לארץ לא זרועה – מי מצטרף?

זה קרה אז וזה קורה גם היום,
אנחנו צועדים אל ארץ לא זרועה,
לא יודעים מה מחכה לנו בהמשך,
אבל זה כל העניין, לא להפסיק.
מי מצטרף?
 
 
כולנו מתפללים, מחכים ומצפים לה בכיליון עיניים. אבל האם אנחנו באמת, ובלי עוררין, רוצים שהיא תבוא?
 
הגאולה המיוחלת, העת שבה ייעלם היצר הרע והעולם יהיה כולו טוב, קרובה מתמיד. אלא שאז עולה לה השאלה: האם כשאנחנו מייחלים לה אין בנו צד שנרתע מבואה ואפילו מפחד מהגעתה?
 
רבות מדובר על ימות המשיח המממשים לבוא. שנים על גבי שנים העם היהודי מתכונן לבואם, אז למה הם לא באים? האם יכול להיות, כמו במקרים רבים בחיים, שאנחנו מאוהבים באידיאל, אבל כשיש אופציה אמיתית ליישם אנחנו בעצם מפחדים לשנות?
 
ככל שאני חוקרת אנשים לעומק, במיוחד את אלו שלומדים ומבינים בנושא, אני מגלה אלמנט של פחד ורתיעה מביאת המשיח והתהליך של ימי הגאולה, ואני שואלת את עצמי – האם הפחד הזה, שיש בו סתירה עם הרצון למימוש, אינו מרחיק בדרכו את בואו של המשיח?
 
אני יכולה להבין את הטיעונים מהרתיעה הזו, שנובעים מנבואות מפחידות ומאיימות שילוו את התהליך הזה במקרה שהוא יתרחש ללא תמיכת כל העם באחדותו. אבל העובדה שיש רתיעה מרחיקה את הלב ומאיימת על הרצון.
 
מצאתי לאותו מצב מורכב מקבילה המגולמת בשבת המלכה, שגם בה יש בה מעין עולם הבא, מעין גאולה.
 
בשבת יש לנו את האפשרות ליצור בועה שכולה ניחוח גאולה. בזכות העצות של הצדיק, רבי נחמן ברסלב, ניתן לחוות חוויה אחרת של שבת. כזאת שתהיה מנותקת מהבלי העולם הזה ומטרדותיו וליהנות, להתענג ולשמוח בשמחה עצומה עד בלי קץ ובלי שיעור בכל העולמות כולם. אפשרות של יום אחד, פעם בשבוע, לחוות גאולה כבר כאן ועכשיו.
 
אילו עצות, אתם שואלים? אפרט בקצרה למי שפספס:

1. לאכול טוב,
2. לשיר זמירות שבת,
3. ללמוד הלכות שבת,
4. לא לדבר ולא לחשוב שום מחשבה של חול,
5. לשמוח להתענג ושוב לשמוח.

נשמע פשוט? גם אני חשבתי. אולם ככל שעוברות השבתות אני מוצאת כמה מורכב הדבר ולקיים את העצות האלו במלואן. ולא זו בלבד שיש לי קושי לקיימן, אלא שבבירור מעמיק עם עצמי אני מוצאת שיש בי חלק שאינו מעוניין בכל הטוב הזה.
 
התירוץ שאני מספקת, כהסבר ראשוני, נובע משבירת ההרגל שבהשתתפות במרוץ הבלתי נדלה של החיים, כשהניסיון להפסיק אותו ליום אחד גורם לי אי נוחות פיזית ונפשית כמו שעמום או חוסר נחת. אלא שגיליתי שמלבד זאת יש בי מקום שלא באמת רוצה להיות כל כולי בבועה של עונג ושמחה, מקום שלא מוכן לשחרר את המוכר והידוע, כלומר את הדמיונות המנופחים והטרדות שמלווים אותי ביומיום, להרפות למען כמה רגעים של שקט ואמת, למען השונה והלא מוכר.
 
זה נשמע מעוות ולא הגיוני, אני יודעת, אך זהו הטבע האנושי. גם במצרים, בזמנים הקשים ביותר שידע העם שלנו, בסבל נוראי ובהתעללות קשה, גם אז התקשו בני ישראל לוותר על המוכר והידוע, שהיה קשה ונורא, וללכת אחרי משה הצדיק המוכח ולהיות לתחת חסותו הכל יכולה של הקדוש-ברוך-הוא למקום אחר, שאפילו שהוא טוב יותר הוא לא ידוע ולא מוכר. השם יתברך מכיר את המגבלה הזו של האדם, לכן הוא מוקיר לנו את ההקרבה שעשו בני ישראל כשנתנו לו להושיע אותם.
 
"כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב).
 
זה נשמע מצחיק, הקדוש-ברוך-הוא מודה לנו שהסכמנו להיגאל, אבל יש פה נקודה מעניינת שניתן ללמוד ממנה גם על הגאולה הקרבה.
 
מסתבר, שזה לא פשוט לרצות לצאת מהמקומות הנמוכים, מהבורות והתהומות המוכרים של חיינו אל האור החדש. צריך הרבה אומץ והתגברות של הטבע שלנו שנוטה להיצמד למוכר גם אם אינו מטיב עימנו.
 
לכן עלינו להכיר באלמנט הרתיעה והפחד מהחדש, וכך נרחיק את האפשרות לקיומו. כולנו רוצים שיהיה לנו טוב בפוטנציאל, אבל כמה באמת היינו מוכנים לשנות את חיינו, את ההתנהלות המוכרת שלנו,את האשליה של לרצות לשלוט, את האמונה בקיים ובמה שיש לטובת חיים אחרים, טובים יותר, אבל אין לנו מושג איך הם ייראו?
 
האם אנחנו מוכנים לעזוב את המצרים שלנו וללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה? האם אנחנו באמת רוצים את זה בכל מאודנו?
 
אם נתמקד בנקודת הפחד מהלא מוכר, נתבונן ונכיר אותה, אולי אז נצליח להתגבר על הרתיעה הטבעית מפני השינוי ולחזק את הרצון והאמונה. כך, נחזק את ההשתוקקות ובודאי נקדם את בואה של הגאולה. כי האמונה והרצון, כשהם אחידים ושלמים, במיוחד ממביני ויודעי דבר, יש להם כוח לקרב. אולם כשהם מסויגים הם עלולים גם להרחיק ח"ו. לכן כולי תפילה שנזכה לייחל אליה באחדות ובשלמות, באומץ ובתעוזה, באמונה עיוורת ובידיעה שהכל הכל לטובה. בוא ננצל את העזות שטמונה בנו לכבוד הקדושה ולקירוב הגאולה כבר עכשיו.
 
אל תירא ישראל אל תירא, כי גור אריה הלא אתה!