כיסוי ראש, מה הסיפור הגדול?

בתכל'ס, עברתי מחסומים יותר כבדים,
כאלו שדורשים מאמץ. בעצם, כבר שיניתי
את כל אורחות חיי כולל את דעותיי
הפוליטיות, החברתיות, החינוכיות ומה לא?
אז מה הסיפור שלו, של כיסוי הראש?

אז מה הסיפור הגדול עם כיסוי ראש? מישהי יכולה להסביר לי בבקשה למה כל כך קשה לי לעבור את המחסום הזה? כי בתכל'ס, עברתי מחסומים יותר כבדים, כאלו שממש דורשים מאמץ, שינוי הרגלים, לימוד וסבלנות, בעצם, כבר שיניתי את כל אורחות חיי כולל את דעותיי הפוליטיות, החברתיות, החינוכיות ומה לא?

אז למה, תגידו לי, למה כל כך קשה לי להתחפש קצת (ולא רק בפורים) ולשים מטפחת וחצאית? אני הרי ממילא לבושה בצניעות, יחסית, אז מה הבעיה להוסיף את הבד הזה על הראש? זה מדהים שאני אפילו לא מסוגלת לשים את המטפחת רק על הראש ולתת לשיער לגלוש מלמטה, כמו שחלקן עושות. אפילו זה לא. אל תכסו לי את הראש, נקודה. ואני מתפלאת על עצמי, כי הצלחתי כמעט להתגבר על כל כך הרבה דברים שלא הבנתי וקוממו אותי, ודווקא את המשוכה הזאת אני פשוט לא מסוגלת לעבור…

ולא שזה לא מפריע לי, ואני אפילו כמהה כבר להשתייך. אני רואה נשים ברחוב עם כיסוי ראש ומחייכת אליהן בהזדהות, כאילו אומרת: "היי, אני איתכן, אנחנו מאותו השבט"… אבל אני לא רואה בעיניהן את אותה הזדהות, כי מולן עומדת אחת עם רעמה על הראש.

זאת הנקודה שאני הכי מסוכסכת איתה והיא כואבת ומציקה במיוחד, כמו במקרים שאני לא מרגישה שייכת לא לפה ולא לשם. ולא רק, לפעמים אני מרגישה כאילו זה נראה, חס ושלום, שאני לא מכבדת את חברותיי ואת הבעלים שלהן…

בשבוע שעבר קיבלתי שיחת טלפון שבה הסבירו לי בעדינות ובהתנצלות ענקית, שזה שאני לא מכוסת ראש ימנע ממני להשתתף בפרויקט שמאוד רציתי להיות חלק ממנו. דמיינו לעצמכם את הכאב שהרגשתי באותו הרגע, כמו סוג של אבל, של אובדן. והדבר המרגיז הוא שהם צודקים! ואין ממש על מי לכעוס. והעובדה היא שהמציאות שלי היום היא בלי כיסוי ראש, או יותר נכון עם כיסוי של הרבה תלתלים קופצים.

ושוב, האירוניה של החיים מהתלת בנו, כי כל החיים ממש שנאתי את השיער שלי והעובדה שגילחתי אותו לגמרי בכיתה גימל מעידה על כמה זה היה 'אישיו' לא נעים בילדותי. ובחיי כבוגרת, התחתנתי עם ספר שגרם לי להשלים עם השיער ואפילו לאהוב אותו ממש. ודווקא במקום השלם הזה, אני פתאום נאלצת להסתיר. ואני מרגישה שלהסתיר את השיער זה ממש מסתיר אותי, את מי שאני. אני כמעט מרגישה עירומה בלי השיער, כי לא סתם יש עניין עם המטפחת הזאת, זאת הצהרה. ועזבו את זה שאני שונאת את איך שאני נראית עם כיסוי ראש, אני יודעת שברגע ששמתי אז זהו, עברתי לצד השני, אני מקוטלגת ואני מזוהה. לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. כי אני בהחלט מרגישה צנועה גם ככה, כמו שאני, צניעות זה הרי דרך התנהגות, הליכות, ולא רק מראה. כמו שפעם מישהו אמר לי שחצאית מקסי זה יותר מושך מחצאית מיני והרבה יותר ממכנסיים…

אז מה שבאמת מפריע זה הסממן. אתה כאילו נהיה איש ציבור עם חובות של איש ציבור, ואי אפשר לעשות כבר את כל מה שעולה על רוחך. הרי אי אפשר לשיר בציבור ולשים כיסוי ראש, וגם לא לשבת במקום לא כשר עם חברה, אפילו שלא תזמין כלום, ולא לאכול פלאפל ברחוב כשהטחינה נוזלת על החולצה, ולא לטפס על המגלשה עם הקטנה עם החצאית, או לנסוע באופנוע. אתה מייצג ציבור, ציבור מיוחד, בני מלך – נסיכים ונסיכות, ועליך להתנהג כך שמא, חס ושלום, תכתים את כל אחיך כולם.

אז באמת אפשר להאשים אותי שכל כך קשה לי? לפעמים זה נראה לי כאילו שאני לא יכולה להיות שחקנית בהצגה הזאת, למרות שאני מאוד רוצה. אז ב"ה תתפללו עליי, שיום אחד זה ירגיש כל כך טבעי וכל כך נכון, ושהיום הזה יגיע בקרוב, שאוכל להמשיך ללכת בדרך הזאת שבחרתי ולא להיתקע, להרגיש שלמה ושייכת, טבעית ומכוסה.