לתת ולקבל

עבור רבים מאיתנו, להיות מקבלים זה מצב לא הכי נעים במילים עדינות. כי מי רוצה לפשוט יד ולקבל? אבל לוח השנה היפה שקיבלתי הבהיר לי שיש זווית ראיה אחרת למצב.

3 דק' קריאה

הרב דוד חרלפ

פורסם בתאריך 05.04.21

לא מזמן הגיע לידיי לוח שנה מדהים ביופיו. תמונות הרקע של הלוח היו של נופים עוצרי נשימה. לכל תמונה צורפו מילים מחכמת המזרח העתיקה, כאלה שמעוררות בקורא, תוך כדי ההתבוננות בהן, התפעלות אדירה רק מעצם העובדה שהוא חי בעולמו הנפלא של הבורא, וכמובן לא לשכוח להודות ולהעריך את נפלאותיו של הבורא.
 
אומר לכם בכנות, נדהמתי מיופיין של התמונות ומעומק המילים שצורפו לכל אחת מהן. אבל, וכאן נכנס אבל גדול, הרגשתי שעולם של צבעי פסטל ושלוות אינסוף שהוצגו בלוח השנה הזה לא כל כך מתאימים לעולם בו אנו חיים היום. מחשבה נוספת הכתה בי הייתה המסרים שלוח השנה היפה הזה מעביר, ועליו אני רוצה לכתוב לכם מתוך התבוננות על דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע – הסנגור של עם ישראל.
 
ידיים למעלה.
ידיים למטה.
 
ידיו של האדם מסמלות מושגים נשגבים רבים. כאשר ידיו של אדם פרושות כלפי מעלה, באופן עקרוני, תמונה זו מסמלת את המושג קבלה. הרבה מאוד ארגוני צדקה מציגים תמונה עם ידיים פרושות כלפי מעלה על חוברות או עלונים, לסמל את בקשת עזרת ותמיכת הציבור. אם כך, ידיים שפרושות כלפי מטה מסמלות את המושג נתינה.
 
באופן סימבולי, בעולם הזה ידיו של הבורא פונות כלפי מטה, מוכנות בכל רגע להשפיע את הברכה האלוקית לברואיו. המצב שלנו בעולם הזה הוא, באופן כללי, של לקבל. הידיים שלנו פרושות כלפי מעלה לקבל את המתנות הנפלאות שבורא עולם רוצה להשפיע לנו.
 
עבור רבים מאיתנו, להיות מקבלים הוא מצב לא הכי נעים במילים עדינות. המונח "לחם בושה" מבוסס על מושג שמוביל אותנו לאדם הראשון שרצה להרוויח בעולם הזה על ידי שיזכה במתנות שניתנות לו מבוראו בגן עדן. בכל אופן, זה אומר שבדרך כלשהי הוא יהיה במצב של נותן משהו לבורא. והאם זה אפשרי? נראה שלא ואולי גם לא הגיוני. האם זה אומר שהאדם נידון לאנוכיות תמידית מול בורא עולם, והעולם בכלל? מה איתנו? האם נגזר עלינו להיות מקבלים ולא נותנים? זה קצת מטריד.
 
הכוהנים מצווים לברך את עם ישראל (ראו פרשת נשא). ברכה זו ניתנת כאשר כפות הידיים שלהם פרושות כלפי מטה. למה?
 
התלמוד מספר לנו שככל שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אם לעגל הייתה מודעות, יכול להיות שהוא היה רוצה לינוק רק כדי לאפשר לאמא שלו להעניק מהחלב שלה. כמובן שלעגל אין חוש מודעות כזה והוא אוכל רק כשהוא רעב. אבל אם אנחנו היינו מבינים את הפעולה הזו, שנראית כמו לקחת-לקבל (יניקה) כפעולה של נתינה (לאפשר לאמא להניק) זה היה נראה אחרת.
 
הקדוש-ברוך-הוא רוצה לתת, אבל הוא גם רוצה שאנחנו שנהיה מודעים לברכות שהוא מעניק לנו. במקרה זה, ברור שאין כאן מניע אנוכי או העצמה והאדרה עצמית. הנתינה של הבורא היא על מנת ליצור קשר עמוק עם בני האדם. בכל אופן, כדי שקשר זה יתקיים אנחנו צריכים "לתת" לבורא את ההזדמנות לחלוק את הטוב שלו איתנו. אנחנו רוצים לינוק מהטוב שלו, אבל יותר מזה אנחנו רוצים להיות צינורות לקשר בינו ובין האנושות כולה. במצב זה הקבלה-לקיחה היא נתינה.
 
הכוהנים מברכים את עם ישראל שנהיה נותנים. אנחנו צריכים ליהנות מהברכות של העולם הזה, אבל הפוקוס צריך להיות על כך שלא נהיה אנוכיים ו"נאפשר" לבורא להזרים את השפע האלוקי. הכוהנים פורשים ידיהם כלפי מטה, ועל ידי זה מאפשרים לנו ללמוד מסר נפלא ומהותי על הקשר בין עם ישראל לבורא עולם. ובתמורה, הבורא יעניק לנו מידיו הפרושות כלפי מטה – אלינו – מכל הטוב שלו.
 
ואם כבר מדברים על כפות ידיים ושפע, איך זה מתורגם לחיים האמיתיים? לפני כמה חודשים קראנו בתורה על אברהם אבינו שמל את עצמו, ועל הארוחה שעשה לשלושת עוברי האורח. ביום השלישי למילה הוא זכה לביקור של הבורא, להראות לו את אהבתו אליו ועד כמה הוא דואג לו. באמצע הביקור, באמצע הגילוי האדיר הזה, מגיעים שלושה אורחים, ומה אברהם אבינו עושה? הוא קם, רץ אליהם, שכנע אותם להיכנס אליו, לא לעבור על פני האוהל שלו מבלי שיכין להם משהו לאכול ולשתות. ונשאלת השאלה: למה אברהם הפסיק את המפגש עם אלוקים ורץ לבשר ודם (שאחר כך התברר שהם מלאכים)? כי אברהם אבינו ידע שאם האורחים ימשיכו בדרכם הוא יאבד את ההזדמנות לחלוק את הקשר המיוחד שיש לו עם הבורא עם הסובבים אותו. הוא "מאבד" את המודעות והקשר באותו מפגש עילאי רק כדי לחלוק את כל מה שהוא זוכה לקבל עם אחרים. זאת הייתה דרכו של אברהם אבינו לבטא את המושג "נתינה" לבורא – על ידי שיאפשר לו למשוך עוד הכרה ומודעות של הבורא לעולם, למרות שזה נראה כאילו הקריב מפגש מיוחד במינו.
 
בחזרה ללוח השנה.
 
כשהתבוננתי בלוח השנה המיוחד הזה גיליתי עוד כמה דברים. הראשון, שזה תענוג גדול להתענג וליהנות מהאור והיופי של הבורא בעולם. לוח השנה הראה בצורה ברורה את היופי הזה. דבר שני, הבנתי שיש כאן נושא פנימי ועמוק, שאלה שעלתה לה מבין השורות: האם אנחנו מקבלים או נותנים? האם אנחנו רק נהנים מהיופי, או שאנו מעלים את עצמנו כמה צעדים גבוה, על ידי יצירת מקום בתוכנו ובינינו, למקום בו נחלוק את הטוב האלוקי בעולם הזה? כי עד כמה שהטבע עוצר נשימה, הוא מחוויר בהשוואה לאנשים שמקדישים מעצמם ומתמקדים בלהיות צינורות של ברכת השם לכלל האנושות. זאת נקודה חשובה שיש לשים עליה את הדגש, ויהי רצון שנזכה להיות מהנותנים האמיתיים בעולמו המדהים והיפה של הבורא.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה