מבעד לוילון

כשיצאנו משם בבוקר מוקדם, להמשיך

בנדודינו בארץ ניכר, שאבנו עידוד מהתום

של אותו זקן סיבירי החי לו אי-שם בישימון

החורפי באמונה פשוטה ותקווה חמה.

 

 

היה זה ליל חורף אפל.

 

הקור חדר לעצמות ואנו תעינו בחשכה. כאשר אבד לנו הנתיב בו הצטרכנו ללכת למחוז חפצנו. מפאת העלטה הכבדה שמלאה את האוויר לא יכולנו לקבוע היכן אנו נמצאים ואיך עלינו לכוון את הליכתנו.

 

מרחוק, מתנוצץ אור קלוש ודק. כחודו של מחט. ואנו הולכים בכיוון ההוא.

 

אנו – שלושה יהודים נודדים – הולכים לאט לאט כשהאור מתרחב ומתקרב אלינו. כן, זה ברור כבר. שלושה נרות דולקים. היום חנוכה! הנר השלישי. כאן גר יהודי – וחמימות יהודית משתפכת בליבנו.

 

"ריבונו של עולם", נאנח חברי לנדודים, "היכן אנו נמצאים כאן בלילות החשוכים והקרים של סיביר? אני כל כך מתגעגע לאותם הלילות הנהדרים בבית, ליד תנור הלבנים שהפיץ חום נעים בבית. הרוחות השתוללו בחוץ ושרקו בדומיית הלילה כאילו לסייע לשיר "מעוז צור" שהושר על ידי הילדים, שחיכו לדמי החנוכה. אה, ריבונו של עולם, מתי יבוא הסוף לצרות והנדודים?"

 

ובכל זאת, יצקו בנו שלושת הנרות תקווה חמה, שבאותו בית נמצא דמות יהודית שתקבל אותנו – העייפים והרצוצים מן הקור.

 

ואכן כך היה.

 

זה היה בשבילנו די והותר במצב האומלל שלנו. הרי כמה התגעגענו אחרי דמות יהודית. עיניים יהודיות. זה חודשים שאנו נודדים בישימון הסיבירי האינסופי. כאשר אנו ניזונים משיירי הפרוסות היבשות שאנו מבקשים אצל איכרי הכפרים. אנו משרים את הפירורים הללו במים קרים ואוכלים אותם בדיוק כמו התרנגולים שגידלנו פעם. אבל, כמובן, בפחות תיאבון.

 

היה זה בחצות הלילה כאשר הגענו לדירה משם נוצץ האור. דפקנו על הדלת. לא בלי דפיקת לב. קול עבה ברוסית טיפוסית נשמע לפתע: "מי זה?" העזנו וענינו: "שלושה יהודים". הדלת נפתחה ויהודי, שזקנו הלבן כשלג הסיבירי יורד על פי מידותיו, ניצב בפנינו. הסתכלתי בתוך העיניים העמוקות הללו ויכולתי לחוש בהן מה שנקרא "רגש השתתפות". דבר שלא ראינו כבר עידן ועידנים. כל הזמן שאנו מסתובבים במרחב השלגי ראינו רק עיניים אשר הלעג הסדיסטי נשקף מהן.

 

היהודי נעל את הדלת ופקד עלינו, באידיש עסיסית, לשבת על קרש המונח על שתי תיבות. השאלה הראשונה שהציג בפנינו: "מהיכן יהודים יודעים שכאן גר יהודי?"

 

"מה זאת אומרת?" עניתי לו, "הרי ראינו את נרות חנוכה המאירים מן החלון".

 

"אוי לי!" נאנח היהודי שנראה כמפוחד מאוד, "שכחתי להוריד את הוילון…" הוא החיש את צעדיו, לגמרי לא לפי גילו, לעבר החלון והזיז מיד את הוילון. הוציא אנחת רווחה ואמר לנו, כשהוא סופר כל מילה: "אילו היה נודע בכפר הרחוק מכאן חצי מיל שאני מדליק נרות חנוכה ומטפל ב"צרמניה דתית", היו עושים ממני "עסק" שלם: היו מלשינים עלי בפני הקומיסר של הכפר, שהוא רשע עריץ. היו אומרים לו שאני מנצל את מעט השמן בשביל "צרכים לא פרודוקטיביים". בסופו של דבר היו מביימים נגדי מעשה ריגול בגלל העמדת נרות של חנוכה על גבי החלון…"

 

כשאמר את המשפט האחרון נעצר לפתע מרוב התרגשות. כנראה שדיבר "יותר מדי". אמנם כפי שיש להכיר ביהודים הללו, זה פרצוף יהודי מובהק. אין מה לחשוש מפניהם. אבל מה אפשר לדעת היום…

 

כאן באתי לעזרתו והעברתי את השיחה אל קוים אחרים. הזקן היה מרוצה מזה מאוד. כעבור עשר דקות היתה כבר מוכנה עבורנו ארוחת ערב טעימה – לחם עם גבינה, ובתור קינוח – קצת וודקה.

 

כבר מזמן שלא טעמנו מאכל חגיגי כזה. בשבתנו על השולחן יחד בסעודת החנוכה, סיפר לנו שהוא בא מישוב נידח על יד ארכנגלסק. אביו היה עובד אדמה בתקופת הצאר הרוסי והתמסר לחינוך ילדיו פחות מדי. הוא התייתם מאביו בילדותו וכך היה תועה במרחבי רוסיה עד ש"ריחמו" עליו הבולשביקים ושלחו אותו יש לסיביר בגלל…"קשרים אימפריאליסטיים".

 

הוא הוסיף לספר שהוא נשאר עם-הארץ. אבל דבר אחד הוא זוכר: כאשר אביו היה מדליק כל שנה נרות חנוכה והיה מספר לנו הילדים "כי קומץ יהודים אמיצים ניצחו את החיל היווני החזק והחזיר את הקדושה לארץ הקודש". על זה שומר הזקן במסירות נפש. הוא זוכר אפילו שאביו אמר לו פעם שמצוה לראות את הנרות הללו, ולכן הוא יושב ומסתכל על הנרות הדולקים עד חצות הלילה בלי לגרוע מהם עין.

 

היהודי התרומם פתאום מכיסאו השבור ופנה אלינו לפתע:

 

"תראו יהודים! אדם גלמוד אני. מרוחק מעמי. כאן אפל וקר, אבל כשאני מסתכל על השמים, אני אומר: 'ריבונו של עולם אתה אלוקי ואני יהודי!' – ומיד אני מרגיש רווחה בלב. הנרות האלה מאירים לי בחשכה האופפת אותי. תמיד אני מהרהר. כשם שניצחו אז המעטים את הרבים כך יעזור גם לנו ה' מהשמים, ומאחורי העלטה הכבדה יופיע שחר גאולתנו וניגאל מהאויבים…"

 

שוב הפסיק באמצע. בעיניו הוצתה אש נעורים שריצדה מול אור הנרות הזורקים צללים לכל צד.

 

כשיצאנו משם בבוקר מוקדם, להמשיך בנדודינו בארץ ניכר, שאבנו עידוד מהתום של אותו זקן סיבירי החי לו אי-שם בישימון החורפי באמונה פשוטה ותקווה חמה.