לתת מכל הלב! – פרשת השבוע ראה

פרשת השבוע ראה - כשפעם אחת לא התאפקתי ושאלתי איך ניתנו לו משמים כאלו כוחות, אמר שהוא באמת לא יודע, בסך הכל הוא לא עושה שום דבר מיוחד, אבל גם הוא ניסה כל השנים להבין את הדבר הזה...

8 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 06.04.21

ברכה
 
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה" – כך פותחת הפרשה וקוראת לנו להתבונן על ערכה של הברכה. אמרו חז"ל (מגילה טו): "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", כלומר, גם אם הדיוט הוא המברך – אל תזלזל בברכתו שאפשר שברכתו תעשה פרי כנ"ל. ואכן, אנו שומעים סביבנו יהודים המברכים יהודים. יהודים מבקשים ברכות מיהודים ומביעים על ידי זה אמונה חזקה בכוח הברכה, גם אם המברך הוא יהודי פשוט.
 
אתה עוצר ואוסף למכוניתך יהודי שעומד בצד הדרך ובסוף הנסיעה אתה זוכה לברכה מכל הלב. היש מתנה גדולה מזו? הרי שזה מקרב בין יהודים, מקרב בינינו לאבינו שבשמים ועל ידי זה אנו זוכים לשכינה בינינו.
 
אתה מארח יהודים בסעודת שבת וזוכה ל"מבול" של ברכות (תוך כדי ברכת המזון או בזמן שנפרדים), ובנוסף לשמחה שיש במצוות הכנסת אורחים עצמה, אתה זוכה לתוספת שמחה בברכות שמברכים אותך.
 
כמה מרגש לראות חתן מברך את כל המתקבצים סביבו ומחכים לתורם כדי להתברך, או כל בעל שמחה אחרת ביום שמחתו.
 
כמה חשוב לברך עם כל הלב את כל מי שבא לברך אותנו ביום שמחתנו, כי אולי הוא עדיין מחכה ולא זכה וזו הזדמנות לעודד ולחזק אותו, וגם להישמר מקנאה או עין רעה, חלילה, שהרי לא מלאכים אנו אלא רק בני אדם.
 
צא וראה מה פרי נשאה ברכת הזקנים שברכו את בועז (רות ד, י"א): "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל", ובגין כך זכתה רות שיצאה ממנה שושלת מלכות בית דוד ומשיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו.
 
ומה היתה תגובתו של עשיו הרשע על שבא יעקב אבינו ולקח את הברכות? על כך נאמר בפסוק "וישא עשיו קולו ויבך" (בראשית כז, ל"ח), ולמדונו חז"ל כי דמעות ממש הוריד, ולא היה קטן שמזיל דמעות על כל פגע – שבן שישים ושלוש שנה היה (כמפורש ברש"י בראשית כח, ט), ובעבור אותן דמעות, המעידות כי יודע הוא להעריך מה ערכה של ברכתו של צדיק כיצחק אבינו שאין תפילותיו חוזרות ריקם – סובלים אנו עד היום.
 
גם היום אנשי דורנו, אם לא כולם אז רוב רובם, יודעים להעריך מהו ערכה של הברכה וממתינים, לא פעם, שעות כדי לזכות ולהכנס לגדולי הדור שליט"א כדי לקבל ברכה, עצה או מילת עידוד.
 
אולם דבר אחד לא הרבה זוכרים והוא – שיש אחד מעל כולם אשר הוא בעל הברכות, והוא נותן כוח בידי המברכים לברך אחרים. והוא מקור כל כל הברכות כולם, ומפיו באפשרותנו להתברך בנקל בכל עת ובכל שעה מבלי להמתין אפילו שניה, כפי שמעיד נאמנה הפסוק בו פותחת פרשתנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה…את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה' אלוקיכם". וכך היה מנהגו של "החפץ חיים" זצ"ל לומר לבאים להתברך אצלו: "עד שתבקש ממני שאבקש ממנו – בקש אתה ישר ממנו"!
 
