כשההזדמנות דופקת בדלת

כשאדם עייף ומבויש עומד בפתח דלת ביתכם, אל תיתנו לרגע הזה לחלוף על פניכם סתם ככה. למה? כי לעולם לא תוכלו לדעת מתי ההזדמנות דופקת בדלת!

3 דק' קריאה

נטלי קובן

פורסם בתאריך 17.03.21

לדפיקות שעל הדלת ענה היצר הרע שלי.

 

ושם, בפתח דלת ביתי עמד איש אחד שהחל למנות את כל הצרות והצער שלו, כאילו לא עמדתי שם, בזרם שוטף, לא פחות. גלגלתי קצת את העיניים וניסיתי לפלס לי דרך בין הילדים ששיחקו שם על הרצפה, למצוא כמה מטבעות ולתת לאיש כשאני ממלמלת ביני לבין עצמי על החוצפה הזאת של האיש הזה שמפריע לי – ל-י-!… מה, הוא לא רואה שאני עסוקה?!? באיזו זכות הוא מתפרץ ככה לתוך חיי ומפר את האיזון ושלוות הנפש שלי, הא?

 

היצר הרע שלי החל לרקוד את ריקוד הניצחון סביבי כשחיפשתי כמה מטבעות. עצבים איתו!…

 

ואז היצר הטוב שלי התפרץ לקדמת הבמה וגרר אותי לצד, שם ניער אותי כהוגן.

 

"מה, את לא זוכרת את מה שלמדת בשיעור על שמירת הלשון?" הוא צרח לי באוזן. "אל תגידי שכבר הספקת לשכוח?!?"

 

עצרתי בין הדלת לספה.

 

היצר הטוב, שראה שעצרתי והתחלתי לחשוב קצת על מה שהוא אומר, החל לרענן לי קצת את הראש מאותו שיעור.

 

"זוכרת?!" הוא המשיך עם הצעקות שלו. "לתת צדקה זה שש ברכות! אבל לתת אותה עם חיוך וברכה לאדם שאת נותנת את הצדקה – את מקבלת אחת-עשרה ברכות! את יכולה לתת לבן אדם שטר של מאה שקלים אבל עם פנים חמוצות – זה רק שש! אבל אם תיתני רק שני שקלים, כן שני שקלים, עם חיוך ומילת חיזוק – את מקבלת אחת-עשרה ברכות! אחת-עשרה!!!"

 

מאמרים נוספים בנושא:

קערה כחולה

יוסף ויהודה

חסדים קטנים

החסד יעיד על בעליו

מתנות קטנות

בוקר לא רע, אחרי הכל

הכל מתנה

חלב ועוגיות

הכובע של מירי

חלון יפה

רק רציתי לתת

 

היצר הרע הפסיק פתאום לרקוד. התזכורת עשתה עלי רושם חזק. כן, כן! בטח שאני זוכרת! איך יכולתי בכלל לשכוח? מה עדיף להיות – האדם הנותן או זה שמקבל? על האדם הזה שעומד שם בפתח הדלת, זה שצריך לקבל מאחרים, בטח עוברים זמנים קשים, ואני עוד צריכה להוסיף לו? להראות לו שאני לא רוצה לתת? לדחות אותו רק בגלל שאני לא מרגישה בנוח (בעיקר עם עצמי)? או – שאני יכולה לבחור לאסוף את עצמי ולהכפיל את הברכות שאקבל עם הצדקה שאתן, רק עם ארשת פנים שונה, למשל, עם חיוך?

 

היצר הטוב שלי נשם לרווחה. היצר הרע שלי הסתכל עלי עם מבט של 'מסכן' כזה… כל זה כמובן היה עניין של שניות בודדות, אבל בשניות רוחניות – שם למעלה, בשמים, הסתכלו עלי במסך הפלזמה הענק וחיכו לראות במה אבחר.

 

הסתכלתי על הילדים שלי שעמדו סביבי, שראו את אמא שלהם אוחזת בשני קצוות החבל וגם הם, כמו בשמים, ציפו לראות לאן החבל יימשך…. ברגעים האלה, כך חשבתי לעצמי, אנחנו בונים לעצמנו את הארסנל הרוחני שלנו – לא עם מילים אלא דווקא עם מעשים. הילדים שלי אולי לא מקשיבים למילים, רוב הזמן, אבל למעשים שלי ועוד איך שכן.

 

הלכתי לדלת נחושה בדעתי לעשות את הדבר הנכון עם האיש השבור הזה. בן אדם שהיה מוכן לעשות הכל רק לא לבקש מאחרים, אבל מוצא את עצמו פושט יד ומחכה שאשים בה מעט תקווה. אבל יותר מהכסף, הוא זקוק לחמלה שלי, להבנה. יותר מכסף הוא זקוק לעידוד ולברכה שלי. היצר הטוב שלי סימן "ביג לייק" עם האגודל שלו, והיצר הרע שלי תפס את הראש שלו ולא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב בושה. הלכתי אל היד הפשוטה ושמתי בה כמה מטבעות. ואז, ברכתי את האיש הזה מעומק ליבי.

 

"שהשם יברך אותך, שתצליח, שתהיה בריא…"

 

הפנים שלו השתנו. הוא הרים את הראש ונתן לי משהו בתמורה – הוא בעצמו החל לברך אותי! כן, גם הוא נותן, לא רק מקבל, חלק מכלל עם ישראל שרוצה גם כן לתת, והוא עשה את זה.

 

מה שנראה כמו רק לתת במשך שניות בודדות בפתח ביתי, הפך למשהו אחר ושונה לגמרי, להזדמנות של התעלות רוחנית. מה שהיה נראה כפעולה שגרתית יומיומית הפך לתמריץ לשינוי אדיר.

 

אז בפעם הבאה שאתם נמצאים באיזו מערבולת רוחנית ופנים של איש עייף ומבויש עומד בפתח הדלת שלכם – אל תיתנו לרגע הזה לחלוף על פניכם ככה סתם. למה? כי לעולם לא תוכלו לדעת מתי ההזדמנות דופקת בדלת!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה