותיו של הבורא, הוא לא מתמרמר למה הבית עומד להתמוטט, ולמה אני בכלל עני?! הוא טוען בפליאה: "אני לא מבין, למה דווקא אלי?"
לא מדובר כאן בביטול רוחני גבוה, אלא במשהו פשוט, יום-יומי, ביטול שכל אחד מאיתנו יכול להגיע אליו ולומר 'הכל לטובה, כך הקב"ה רוצה". אולם מה באמת מפריע לנו להגיע לנקודה הפשוטה הזאת? התאוות, הרצונות האינסופיים שחייבים להתממש (כי מגיע לי), תיכנון תוכניות (מבלי לקחת בחשבון שיכולים להיות שינויים, אולם רק לטובה, אך את זה אנו לא רואים) ובכלל – שהדברים יתנהלו כפי שאנו רוצים שהם יהיו, ואם לא, אז המתח והדאגה, העצבות והדיכאון מתגלים במלא הדרם מכים בנו בטענות כמו, 'למה זה מגיע לי?'
כל זמן ש"אני" שולט ומנהל את העניינים, "אני" צריך גם לקחת בחשבון את האכזבה הקשה והכואבת כשזה לא יקרה כמו שתכננתי. אולם אם אני אדע שיש מי שמנהל ומתכנן עבורי, אני אדע שהשינוי נעשה על ידו ולטובתי! ומהי הטובה? יכול להיות שיהיה אפשר לראות אותה יותר מאוחר, ויכול להיות שלא, אך טובה בהחלט היתה כאן.
רבי נחמן מברסלב אומר שאדם יכול לעמוד מול הר גבוה ביותר, אבל אם יקח מטבע קטנה ויחזיק אותה מול העין שלו, אפילו מטבע קטנה זו תוכל להסתיר את כל ההר הגדול. מפליא! מטבע קטנה 'מכסה' הר גדול. אולם זה העניין. ברגע ששקענו בתוך הבוץ של הגשמיות והחומר של הבלי העולם הזה, שהם בדיוק כמו אותה מטבע קטנה, והם אלה שמכסים מאיתנו את הטוב שיש באמונה פשוטה ש'כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה" (או לפחות לנסות להאמין בזה), וכמובן שמסתירים גם את הטוב הנצחי. לכן הם יכולים להסתיר לנו את הטוב הנסתר, ולעיתים אף גלוי, בכל מה שקורה לנו.
וכל זה בגלל ש'אני' רוצה לשלוט ולנהל ואני לא מוכן לקבל את העובדה שיש מישהו מעלי שיודע מה באמת הכי טוב בשבילי, ולא רק מה טוב, אלא גם שכל מה שקורה איתי הוא רק לטובה. כל זה בגלל המעגל הצר של הרצונות, התאוות והמאוויים האישיים, שלא מאפשרים את הביטול העצמי הפשוט הזה, בגלל אותו קול פנימי (קול האגו והגאווה) שטוען – "אני!"
לחיות בים האמונה, או לפחות לנסות בפשטות לחיות בו, משמעו – לראות את החיים מזוית ראייה שונה. חיים יותר רגועים. קורה לי משהו? בודאי יש לכך סיבה, בודאי זה לטובתי. "אני" כבר לא נמצא במרכז העניינים, את המקום אפשר בהחלט לפנות למי שאמר והיה העולם, למי שמנהל באמת את הכל.
זאת הסיבה מדוע המגיד ממזריטש שלח את הגביר העשיר, שחי בתוך מעגל מצומצם בו הוא היווה את הציר המרכזי, כדי להבין באמת, מזוית ראייה שונה, ממקום אחר איך ללמוד לקבל באהבה את הרע שבחיים, ולא שלח אותו לביתו עם "מרשם" לאמונה שיראה לו איך לחיות ולקבל את הסבל. הדבר הראשון שעליו היה ללמוד, בצורה פשוטה לחלוטין, הוא הביטול העצמי, כמו רבי זושא שביטל עצמו מול בוראו. מול כל הסבל, העוני והקושי – "לא היה לי יום רע אחד בחיי". כלומר, לבטל את קולו של האגו והגאווה הטוען (בין שאר טענותיו) שמגיע לי.
זה לא אומר שזה יקרה ברגע אחד, ואולי גם לא בשני רגעים. יכול להיות שזה יקח זמן, אך "לא בשמים היא ולא מעבר לים" בסוף זה יצליח. תמיד אפשר לנסות, גם אם נצטרך לנסות פעם אחר פעם. הקב"ה לא בא בטענות כלפי בריותיו, כלפי אדם המנסה ורוצה. כשאבא רואה שבנו רוצה לעשות את הדבר הנכון (וזה גם רצונו של האבא), הוא יעזור לו. "פתחו לי פתח אחד של תשובה (של רצון) כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות".
אז איפה, בעצם, מתחילה האמונה? בפתח הקטן הזה של הרצון לנסות, לקבל ולהבין שיש מישהו המשגיח על כל תנועה ותזוזה שלי ועושה הכל לטובתי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור