פרשת השבוע וארא -יסוד האמונה
פרשת השבוע וארא: יציאת מצרים וסוד האמונה הגדולה. יציאת מצרים מוזכרת בתורה יותר מחמישים פעמים, למה? מה כוחה של מצוות זכירת יציאת מצרים ואיך היא משפיעה על חיינו?
פרשת וארא
יציאת מצרים – יסוד האמונה
יציאת מצרים מוזכרת בתורה למעלה מחמישים פעם! ישנה מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים, אנו מניחים תפילין על היד ועל הראש, כדי שיציאת מצרים לא תמוש מזכרוננו. כמו כן, אומר הרמב”ן: “מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים של ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים”.
משמעות הדברים: החשיבות היתירה שמייחסת התורה לעניין יציאת מצרים, היא מכח היותו היסוד לאמונה. כמו שנאמר בספר “החינוך”: “ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה (יציאת מצרים), מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו”. כיצד? ומוסיף: “לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק, קדמון, חפץ ויכול, פועל כל המצאות אל היש שהם עליו. ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה בטבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם”.
השליטה של הקב”ה בטבע הבריאה אשר הוכחה על ידי האותות והמופתים במצרים, היתה למעשה התגלות של הבורא יתברך לעין כל. הפיכת מים לדם וכן על ידי שאר המכות, הוכחו בעליל יסודות האמונה. לפיכך ישנה חשיבות ראשונה במעלה לספר, להזכיר ולהיזכר בנסי יציאת מצרים, ולחזק על ידי זה את אמונתנו. על כן חובה קדושה וזכות גדולה כאחת, לחזור ולהתבונן בכל שנה מחדש בניסי יציאת מצרים, שהיא דבר הדורש חיזוק מתמיד במשך כל החיים.
דצ”ך עד”ש באח”ב
מחבר ה”כלי היקר” והמלבי”ם מוצאים דיוק נפלא בפסוקים, המסביר את החלוקה של רבי יהודה – דצ”ך עד”ש באח”ב. לפני מכת דם שהיא הראשונה בדצ”ך, נאמר: “למען תדע כי אני ה'”. משמעות הדברים היא שג’ המכות של דצ”ך באות ללמד את פרעה ואף אותנו לדורות, פרק בהכרה במציאות ה’. יש כאן גם תשובה לפרעה אשר הטיח: “מי ה’ אשר אשמע בקולו” (שמות ה), וכאן משיבים לו בצורה הברורה ביותר. לפני מכת ערוב שהיא הראשונה בעד”ש ישנה כותרת חדשה – “למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”. כאן למדים אנו שה’ לא רק נמצא אלא גם משגיח על כל מה שנעשה בקרב הארץ. אחרי ההכרה בהשגחת ה’, באה מכת ברד שהיא הראשונה בבאח”ב, וכותרתה: “למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ”. כאן אנו למדים על המדרגה העליונה באמונה שהיא יחוד ה’, והיא זועקת “אין עוד מלבדו”.
דם – היאור נחשב, כידוע, אלוהים לפרעה, על כן באה מכת דם להראות שיש אלוקים המושל על אלוהי פרעה. אהרן הכה במטה את מי היאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו, והכמות האדירה של מי היאור נהפכת בן-רגע לדם. לא רק מראה המים היה כדם, אלא הם הפכו להיות דם ממש, על טעמו וריחו, ולפיכך מתו הדגים. באותה שעה נהיו לדם אף כל מימי מצרים בנהרות ובאגמים, בכל כלי האיחסון, ואף הלחלוחית שבעצים ובאבנים והוא הדין לרוק שבפה.
קשה לתאר את הסבל הנורא. לא היתה טיפת מים לשתיה, לבישול ולרחצה. בכל מקום בכל מצרים שהיו מים, תפס הדם את מקום המים. המצרים ניסו לחפש ולמצוא מקורות מים חדשים, חפרו סביבות היאור אך לא מצאו מים. כאשר ראו המצרים שלבני ישראל יש מים, דבר שבודאי עשה רושם עצום והראה שיש אלוקים לישראל, בקשו מהם מים לשתות. והיה המצרי ממלא קיתון מתוך גיגית מלאה מים של ישראל, אך כשהוציא את הקיתון מהגיגית הוא היה מלא בדם. כיון שראו זאת המצרים בקשו שבני ישראל ישקו אותם, אך כשהגיעו המים אל המצרים נהיו לדם. גם כשניסו לשתות יחד מאותה הקערה, המצרי שתה דם והיהודי שתה מים. רק כאשר המצרים שילמו כסף עבור המים הם שתו מים. ועל זה אמרו: “ממכת דם העשירו ישראל” (שמות רבה ט). מציאות זו ששניים שותים מתוך כלי אחד והאחד שותה מים והשני דם, מהווה מופת ברור ל”שהכל נהיה בדברו”. מכל זה הוכח בעליל, שיש כח עליון יותר ממה שחשבו פרעה ובני עמו.
צפדע – אחרי שהראו לפרעה שיש אלוקים עליון המכה את האלוהים שלו, באה מכת צפרדע להראות לו שהאלוה המוכה שלו כפוף לפקודת ה’ להעלות צפרדעים להשחית את ארץ מצרים. זאת ועוד אחרי שפרעה חילל שם שמים ואמר “לא ידעתי את ה'”, הודיע לו היאור כי ראוי לקדש את שם ה’. היאור עצמו הוציא מקרבו דברים המאמתים את מציאות ה’, והם קידשו שם שמי בהיכנסם אפילו לתנורים.
“ותעל הצפרדע” – אומרים חז”ל שצפרדע אחת ויחידה יצאה מן היאור. כאשר ראו אותה המצרים היכו אותה להורגה, ויצאו ממנה צפרדעים רבים. רדפו המצרים אחרי כל הצפרדעים והיכו אותם, ומכל אחת מהן יצאו מכוח המכה נחילי צפרדעים נוספים. טבען של הצפרדעים לחיות בביצה ובמים, ובשעות היום הן מסתתרות מעין רואה, ואילו כאן יצאו נגד טבען ליבשה לאור היום. כל מצרים התמלאה מהן. תחילה עלו ובאו אל בית פרעה, ונכנסו לחדרי משכבו ואף לתוך מיטתו. אחר פנו גם אל בתי עבדיו ואל בתי כל עמו. בנוסף, כאשר מזגו כוס לשתות היתה מתמלאת בצפרדעים. כאשר לשו עיסה היתה העיסה מתמלאת בצפרדעים ואוכלות את הבצק.
כינים – המכה האחרונה שבאה להעיד על מציאות ה’, היא מכת כינים, הביאה לכך שהחרטומים עצמם אמרו “אצבע אלוקים היא” והודו והמליכו את ה’. היתה כאן הודאת בעל דין שהיא כמאה עדים, החרטומים בעלי הכשפים הודו כאן בפה מלא שמאת ה’ היתה זאת. בתנא דבי אליהו מובא שהיו שם ארבעה- עשר מיני כינים. יומם ולילה היו נעקצים האדם והבהמה מהכינים. מוסיף המלבי”ם ששום תרופה טבעית לא הועילה כדי לסלקן, ומכה זו לא סרה מעליהם ונשארה במשך כל הדור ההוא. גם כל עפר הארץ בכל מצרים רחש כינים.
ערוב – כאן אנו עוברים אל המכות אשר באו להראות שהקב”ה משגיח בעולמו, על כל הפרטים הנוגעים לבני אדם. להוציא מלב אלה האומרים: “רם על כל גויים ה'”, אותם הגויים האומרים שה’ רם מכדי להתעניין במה שנעשה בארץ. אלא האמת היא: “מי הגויים אין הבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עובד, והנה באות מכות עד”ש ומראות בעליל כיצד מפלה ה’ בין ישראל ובין מצרים.
מבהיל לחשוב איך כל חוצות ערי מצרים התמלאו בחיות טורפות מכל סוגי בעלי החיים, ובכל מקום שהגיעו טרפו בני אדם. טבע החיות הוא להתחבא ביערות, במערות ובמחילות עפר, כמו שנאמר: “תזרח השמש יאספון”. בכל זאת בוקר אחד החלו להופיע בחוצות. תחילה עלו אל פרעה שבו התחילה הפורענות, ואחר כך פגעו גם בעם. בשלב מאוחר יותר נכנסו גם לבתים. כאשר הסתגרו המצרים בבתיהם ונעלו את דלתותיהם בפני הערוב, ציוה ה’ על החיה בשם סילונית אשר בים לבוא ולפתוח את כל הדלתות. לסילונית היו זרועות באורך עשר אמות. והיא היתה חותכת את התקרה ומכניסה ידה לתוך הבית ופותחת את הדלת מבפנים. ואז באו החיות אל תוך הבתים. כל ההתרחשות הזאת קוראת רק במצרים, אך לארץ גושן לא נכנסה אף חיה. וגם כאשר הלך אחד מישראל ברחובות מצרים לא היו החיות נוגעות בו לרעה.
דבר – ההוכחה להשגחת ה’ על ישראל במכת ערוב, התבטאה רק בהשגחה על ישראל עצמם. לכן עתה מכת דבר, והרחיבה את הראייה להשגחה על מקניהם. ובאמת ההפליה בין ישראל למצרים היתה גדולה וברורה, אפילו בהמות של ישראל שהיו ביד מצרים והיו לישראל טענות שותפות בהן, ניצלו. אף אחד לא יכול לייחס את המגיפה הנוראה אשר פקדה את הסוסים, החמורים, הגמלים ואת הבקר והצאן למחלה או לחידק כלשהו, שכן “ממקנה ישראל לא מת עד אחד!”.
שחין – משה זרק פיח כבשן השמימה, והאבק הלך והתפזר והביא שחין בכל ארץ מצרים. בכל זאת נפגעו ממנו אך ורק המצרים, ובישראל לא היה שחין כלל. גם בהמות המצרים לקו בשחין. וכמו מכת כינים כך גם מכה זו נשארה במצרים לתמיד, וכמו שנאמר: “בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא”. נקל לשער את הצער והיסורים מחד ואת הבושה אשר פקדו את כל מצרים אשר התמלאו בשחין.
ברד – זוהי המכה הראשונה בין המכות שתכליתן להראות “כי אין כמוני בכל הארץ”. כדי לסתור טענת פרעה שיש כביכול שתי רשויות, כשכוונתו למזל טלה והשמש, באו המכות האחרונות והסתירו את אור השמש והמזלות. ברדת הברד היו השמים מעוננים, במכת הארבה נאמר: “ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ”. כמו כן במכת חושך ומכת בכורות שהיתה בלילה, הוסתרו השמש והמזלות לרמוז על היות הקב”ה השליט היחידי.
ברד כגון זה שירד במצרים לא היה כמוהו בכל העולם מאז ימות העולם. תחילה הבריקו ברקים ונשמע קול רעמים והארץ רעדה, לא ירד מטר כי אם ברד. והיה הברד נבקע לשניים ואש מתלקחת מתוך הברד. והיתה גחלת האש נבקעת לשניים וברד יוצא מתוכה. הנזקים שגרם הברד היו גדולים יותר מנזקי כל מכה אחרת. האדם והבהמה שהיו בשדה מתו, מי שרצה להבריח את מקנהואל הבתים לא יכול, כי הברד שנערם על הקרקע חסם את דרכו. האילנות והזרעים נשברו, והאש שרפה את השורשים.
ארבה – משה נטה את מטהו על ארץ מצרים ורוח מזרחית החלה לנשוב ולהביא את החיל הגדול של הארבה. בעביו הגדול החשיך הארבה את מצרים, וכאשר נחת על הארץ מילא את בתי פרעה ואת בתי כל מצרים. לא היתה פינה שלא שכן בה הארבה, והוא החל מיד לכרסם מכל הבא ליד. העצים והצמחים שנאכלו בכירסומו, לא צמחו עוד לעולם. לא נשארה חלקה ירוקה בכל מצרים, הכל היה נראה שומם וחרב. כאשר חדלו הקולות של הברד במכה הקודמת, יצאו המצרים אל שדותיהם וראו את ההרס והשמות שעשה הברד, אולם כשראו שהחיטה והכוסמת שהם מאכל אדם לא הוכו, שמחו בפליטה הנשארת להם. אולם עכשיו כשבא הארבה ואכל את יתר הפליטה הנשארת להם מן הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, נהפכה שמחתם הקודמת לתוגה. גם זה נכלל ב”אשר התעללתי במצרים” – לשמח אותם ואחר כך לאכזבם.