רבי נחמן מברסלב מגלה לנו (ליקוטי מוהר"ן, בסוף תורה ל"ו): כי מאיתו יתברך לא תצא רעה, כמו שכתוב (איכה ג): "מפי עליון לא תצא הרעות". "והברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, כמו שכתוב: "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה. לפניכם – דייקא, כי מלפני הקב"ה יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף: אם הוא אדם טוב – נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להיפך, חס ושלום. וזה: לפניכם ברכה וקללה – דייקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו".
 
ראינו אם כך מהו כוחה של ברכה, כמה היא מקרבת בין אדם לחברו, ועד כמה חשוב לתקן את המידות שלנו ולהתגבר על תאוות העולם הזה, כדי שנזכה להפוך את האור הפשוט שיוצא ממנו יתברך לשפע של ברכות מן השמים.
 
 
צדקה
 
חלק גדול מן הפרשה שלנו עוסק במתן מעשרות, בשמיטת חובות ובמתן צדקה.
 
"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך…לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון…פתוח תפתח את ידך לו…די מחסורו אשר יחסר לו".
 
הגמרא (מסכת תענית ט, א) מספרת שרבי יוחנן פגש בבן אחותו, בנו הרך של רבי שמעון בן לקיש, ואמר לו: "פסוק לי פסוקך", מה למדת היום? אמר הילד: את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ושאל הילד את הדוד: מדוע כפל הלשון "עשור תעשר"? ענהו: רמז יש כאן – עשר את התבואה כדי שתתעשר. שאל הנער: מנין לך לדרוש כך? ענהו הדוד: נסה ותראה שכך הוא. הוסיף ושאל: וכי מותר לנסות את הקב"ה, והרי כתוב "לא תנסו את ה'"! אמר לו: בזה מותר, שנאמר (מלאכי ג): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" – עד שייבלו שפתותיכם מלומר "די!".
 
ואמר המגיד מדובנה זצ"ל, שבאמת בכל מצוה שריר ועומד כלל זה שאין אדם מתרושש חלילה מקיום המצוות, ואדברא, זוכה הוא לברכת שמים בעסקיו. ומדוע גילה הבורא רז זה דווקא במצות צדקה? אמר הבורא יתברך: "שמעו לי, שאין אדם שומע לי – ומפסיד!" ואם יש שמץ של היסוס, אזי אדרבא, בחרו במצוה שלכאורה כל כולה כהפסד, כמו מצוות צדקה ומעשרות, בהן נוטל אדם חלק מרכושו ומוסרו לזולת, מחסר ממונו במו ידיו – "ובחנוני נא בזאת", ראו אם לא ייפתחו לכם שערי שפע כה רב, עד שייבלו שפתותיכם מלומר די, אז תבינו שכך הוא בכל המצוות. אין אדם מפסיד מתפילה במניין, מקביעת שיעור תורה או משום דבר מצוה!
 
רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה מאוד ממעלת מצות הצדקה ומאוד מאוד מפליג בערכה. בתורה ד' (ליקוטי מוהר"ן) מגלה לנו רבנו, כי "התועלת של הצדקה גדול מאוד מאוד, וכי הצדקה מועלת תמיד".
 
הפתח לכל עבודת ה'
 
כי כל ההתחלות קשות, וכל מה שרוצים לעשות בעבודת השם – ההתחלה קשה מאוד ממש כמו צירי לידה (לכן נאמר: עיקר תולדותיהן של צדיקים – מעשים טובים). נמצא, שהמצוות והמעשים טובים וכל עבודת השם הם בחינת הולדה ולכן ראוי תמיד לתת צדקה, כי היא פותחת פתח או מרחיבה את הפתח שקיים וכך עוזרת לנו להשלים את המצוה, החסד, או המעשה הטוב שאנו רוצים לעשות. לכן נאמר "פתוח תפתח" (את ידיך) – גם כשיש כבר פתח והתחלנו במצוה, על ידי צדקה מרחיבים את הפתח.
 
עוד מגלה לנו רבנו, שגם במצות הצדקה בעצמה ההתחלה היא קשה. אדם רגיל לקפוץ ולסגור את ידו, קשר לו להיפרד מממונו, לכן צריך לשבר את האכזריות שלו (ההתנגדות לתת מכספו) ולהופכה לרחמנות, וזהו עיקר עבודת הצדקה. מי שהוא רחמן מטבעו ונותן צדקה מחמת הרחמנות שבטבעו – אין זו עבודה, רק עיקר העבודה היא למי שקשה לו לשבר האכזריות ולהופכה לרחמנות.
 
שמענו דיבורים נלהבים ממורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א, על כך שצריך לשמוח כשיהודי דופק בדלת כדי לבקש צדקה. אם נתבונן באמת בעצמנו נראה כמה אנו רחוקים עדיין משמחה זו, אך ברגע שמתגברים ונותנים – יש שמחה עצומה, אומר הרב, וממש מקבלים נשמה חדשה ואז רוצים אף לתת עוד ועוד.
 
הצדקה מצילה מתאות ממון
 
אומר רבי נתן (אוצר היראה, ממון ופרנסה, רנ"ד): "כל זמן שאין האדם נופל עדיין לתאות ממון, ואינו נטרד עדיין כל כך בטרדת הפרנסה וחמדת הממון ותאוות העשירות והנגידות, עדיין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו אל ה' יתברך. אבל כיון שנופל ונשקע בתאות ממון, אזי קשה מאוד אפילו לדבר עמו מהתכלית באמת כראוי, כי מוטרד מאוד כל ימיו… וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: צרכי מרובים מאוד והפרנסה דחוקה עכשיו! ולא ישים אל ליבו לאמור: אדרבא, מאחר שצרכי מרובים כל כך, בודאי אני צריך להרבות הצדקה. כי זאת ידועים ומאמינים הכל, שהכל מה' יתברך, ואי אפשר לשום אדם להרוויח אפילו פרוטה כל שהיא, רק בישועת ה' וחסדיו הנפלאים. וה' יתברך הזהירנו על זה כמה פעמים, לחוס על דל ואביון ולתת לו בעין יפה, והבטיחנו על זה: כי בגלל הדבר הזה יברכך, וכו'…"
 
"ובאמת, כל הטרדות והיגיעות, והיסורים ודאגות הרבה של אנשים הרודפים אחר הממון והפרנסה, כל זה נמשך רק ממניעת צדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברווח ובפיזור גדול, שעל ידי זה מתגבר עליהם תאות ממון והקללה של "בזיעת אפך תאכל לחם", עד שאין להם חיים כלל, כי הממון מכלה ימי חייהם ממש ועוקר אותם משני עולמות, כי אי אפשר לשבר בשלימות תאות ממון ולהינצל מכל טרדות הפרנסה כי אם על ידי צדקה" (הלכות קידושין, ג, ד).
 
מתן בסתר
 
"מעלת מצוה הצדקה הוא בלי שעור, וכל התורה וכל תיקון העולמות תלוי בזה, כי הכל נברא בשביל כבודו, וכל כבודו נתגלה על ידי הצדקה…ועל כן שקולה צדקה ככל התורה כולה, כמאמר רבותינו ז"ל…וצריכין לבקש מהשם יתברך שיזכה לקיים מצות הצדקה כראוי, שיתן הצדקה בלב שלם למען שמו יתברך באמת, לא בשביל כבודו עצמו, חס ושלום, ושיזמין לו ה' יתברך עניים הגונים לזכות בהם ויזכה ליתן צדקה בבחינת מנחה, שהיא קורבן עני, שנתינתו מועטת, ועל כן אינו מתפאר בה. וצדקה כזאת יקרה מאוד וחביבה מאוד מחמת שכוונתו רק לשמים, בלי שום התפארות עצמו כלל" (עצות ישרות, צדקה).
 
ואכן, אנו מתפעלים ומתרגשים לשמוע סיפורים על צדיקים נסתרים ועל יהודים פשוטים כמונו, שעושים כל מאמץ להסתיר את הצדקה שהם נותנים, בבחינת מתן בסתר, כי אז זה באמת אך ורק לכבודו יתברך. יהי רצון שנזכה גם אנו.
 
במאמר זה העלנו את נושא הברכה ומעלותיה וכן את נושא הצדקה ומעלותיה. הסיפור הבא, שהוא סיפור מן החיים, מחבר בין שני נושאים אלו.
 
והלך לפניך צדקך… (מאת: א. מ. אמיץ)
 
לפני כשנה נפטר בירושלים אדם מבוגר. יהודי רגיל, בעל בית, יגע לפרנסתו, קובע עיתים לתורה, יהודי של כל יום. אבל בדרכו האחרונה ליוו אותו מאות אנשים, הלוויה יוצאת דופן בגודלה כאשר מדובר ביהודי רגיל, לא רב גדול, לא אדמו"ר, לא בעל משפחה גדולה במיוחד. והיו שם אנשים שבכו בדמעות שליש ולא היו בני משפחה. ואז, בבית ההלויות, לאחר כמה הספדים קצרים, ביקש את רשות הדיבור אדם בעל הדרת פנים, זקן ארוך ולבן יורד על חליפתו הארוכה, ואמר בקול רועד: "תרשו לי. לא איש דברים אנוכי, וגם לא בן משפחה, אבל אני עוקב בחצי שעה האחרונה אחר האבלים, ואני יודע שרוב רובם לא בני המשפחה, ובכל זאת אבלם נראה על פניהם, ועל כן, על מה האבל?! ראיתי עוד כמה אנשים התוהים על שאלה זו, אני חושב שרק אני יודע את התשובה בכללותה למרות שכל אחד מהמלווים יודע את חלקה.
 
"הכרתי את הנפטר", מחה האלומוני דמעה, "לפני כשמונה עשרה שנה. כמו שאתם רואים, באותו זמן כבר לא הייתי צעיר ועדיין לא זכיתי לילדים. השתתפתי בברית של אחד ממכרי ועמדתי בצד, שומע את הברכות, עונה אמן ומתקשה להחניק את בכיי. 'ריבונו של עולם', אמרתי, 'בכל כך הרבה בריתות הייתי ואף אחד מהם לא היה של הבן שלי, בכל כך הרבה קידושים הייתי ואף אחד מהם לא היה של הבת שלי, אם לא עכשיו – אימתי? מתי אזכה גם אני?'
 
לאחר הברית, כשלחצו ידיים ואיחלו מזל טוב אחד לשני, ניגש אלי יהודי שלא הכרתי ולחץ את ידי בחמימות. 'מזל טוב', אמר. ואני, שהייתי במצב רוח רגשני ביותר, אמרתי: 'הלוואי! תאחל לי שבשנה הבאה אוכל גם אני לברך שהחיינו בברית של הבן שלי!' אותו אלמוני לא התרגש מהתפרצותי, ובנחת ובמאור פנים ברך אותי כשידיו על ראשי, שבעז"ה בשנה הבאה אהיה אני אבי הבן, אמרתי אמן בכוונה, וחשבתי לעצמי: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך.  אחר כך ישבנו לסעוד וסקרנותי גברה עלי. מי הוא האלמוני שברך אותי? ראיתי אותו יושב באחד השולחנות ושאלתי את היושב לצידי אם הוא מכיר את האברך שיושב שם, הוא אמר לי את שמו וסיפר שזה דוד של אבי הילוד, ובזה סגרתי את עניין האלמוני שעתה ידעתי את שמו, ואני יכול לספר לכם שזה הנפטר השוכב לפנינו. שנה אחר כך עמדתי באותו אולם ואמרתי בקול רועד את ברכת שהחיינו בברית של בני הבכור…אפשר לומר שאז רצה הקב"ה לתת לנו את המתנה הנפלאה, אבל אפשר לומר גם שברכתו של היהודי הזה עזרה.
 
כיון שידעתי את זהותו, היה קל לברר את כתובתו. נסעתי אליו לבשר לו כאשר הפכתי לאב, ואמרתי לו שאני חושב שברכתו עשתה את הנס הזה, הוא אמר שמה פתאום, הקב"ה מצא את הזמן הנכון וזה הכל. ובכל זאת ביקש ממני לבל אספר את הסיפור הזה לאיש. הבטחתי ואכן עמדתי בדיבורי עד היום. רציתי לתת לו סנדקאות בברית. הלכתי לביתו פעם נוספת לבקשו לכבדינו בכבוד הזה. הוא סירב, אבל הבטיח שיהיה בברית, וכך היה. הוא הגיע לאחר הברית ניגשתי אליו וביקשתי שוב ברכה. הוא הניח את ידיו על ראשי, ברך אותי ושנה אחר כך נולדה לי בת. מובן הוא שבמשך שמונה עשרה השנים מאז הכרתי אותו, כבר עליתי אליו מספר פעמים לבקש ולהתברך מברכותיו, ותמיד, אבל תמיד! ראיתי ניסים ונפלאות. הוא לא היה מוכן שאספר לאיש על כך, וטען תמיד שזה ממש מקרה שבורכתי לאחר ברכתו, אבל אני ידעתי ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – התקיים בו ובי בצורה ברורה.
 
באחת השנים נקלע אחי לצרות כלכליות כבדות, וכל מה שעשה לא הצליח לצאת מהם אלא לשקוע בבוץ עמוק יותר, ואז לקחתי אותו אל הנפטר שבירך אותו ואותי וביקש שוב לא לספר לאיש על הברכות, כי ממילא זה לא עניין שהוא בעל מופת, אלא שכך יצא שהברכות שהקב"ה רצה לתת התקיימו בדיוק אחרי ברכתו. לאחר שאחי נושע באופן מופלא ועלינו לספר לו, כבר הייתי בטוח שצדיק נסתר ואיש מופת לעינינו, אבל הבטחתי לא להסגיר את סודו. הידקתי את הקשרים איתו ובאמת לא ראיתי שום דבר מיוחד, לא הקפדה מיוחדת על מצוות, לא לימוד מיוחד, יהודי רגיל כמו רובינו.
 
שאלתי עכשיו, בעת שחיכיתי לתחילת ההספדים, כמה מהאנשים שכאן, והתברר כי לכולם סיפורים דומים, נפגשו בו באקראי, ביקשו ברכה או שהוא שמע אותם וברך גם בלי שיבקשו. היו כאלו שהסתכלו עלי בתחילה כתמהוני, אבל כל הפקפוקים חלפו כשברכותיו התמלאו במלואן. בקיצור, אני לא הייתי היחיד שנושע מברכתו גם כל היתר התבקשו לא לדבר על כך. אני יכול רק להוסיף את הסיבה שהוא נתן לי לפשר ישועותיו.
 
כשפעם אחת לא התאפקתי ושאלתי איך ניתנו לו משמים כאלו כוחות, אמר שהוא באמת לא יודע, בסך הכל הוא לא עושה שום דבר מיוחד, אבל גם הוא ניסה כל השנים להבין את הדבר הזה, ויש רק דבר אחד שהוא חושב שאולי בגללו זכה ויש ישועות שמתגלגלות על ידי ברכתו, הוא חושב שזה בגלל הצדקה. 'גם אני נותן צדקה', אמרתי, 'ואפילו הרבה, כי ב"ה לא חסר לי, אבל איני יכול לברך באופן כזה'. ואז הוא הסביר לי שבאמת אין לו שום מצווה מיוחדת או מידה נעלה שבשלה הוא יכול לתלות את העובדה שברכותיו לעיתים מתקיימות אלא במצוות הצדקה, עליה הקפיד מאוד.
 
הוא מעולם לא השיב פני יהודי שבא לבקש צדקה ריקם, 'כל הפושט יד', אמר, 'נותנים לו'. בדפיקה על הדלת, בסחיבה במעיל בבית הכנסת, במעטפות המגיעות הביתה, בנגן ברחוב, בקניית חוטים אדומים בדרך לכותל, בתרומה דרך הטלפון, בבקשה בעיתון…תמיד נתן, לפעמים אפילו סכום זעיר, כי באמת לא אדם עשיר היה אלא בינוני ומטה, אבל נתן והוסיף חיוך ומילה טובה, ואם אפשר כוס שתיה קרה בקיץ וכוס שתיה חמה בחורף, זה הדבר היחיד שהוא יכול למצוא שעשה אולי לא כמו כולם".
 
"זהו", סיים האלמוני, "לא איש דברים אנוכי, רק רציתי שתדעו כי זה האיש המוטל כאן, ולמה כל כך הרבה אנשים שלכאורה זרים לחלוטין באם לבכותו עכשיו, ואולי, אם אפשר יהיה ללמוד משהו מצוואתו הרוחנית, אז גם אם לא נוכל לברך כמוהו – לפחות נתברך…"                                         

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה