לאט, אבל בטוח

אין קורסים מזורזים, גם לא קסמים
או כל דרך אינסטנט להשיג את המטרה.
לאט, אבל בטוח – זה המפתח להצלחה.
זאת הדרך להשיג את מה שאנו רוצים
ושואפים בחיינו.

כל אחד מאיתנו צריך להיות שמח ומרוצה מכל מה שעובר עליו. ולא, לא מדובר בלהיות מרוצים בגלל דברים גשמיים, אלא גם ברוחניות שלנו. למשל, אדם רוצה להתגבר על יצרו, הוא לא רוצה להיכשל, הוא רוצה לחזור בתשובה שלמה – בקיצור, רק לעלות עוד ועוד. זה בהחלט טוב, רצון שמוביל אותו לדברים בקדושה. אך מצד שני עליו לדעת שגם השאיפה הטובה תתקיים רק כאשר השם ירצה!

נכון שגם השם רוצה שהאדם יתעלה ברוחניותו ויגיע למעלות עליונות (שומר עיניים, שומר הברית, תלמיד חכם, קודש קודשים, בעל מידות נפלאות, אמונה, שמחה, ענווה וכן הלאה, רק להיטיב עמו). השם גם רוצה שהאדם יהיה כזה מלאך השם צבאות… אין מה לומר. אלא מה, הוא רוצה שהאדם יהיה יגיע לדרגות הללו רק מבלי שימצא את עצמו, בסופו של דבר, בבית משוגעים…

הבורא יודע שאם אדם יקבל בבת אחת את האור של כל הדברים הרוחניים שהוא רוצה, אז ישנן שלוש אפשרויות – או שישתגע, או שימות, או שיהיה אפיקורוס שחושב שהוא אלוקים. אלה הן שלוש אפשרויות להתקרב אל השם, שהן בהחלט לא רצויות. אבל ישנה אפשרות רביעית ורצויה: נכנס בשלום ויצא בשלום, כלומר, לאט לאט…

הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה כמו משה רבינו וכל אישה כמו שרה אימנו, אבל לשם כך צריך לעבוד בהדרגה, כי בדרך זו יזכה, כמו רבי עקיבא, להיכנס בשלום וממילא גם לצאת בשלום.

אולם, אדם שלא מכין את עצמו לעבודה הסבלנית, אלא רוצה הכל מהר מהר, צריך לדעת שזה בלתי אפשרי כלל לקבל הכל ומהר! האור והדעת יבואו לאט לאט. כל תהליך התשובה של האדם צריך להיעשות בהדרגה ובאיטיות כדי שהלכלוך יצא מהמוח והלב יטהר בהדרגתיות, כמו שרבי נחמן מברסלב אמר, שיש ביכולתו להוציא לאדם את כל הלכלוך מהראש בבת אחת, אבל אז גם כל המוח יצא עם הלכלוך, כי הלכלוך עדיין מחובר למוח ודבוק בו כל כך חזק, כמו מסטיק בשערות. לכן צריך להוציא את הלכלוך לאט ובעדינות, אחרת כל המוח ייתלש ביחד עם הלכלוך…

סבלנות היא מילת המפתח בתהליך הזה. לנקות את המוח מבלי להזיק לו, ולבנות לאדם את הדעת הנפלאה של אמונה, לאט לאט. הדעת היא בניין שצריכים לבנות עם יסודות טובים וחזקים ועם הרבה תכנון וחכמה. לכן שלוש פעמים ביום אנחנו מבקשים ומתחננים: "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת". בפועל, אנו רוכשים זאת תוך כדי השתתפות בשיעורים, בלימוד, בהתבודדויות, לימוד מהניסיונות שעוברים עלינו וכן מהכישלונות. כך, לאט לאט, נבנה הבניין הנפלא של הדעת. אי אפשר לקצר הליכים! פעולה כזאת תוביל רק לחורבן והתמוטטות, ח"ו!

אך את עיקר קבלת הדעת אדם מקבל מהתפילות, לכן יש להרבות בהתבודדויות. ללא שעת התבודדות לפחות – ושעה זה המינימום של המינימום – אדם לא יכול לקבל את הדעת. אין לו כלים לאור של הרוחניות. כי התפילה, כידוע, היא הגרזן שפותח את כל השערים, כמו שאומר הבעל-שם-טוב הקדוש, דרכה אפשר להכין את הכלים ולקבל את השפע ברוחניות ובגשמיות.

אדם שלא מתפלל על נקודה מסוימת, לא יקבל אותה. גם לימוד רב בנושא הקשור לנקודה זו לא יעזור לו. גם השכלים שאנו לומדים במאמר זה לא יעזרו לו, אם לא יתפלל שיזכה להבינם כראוי ולהפנימם לליבו ולקיימם. אין לו כלים לקבל את הדעת הנלמדת בהם, כי כדי לקבל את הדעת צריך כלים! והכלים נבנים על ידי תפילות, שעת התבודדות שבה יש לאדם זמן להתפלל ולהאריך ולפתח תפילה כראוי.

רבי נתן מברסלב אמר: למה זכיתי יותר מכל שאר תלמידי רבינו הקדוש? כי אחרי ששמענו שיעור מרבי נחמן מברסלב, והיה מאוחר בלילה וכולם הלכו לישון, אני לא הלכתי לישון, אלא התפללתי כל הלילה שאזכה לקיים את מה ששמעתי! רבי נתן מברסלב היה לוקח את האור של השיעור ששמע, הולך לשדה ושם ובונה לו כלים כדי להכיל את האור הזה. כך היה נשאר לו האור. בזמן שחבריו הלכו לישון, והאור שלא מצא כלים לשרות בו התפזר והתפוגג…

רבי נתן היה צועק כל הלילה: בברסלב בוער אש, הבער אותה בליבי! בברסלב בוער אש! הבער אותה בלבי! ‘ריבונו של עולם, אלה הדברים ששמעתי מרבינו, זכה אותי לקיים ולזכור אותם, לחיות אותם!… לכן הוא נהיה "רבי נתן", שכל עניין רבינו עבר דרכו. הוא התפלל לקיים את מה ששמע. הוא ידע שהכלי לקבלת השפע הן התפילות שבונות כלים להכיל את האור והדעת.

זה חלק מההמתנה והסבלנות. כדי שיהיו לאדם מספיק תפילות צריך לזה זמן – עוד יום ועוד שעה, וכן הלאה. אין כאן ‘קורסים למשיחים מזורזים’, ‘קורס להיות משה רבינו בעשרה צעדים קלים’ או ‘קורס להיות שרה אמנו בלי מאמץ’…אין! קורסים כאלה יש רק בבית משוגעים. בעולם האמיתי יש רק ‘קורס לאט לאט’…

לכן, חלק מהאמת של העבודה הנעשית בהדרגה ובאיטיות, במתינות רבה, היא גם קבלת הכישלונות בשמחה. ובכל פעם שאדם נכשל, הוא צריך להתבונן על זה בישוב הדעת: הרי כאשר אדם הולך בדרך הארוכה הזו, שכאמור לוקחת הרבה זמן, וצריכים להתקדם בה מעט מעט ולאט לאט, אזי בודאי יש בה עליות וירידות, מכשולים, נפילות, חטאים, פשעים – זאת הדרך! ההתקרבות אל השם היא לא מוצר שקונים בחנות, שמוציאים אותו מהאריזה המרשרשת… אלא, דרכה של התשובה היא עבודה!

על כל כישלון צריכים להסתכל באמונה – כך השם רוצה! ומה שה’ רוצה – אני מרוצה. ומה שה’ לא רוצה – גם אני לא רוצה. אז קיבלנו שלושה דברים: א: בגשמיות, בודאי צריכים לרצות רק את מה שהשם רוצה. ב: גם ברוחניות, מצד ההתקדמות – רק מה שהשם רוצה. ג: גם בכישלונות – מה שהשם רוצה!

הרי בודאי ישנה בחירה ביד האדם ואין לו שום היתר לחטוא ולסמוך על כך שיאמר: ככה ה’ רצה… אבל את זה הוא צריך לדעת לפני שחוטא, שאז הוא מוכרח לפחד מן החטא יותר מאש, ולדעת בידיעה שלמה שאסור לו לחטוא, ואבוי לו אם יחטא, ולא יועיל לו שום תירוץ וכן הלאה…

אבל לאחר מעשה – ישנה רק הידיעה – כך השם רצה, נקודה. בלי שום בלבול כלל ש"הייתי יכול לא לחטוא" ו"לא התאמצתי". רק ידיעה ואמונה פשוטה שאין עוד מלבדו יתברך, והוא ריבון כל המעשים, ועשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואם לא עמדתי בניסיון זה בגלל שהשם לא עזר לי ולא נתן לי לעמוד בניסיון. זה לטובה! כעת, כל עלי לעשות הוא לקבל את העובדה, את התוצאה, באמונה, בהכנעה ובשמחה, ולחפש את השורש: למה השם לא עזר לי? הרי השם יתברך לא רוצה שאחטא, למה הוא לא עזר לי לא לחטוא? למה לא נתן לי את הדעת? את הרצון? מה חסר לי? אולי תפילות חסרות, אולי לימוד וידיעת חומרת המעשה, כפי שמבואר באריכות בספרים "בגן החכמה", "בגן האמונה" ו"בשדי יער".

הסיבה העיקרית לכך שהאדם עדיין נכשל היא משום שהדרך לתשובה ארוכה, ואם השם יתברך יקצר לאדם את תהליך התשובה שלו, וייתן לו מעלות ומדרגות שלא שייכות לו, ובפרט כשאין לו את הכלים המתאימים להם, הוא ישתגע או יתגאה ויכפור, או ימות ח"ו. לכן הכישלונות הם חלק מהדרך של הבורא להחדיר באדם את הכרת המציאות שלו, שעל ידי זה הוא שמח בחלקו ומקבל את ההמתנה בשמחה, וכוסף ומתפלל ובונה כלים, עד שמעט מעט, לאט לאט, הוא עולה ומתעלה ומתעדן ומזדכך, וכמעט מבלי שישים לב לכך הוא זוכה לתשובה שלמה. כלומר, להיכנס בשלום ולצאת בשלום.

ה’ יתברך יזכנו על דבר כבוד שמו ללכת בדרכי התשובה בשמחה ובאמונה ובסבלנות, ונזכה לביאת גואלנו במהרה בקרוב בימינו ממש, אמן כן יהי רצון.