מה התכלית של זה הכאב?

התרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לסלק וכמה שיותר מהר. התמודדות הפכה למושג זר והפתרון לבעיות צריך להיות קל ונגיש. אבל לכל כאב יש תכלית, הזדמנות גדולה להתקדם הלאה.

6 דק' קריאה

ניר אביעד

פורסם בתאריך 17.03.21

התרבות המערבית רואה בסבל כאיום
שיש לסלק וכמה שיותר מהר. התמודדות
הפכה למושג זר והפתרון לבעיות צריך
להיות קל ונגיש. אבל לכל כאב יש תכלית,
הזדמנות גדולה להתקדם הלאה.
 
 
כאשר בורא עולם ברא את העולם הוא אמר, בסיום בריאה של כל יום: "טוב מאוד". אבל, כאשר אנחנו מתבוננים סביבנו, בוחנים את ההיסטוריה, צופים בחדשות (מקומיות או עולמיות) משהו בתוכנו מתנגד להצהרה זו של בורא עולם. כי איך יכול להיות "טוב מאוד" כשהעולם מלא בסבל וקשיים? אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ורוע מסביבו. זה מתחיל בפקק המעיק בדרך לעבודה, קשיי פרנסה ומחלות איומות. כי איך יתכן שילד קטן יחלה במחלה הנוראה? למה יש כל כך הרבה תאונות? למה מנהל הבנק חייב להתקשר פעמיים בשבוע ולכעוס? מה, הוא לא מבין? למה הרבה אנשים לא מצליחים להתחתן/להוליד ילדים?…
 
מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו. האמונה אומרת לנו ששום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני. הכל מעוצב ותפור בדיוק מופלא. ולמרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראיה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של השם, שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, והמקיפה גם את צורכי הגוף והנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.
 
ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת, הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד, זה שמתקרב אל הקורבן המסכן ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו תיכף ומיד. כמובן, מי שמבין את הדברים נכון יודע שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, הדוקטור שלנו, הוא רופא מסור ואוהב שכל פעולותיו הן לטובתנו. לכן, לפעמים המכה/פעולה שבאה דווקא להציל, להטיב או לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. ולא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה ובסוף והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסקים מצליחים ואמידים, שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו הרבה פחות). או של גברים/נשים שננטשו על ידי בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר. אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף, כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. הקב"ה אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי", ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי, חלילה, כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה את כל מה שקורה פה, ויש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.
 
על כך נכתב – מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכל לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא ח"ו. בהקשר הזה נאמר, כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". אחד הפירושים לצחוק זה הוא, שכולנו נצחק כאשר נראה שכל מה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה בסוף כדבר נפלא.
 
האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי מסר ומתנה אישית שבאים ישירות מהבורא, ותפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב השם יוכיח". דוגמאות לכך ניתן למצוא בשפע. למשל, ייתכן שהבעיות בשלום בית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס, קמצנות, חוסר-סבלנות שקיימת בנו, ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח? הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך כל הדרך, ואנחנו רק צריכים לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח לסגל לעצמו חשיבה כזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! ובמקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו, ולמעשה לצאת מקהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים. את הקשיים ניתן לראות כמתנה שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כמו ששר שולי רנד (בדיסק נקודה טובה שזכה לא מזמן באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב?…"
 
בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. תהליך כתישת הזית יכול להיות משל טוב לדברי חז"ל. על פניו, הזית עובר תהליך מכאיב, אבל ברור לכולם שהתוצרת "שווה את הסבל", את הכתישה. כך גם אנחנו, חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה, להאמין שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, כי בדרך זו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפישה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית, או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס, להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, למרות שבזמן הקושי המצב נראה נורא ואיום ,ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מעלה את האדם למקום שהוא לא היה חולם להגיע אליו. כי כל זמן שכוחות אלה לא באו לכלל ביצוע, אין להם משמעות.
 
אולם, הדעה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכל על מנת לסלקו וכמה שיותר מהר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, פרוזאק ואפילו סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מיד לפרק את החבילה, ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת", הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם ריטאלין. אנו חיים בחברה שהמונחים 'התמודדות' ו'התגברות' על קשיים זרים לה, ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלים את הצרות. זו כמובן טעות קשה משום, שכאמור, כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.
 
הניסיונות שעבר יעקב אבינו, כפי שמספרת לנו התורה, כמו גם אברהם אבינו ועוד דמויות חשובות ומשפיעות, ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו, על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אמנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות לפי מדרגתו) אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות, ועל ידי זה להנעים את זמננו בעולם הזה. וגם, לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה יוצרת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להיראות כמו שקר או ניסיון של הונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת, אבל באמת, הכל לטובה.המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר בגלגל שהיה לי הבוקר בדרך לעבודה, אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים, חס ושלום, שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית – תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מדי זמן.
 
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' – הקב"ה אומר: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת, מי שאומר 'טוב לי' – הקב"ה אומר: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".
 
חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפילה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת, כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג, אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שצובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה. להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הכי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אתה!". זה טריק בסיסי וידוע של היצר הרע שנהנה לראות אותנו מרחמים על עצמנו בזמן משבר, ולא מתמודדים איתו בשמחה וברוח חיובית.
 
ובנוסף, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר – "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד איתו. זאת הבנה מנחמת – אם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו – אף אדם לא מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו ללימונדה... ועם זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע, הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שבעה"). אולם לאחר מכן, ביום השמיני, הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים, הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו. ולבסוף, בתום שנה מהמאורע, התהליך נשלם.
 
ל"סולם יעקב" – אותו חלום של יעקב אבינו בו הוא רואה סולם מוצב על הארץ כשראשו מגיע עד לשמים, כאשר מלאכים עולים ויורדים בו – פרשנויות רבות, אך נתמקד בדבריו של הרמב"ן שטען כי מדובר ברמז על ההשגחה הפרטית לה אנו זוכים, כאשר לכל אחד יש מלאכים אישיים שעולים ומספרים לקב"ה מה קורה איתנו, ונשלחים חזרה למטה לסייע לנו בדרכים שונות. כל אחד מאיתנו עומד בפני שלבי הסולם, והירידה היא רק שלב ביניים בדרך לעלייה חדשה. אין אדם שלא חווה עליות וירידות, הצלחה וכישלונות. תנודות אלה, בין שמחה לכבדות ובין כוחות חיוביים לפעול ובין תחושת עצירה – הם חלק ממחזור החיים של רבים מאיתנו. כך החיים בנויים. המסר של בורא עולם מחלומו של יעקב אבינו הוא שגם מלאכים עולים ויורדים בסולם, אין מה לחשוש מהפעולה הזו. ההיפך, אלה הם החיים. החכמה היא להמשיך לרצות להתקדם גם בירידה, להישאר על הסולם ולא להרפות ממנו. אם נבין שכך החיים בנויים, נדע מה התכלית של זה הכאב.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. מיכל

ז' טבת התשע"ב

1/02/2012

מהמם!! פשוט שליח של ה'!! הדברים נכנסו לי לתוך הלב,ואחרי יום שלם של בכי אני מרשה לעצמי למרוח חיוך ענק על הפנים!!! תודה רבבבה לך טאטא יקר שאתה תמיד מרים אותי אחרי כל נפילה!! שליחים ענקייים!!!

2. מיכל

ז' טבת התשע"ב

1/02/2012

פשוט שליח של ה'!! הדברים נכנסו לי לתוך הלב,ואחרי יום שלם של בכי אני מרשה לעצמי למרוח חיוך ענק על הפנים!!! תודה רבבבה לך טאטא יקר שאתה תמיד מרים אותי אחרי כל נפילה!! שליחים ענקייים!!!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה