לא מושלם זה דווקא כן מושלם

יוסי נתן לשרה ולי מתנה יקרה מאוד:
להבין ולדעת שכל מה שהאנשים בעולם
חושבים או מגדירים כ"לא מושלם", הוא
דווקא הדבר הכי מושלם אצל בורא עולם.
 
 
הרב היה אדם מאוד שמח, עם חיוך לבבי על פניו. הוא הזמין את שרה ואותי להיכנס אליו הביתה כדי לעבור על הפרטים האחרונים לפני החתונה.
 
כשנכנסנו לביתו, העיניים שלנו נמשכו אל הקומה השנייה, אל מעבר למעקה, שם ישב ילד אוטיסט.
 
עבודה במקצוע בריאות הנפש וכל מה שמתלווה לזה, לא פעם מסמאת את העיניים. זה מה שקרה לשרה ולי. חשבנו שגורל כזה לא יכול להיות מנת חלקנו. זאת בעיה שרק אחרים סובלים ממנה, לא אנחנו.
 
השם לא הסכים עם מה שחשבנו. וברחמיו האינסופיים, הוא נתן לנו את "הפיתרון" הרבה לפני ש"הבעיה" מגיעה.
 
היינו נשואים כמעט שנתיים כשיוסי שלנו נולד. את ההתקרבות שלנו לשורשים זכינו לממש לא הרבה זמן לפני שיוסי נולד.
 
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה מורטת עצבים. יוסי נולד כחול בגלל שחבל הטבור נכרך סביב צווארו פעמיים, ולמרות זאת, אחרי כמה ימים בבית החולים, השתחררנו הביתה עם המחשבה המתוקה על התינוק המקסים שקיבלנו, ילד "נורמאלי" לכל הדעות.
 
בברית המילה, חלק מקרובי המשפחה בחרו לבוז וללעוג על הדרך בה בחרנו ועל "הטקסים", שהם חלק בלתי נפרד ממנה, כמו ברית מילה, למשל.
 
בברית, ולאורך כל אותו זמן, חשבתי על הדמעות של הסבים הקדמוניים שלי, כשהבחינו בכך ששמירת התורה והמצוות נחלשת אצלנו במשפחה. הם בטח התחננו להשם שאור התורה ימשיך לזרוח בדורות הבאים אחריהם.
 
ואתם חושבים שתפילות כאלה שבות ריקם? שהן חסרות משמעות? יכול להיות שבשר ודם יחשוב כך, אבל לא בורא עולם, כי להשם היו תוכניות מיוחדות לשרה ולי. הוא כנראה שמר את התפילות הללו בשמים עד שהנכד הנכון נולד – יוסי, שנשמתו המיוחדת וההשפעה המיוחדת שלה יחוללו את התפנית העצומה שבאה בעקבות לידתו. זאת הנשמה שתרפא את החוליה השבורה של היהדות במשפחה שלי, לפחות כך אני מקווה.
 
יוסי היה רק בן שישה חודשים כשהחל לחבוט את ראשו בקירות או ברצפה. המחזה הזה קרע לנו את הלב. ילד מקסים ומרשים, "נורמאלי" לחלוטין, חובט את ראשו שוב ושוב ומכה את עצמו. היינו המומים ממה שהעיניים שלנו ראו. האם זו דרכו של בורא עולם "להחזיר" לנו על ההתקרבות שלנו אליו? הסימנים הסגולים, מהחבטות והמכות, גרמו לנו להרגיש שאנחנו מקוללים…
 
עברו עוד כמה חודשים, טהוא לא השמיע שום קול. הוא לא הבין מה אומרים לו. ובגיל שנתיים, יוסי אובחן כילד שסובל מקשיים בהתפתחות הדיבור, ובגיל שלוש כמי שסובל מהפרעות בהתפתחות. במילים אחרות, מדובר באוטיזם.
 
הברכה לא התגלתה ממש באותו רגע. למרות שהדת עזרה לנו להתמודד עם המצב, עדיין, לא הסכמנו לקבל את העובדה שזה רצון השם, ושהמצב הזה לטובתנו הנצחית. שנים ניסינו "להכניע" את חכמתו של השם ולשנות את הגזירה. התוצאות היו רק זעם, כעס ומרמור, והרבה מאוד ייאוש.
 
זה היה אפילו קשה לילדים שנולדו אחריו. הם הרגישו את הכאב בלהיות 'אח של' – ילד שלא תמיד היה מקובל בחברה ולא פעם אפילו היה ללעג וצחוק בעיני כולם. היה להם קשה להבין למה מתייחסים כך לאח הגדול שלהם, למה כך מתנהגת החברה?!…
 
עם הזמן, הפכנו מודעים יותר למתנה שהשם נתן לנו:
 
כשאבי היה בכיתה ו' הוא כתב מאמר שכותרתו הייתה: "מה אני הכי מעריץ באחי הגדול". הוא כתב שם, שהאדם אותו הוא הכי מעריץ הוא אחיו יוסי, בגלל ש: אין לו חטאים, הוא אף פעם לא כועס ומתעצבן על אנשים והוא גם לא מדבר לשון הרע על אחרים. ולא רק, באותו מאמר אבי ציין שיוסי הוא אדם עם נתינה עצומה לזולת, אבל לעצמו רצה מעט מאוד (וכל זה באמת נכון). אם ביקשת משהו מיוסי, הוא בדרך כלל היה נותן לך את זה, אפילו שהוא מאוד רצה את הדבר לעצמו, הוא היה מוכן לוותר.
 
ואתם צריכים לראות את יוכבד, בת התשע שלנו, איך שהיא מעסיקה את אחיה, בן ה-19, במשחק יצירתי מעניין, ואפילו במשחק תופסת. לפעמים, גם היא וגם אבי עוזרים ליוסי להרגיש יותר שייך, גם כשהם משחקים עם החברים המקסימים שלהם.
 
בין כל שאר הברכות שאנו מקבלים מעצם העובדה שיש לנו את יוסי, ישנה ברכה מתוקה ונפלאה שכל הורה מייחל לקבלה – הילדים שלנו גדלים עם מה שהכי חשוב בחיים: רחמים וחסדים לזולת. בגיל צעיר, הם כבר מסוגלים לראות הרבה מעבר לצרכים הפרטיים שלהם, והם מרגישים את האחריות בעזרה שהם מגישים לזולת. להיות מאנשי החסד והעוזרים לכל מי שבאפשרותם לעזור ולהושיט לו יד.
 
יוסי אוהב את המגורים בירושלים. למה? כי במקום הזה מכבדים ומקבלים אותו, יותר מכל מקום אחר בו גרנו. הרגשנו מאוד בנוח כשהפסקנו לתת לו תרופות ופשוט לאפשר לו להיות הוא עצמו.
 
יוסי מאוד אוהב את בית הכנסת הקטן בו אנו מתפללים בשבת. המתפללים מקבלים אותו באהבה אפילו כשהוא רץ, קופץ, מניף את ידיו לצדדים או חובט את אגרופיו על השולחן. הוא נזהר מאוד לא להתרחק, והאנשים מבינים שכך יוסי עובד את השם. זאת הדרך שלו להביע את עצמו בעבודת השם.
 
פעם שרה שאלה את יוסי על מה הוא מתפלל, והוא אמר לה: "אני רוצה לתת להשם נחת רוח". איך אתם חושבים שרוב האנשים היו עונים על שאלה כזו? האם רובם היו מתפללים לתת להשם (נחת) כמו שיוסי עושה, או שהיו מתפללים לקבל מהשם?
 
רבי נחמן מברסלב מספר בספרו "סיפורי מעשיות" את הסיפור על 'מעשה משבעה קבצנים'. אחד מהם, הקבצן כבד-פה ומגמגם, אמר: "ואתם סבורים שאני כבד-פה? אין אני כבד-פה כלל, רק שהדיבורים של העולם, שאינם שבחים להשם יתברך, אין בהם שלמות. אבל באמת, אין אני כבד-פה כלל, אדרבה, אני מליץ ודברן נפלא מאוד. ואני יכול לדבר חידות ושירים נפלאים, עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי. ובאלו החידות והשירים שאני יודע, יש בהם כל החכמות…"
 
יוסי נתן לשרה ולי מתנה יקרה מאוד: להבין ולדעת שכל מה שבני העולם חושבים כ"לא מושלם" הוא דווקא הדבר הכי מושלם אצל השם יתברך.
 
עכשיו אני בטוח שיוסי היה התשובה של תפילת הסבים שלי, השם ידע שהוא בדיוק מה שהיינו צריכים כדי למצוא את דרכנו חזרה אליו.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב. את רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.