שמחה נוספת אשר הפכה לתוגה, היתה ברעיון שצץ במוחם לאגור ולשמר את הארבה בחביות. הלכו ומלאו קדרות וחביות של חגבים מלוחים, ושמרו אותם לימים יבואו. אמר הקב”ה: “רשעים, במכה שהבאתי עליכם אתם שמחים? מיד, ‘ויהפוך ה’ רוח ים חזק מאוד, וישא את הארבה…לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים’. אפילו מה שבקדירות ובחביות מלוחין, פרחו והלכו להם”.
חושך – ששת ימי החושך התחלקו לשניים. בשלושת הימים הראשונים “לא ראו איש את אחיו”, דהיינו חושך רגיל. בשלושת הימים האחרונים לא יכלו לזוז ממקומם מחמת החושך. מי שישב לא יכול לקום, ומי שעמד לא יכול להתיישב. ובמשך כל הזמן הזה, היה לבני ישראל אור במושבותם. עמדו בני ישראל ליד המצרים, לאלה היה חושך ולאלה אור. מה נורא היה הסבל של החיים בחושך, ובמיוחד באותם ימים שגם לא יכלו לזוז ממקומם. עם זאת, מה היה גדול החסד לישראל, אשר בה בשעה שהמצרים היו שרויים בחשיכה היה להם אור. אור זה נוצל על ידי בני ישראל, כמבואר בחז”ל, לחיפושים בבתי המצרים, כדי שיוכלו לתבוע מהם שישאילום כלים ובגדים ביום היציאה ממצרים. כמו כן מתו ונקברו באותם הימים ארבע חמישיות מכלל ישראל, אותם רשעים שלא רצו לצאת.
מכת בכורות – עוד בטרם יצא ה’ לנגוף את מצרים, כבר החלו מהומות והרג במצרים. כאשר שמעו הבכורות שאמר משה: “ומת כל בכור בארץ מצרים”, הלכו אצל אבותיהם ואמרו להם: כל דברי משה התקיימו, אם כן בואו והוציאו את ישראל מארצנו. כיון שסירבו הלכו אצל פרעה, וביקשו שיוציא את ישראל. מיד פקד פרעה על עבדיו, לקפח שוקיהם של אלה. הלכו הבכורות והרגו את אבותיהם, ונהרגו ששים ריבוא! על זה נאמר: “למכה מצרים בבכוריהם”. משהגיע ליל י”ד נתכנסו בני ישראל בבתיהם, לאחר ששחטו את הפסח במועדו ולאחר שנתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. בהגיע חצות אמרו את ההלל, ומכל עבר נשמעה צעקה גדולה. בבתים רבים מתו כמה וכמה בכורים, כי היו הנשים חשודות בעריות וממילא היה להן כמה בכורים. בבתים שלא היה בהם בכור, מת גדול הבית. גם בכורי מצרים שהיו מחוץ לארצם מתו, וכן שבויים בכורים מאומות אחרות שהיו אסורים במצרים, שלא רצו שישראל יגאלו, מתו עם המצרים. מסיבה זו מתו בכורים שהיו עבדים ושפחות במצרים. בכורים שמתו כבר לפני כן, הוצאו על ידי כלבים מהקברים שהיו בתוך בתיהם, וגם צורת המתים שהיו בבית נשחקו.
בכל אלוהי מצרים עשה ה’ יתברך שפטים. הבהמות שהיו לאלוהים, נשחטו על ידי ישראל לצורך קורבן פסח. בכורי בהמות מתו אף הן, כי כשהקב”ה נפרע מן האומה נפרע מאלוהיה. מסיבה זו נימוחו גם פסלי אבן שהיו להם, ונמסו הפסלים שהיו עשויים ממתכת. וכשהיו המצרים רואים את כל זאת, נתקיים בהם: “והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף”. פרעה קם ממיטתו (צא וראה עד היכן הגיעה כפירתו, שלא חשש לדברי משה רבינו והלך לישון), חיפש את משה ואהרון ואמר להם: “קומו צאו מתוך עמי”. אמרו לו: וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? בבוקר אנו יוצאים. ואז אמר להם פרעה: “לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה’. באותה שעה היו אומרים: ‘הללויה הללו עבדי ה’, ולא עבדי פרעה”.
סיכום שלושת היסודות שהוכחו על ידי עשר המכות, נמצא בפסוק הנאמר על ידי כל יהודי כמה פעמים בכל יום. הגר”ח ארנטרוי זצ”ל אומר שהפסוק “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” – מרמז על כל היסודות הנ”ל:
“שמע ישראל, ה'” – מציאות ה’. “אלוקינו”– מורה על השגחתו יתברך. “ה’ אחד” – יחוד ה’, שאין עוד מלבדו.
“והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי” (ליקו”מ ח”א, ז)
דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): “תבואי תשורי מראש אמנה” – ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): “ויהי ידיו אמונה” – דהיינו שפרשן בצילו, והכוונה היא שאלה הם ניסים שהם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כך, והתפילה משנה את הטבע, וזה דבר נס, אולם לזה צריך אמונה. שצריך האדם להאמין שיש מי שמחדש ובידו לחדש כל דבר כרצונו, ועיקר האמונה שהיא בחינת תפילה וניסים אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): “שכן ארץ ורעה אמונה”, ובנקודה זו ממש עיקר עליות התפילות (בראשית כח): “וזה שער השמים”. יעקב ובניו ירדו מצרימה, שהם בחינת שנים- עשר נוסחאות התפילה והורידם בגלות. מצרים הוא היפוך הניסים (שמות יד): “ומצרים נָסים לקראתו” –דהיינו שאין שם מקום הניסים, ואין שם מקום התפילה. לכן אמר משה (שמות ט): “והיה כצאתי את העיר אפרוש כפי” – לא התפלל בתוך העיר כי היתה מלאת גילולים ועבודה זרה, מקום שלא מאפשר להתפלל, כי הגלויות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצֵרים לישראל, וכשפוגמים באמונה, בתפילה ובארץ ישראל – הוא יורד לגלות.
“ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (ליקו”מ ח”א, ח)
ידוע הוא שהרוח-חיים הוא בתורה, בחינת: “ורוח אלוקים מרחפת על פני המים”. במצרים בזמן שלפני קבלת התורה לא היה לעם ישראל מהיכן לקבל את הרוח-חיים, על כן נאמר בהם (שמות ו): “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח” – כי לא היה להם מאין לקבל רוח- חיים שהיא בחינת ארך-אפיים. כשאין ארך-אפיים זה בחינת חיסרון והרוח-חיים היא שלמות החיסרון הנ”ל, זה בחינת: “הרחב פיך ואמלאהו” – כי דווקא לאחר יציאת מצרים: “המעלך מארץ מצרים” – נתבטל הקוצר רוח, כי אז קיבלו את התורה, שהיא הרוח-חיים, ועל ידי כך נשלם החיסרון ואז התמלא פיהם.
“וידעתם כי אני ה’ המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים” (ליקו”מ ח”א, כא)
דע, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת. עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם. וכשיודע ומשיג בידיעת ה’ יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בשורש, דהיינו בבורא עולם שהוא חי החיים. כל החסרונות שיש לאדם, הן בפרנסה או בנים או בבריאות הגוף וכל שאר החסרונות, הכל הוא בגלל חסרון הדעת. ואף על פי שנראה שיש כאלה שהם חסרים לגמרי מהדעת ועם כל זה יש להם כל טוב, באמת מה שיש להם אינו אלא כלום! וכן להיפך: אדם השלם בדעת אך יש לו חסרונות (הגשמיים), באמת החיסרון אינו אלא כלום. כמו שאמרו חז”ל (נדרים מא): דעת קנית – מה חסרת. ואם דעת חסרת – מה קנית. כי עיקר החיסרון והשלמות הוא בדעת.
כשיתגלה הדעת, ידעו שאין שום חסרון בעולם, ואין שום רע בעולם כלל. רק כולו טוב וכולו אחד. גם הגלות היא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב (ישעיה ה): “לכן גלה עמי מבלי דעת”. על כן היתה גאולת מצרים על ידי משה רבנו ע”ה, שהוא בחינת הדעת, ולכן נאמר: “וידעתם כי אני ה’ המוציא אתכם” וכו’, כי עיקר הגאולה הוא על ידי שלמות הדעת.
“והוצאתי את צבאותי” (ליקו”מ ח”ב, ה)
בחודש ניסן מתחדשת ההתמנות של כל המלכים והשרים וכן של המלאכים, ואז נתחדש הרצון של השם יתברך, כי אז כולם מקבלים התמנותם כפי רצון הבורא ואז יש למלאכים שמחה והם מתחזקים, כי חודש ניסן הוא זמן הגאולה, ובחודש ניסן נגאלו עם ישראל ממצרים. וידוע הוא שעיקר גלות מצרים היתה לתקן את חטא האדם הראשון – (עירובין יח:): ‘שהיו שדין מחממים את גופו והוליד שדין’ – והחימום הזה נעשה על ידי החלשת המלאך שצריך לקבל את התמנותו ולכן נעשתה הגלות. אולם כשנגאלו בני ישראל ממצרים בחודש ניסן, אז נתתקן חטא האדם הראשון. נמצא איפא שבחודש זה מתחזקים המלאכים, צבאות ה’, ועל כן נאמר: “והוצאתי את צבאותי” – בחינת המלאכים שמתחזקים בחודש ניסן, חודש הגאולה, שהוא זמן תיקון וחיזוק שלהם. ודע, שניתן בכל חודשי השנה לחדש את הרצון לחזקם בעזרת השמחה, כי השמחה נותנת חיזוק למלאכים ועל ידי זה מקבלים הם את התמנותם, שעיקרה הוא בחודש ניסן.
והשלך לפני פרעה יהי לתנין” (ליקו”מ ח”ב, ח)
כשהתפילה היא בבחינת דינים, אז צריך שיהיה בעל כוח גדול שיוכל להתפלל תפילה שהיא בחינת דין, כמו פינחס שעמד והתפלל על מעשה זימרי, כי קינא על מעשה זה שהיה בחינת (איוב לא): “כי הוא זימה והוא עוון פלילים” – שזה עוון שצריך לזה תפילה שהיא בחינת דין, פלילים. על כן נאמר: “ויעמוד פנחס ויפלל” – שצריך שיהיה בעל כוח גדול שיתפלל את התפילה הזו, כי הסטרא אחרא (הטומאה) רוצה לבלוע את התפילה הזו (ותמיד היא רוצה לבלוע תפילות וקדושות), וכשרוצה לבלוע את התפילה, אזי התפילה עומדת לה בבית הבליעה, כי התפילה הזו היא בחינת מטה-עוז העומד בצווארה, דהיינו בבית הבליעה. וכשעומדת שם מוכרחה הסטרא אחרא להקיאה ולהוציא את כל הקדושות והתפילות שבלעה, עד כדי הוצאת חיותה ממש, כי התפילה של הבעל-כוח, שהיא בחינת מטה-עוז, היורד בקרבה ממש וגורמת לה להקיא את כל הקדושות. לכן נאמר: ויפלל – שהם ראשי תיבות הפסוק (שמות ז): “והשלך לפני פרעה יהי לתנין – כי צריך להשליך את מטה העוז, דהיינו התפילה, לתנין – לסטרא אחרא, כדי שתבלע תפילה זו, ותיעמד בבית בליעתה ואז תהייה חייבת להקיא כל הקדושות שבלעה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור