מחפשת אותו ברחובות

הפעם המסע הזה התחיל כואב. ואני באמת מתכוונת לזה. אל הטיסה הגעתי כואבת. כל הגוף כאב, היה חלש ושברירי. זמן הטיסה עדיין לא היה ברור.
 
"שירה?" שמעתי את קולה של המזכירה מחברת הנסיעות, "את מחזיקה חזק?" שאלה. "תרשמי עדכון, זמן הטיסה הועבר ליום…"
 
אני רצה ללוח השנה, לוקחת עט, מוחקת מהר את זמן ההתייצבות והטיסה בקובייה של היום שאחרי, ומתבקשת לסמן את הטיסה דווקא ליום שלפני.
 
"אז נרוויח עוד יום?"
 
"כן" היא אומרת לי, "וללא תוספת תשלום".
 
מאמרים נוספים בנושא:
תקבל מה שאתה צריך
זה חלק מהמסע
אבא, זאת אני?
 
אני מתמלאת בשמחה. עוד יום אצל רבי נחמן מברסלב זה לא הולך ברגל. זאת באמת מתנה גדולה. כי רק מי שהיה שם יודע מה זה כל רגע אצל רבי נחמן, איזו מתיקות, שלווה ורוגע שאי אפשר להסביר.
 
"ואל תשכחי להזכיר אותי ואת בעלי והילדים" היא מזכירה לי.
 
"אל תדאגי, אתם ברשימה" (רשימת השמות שהכנתי מראש).
 
"מקסימה…" היא הפגינה טונות של אהבה על האכפתיות ועל זה שלא שכחתי.
 
ככה זה כשנוסעים לצדיק, קחו אתכם את כל מי שתוכלו. ולא רק פיזית, אלא בעיקר ברוחניות, בנשמה. קחו את השמות-נשמות שלהם אתכם בתיק לצדיק והוא כבר יידע מה לעשות איתם.
 
שדה התעופה היה מלא באנשים יחסית לשעה שתיים וחצי לפנות בוקר. עברנו את הבידוק הביטחוני, עשינו צ'ק אין ומשם פנינו לאזור הדיוטי פרי והאזורים המיועדים להמתנה לפני ההמראה. לא, את הקניות העדפנו לעשות אצל רבי נחמן, להביא את המתנות האמיתיות מהצדיק. קנינו קפה הפוך, מצאנו שולחן וישבנו שם ביחד – רינת ואני, שמחות מההזדמנות שנפלה בחלקנו לנסוע ביחד לרבי נחמן.
 
רוב הנשים בקבוצה, חוץ מרינת וממני, אחרי שקיבלנו את המזוודות ועברנו את הביקורת בשדה התעופה בוריספול, עלו לאוטובוס המרווח והנעים שלקח אותן למסע מיוחד – אל קברות הצדיקים ברחבי אוקראינה לפני שיגיעו לרבי נחמן.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הרופא של הנשמה
הוא אמר שאין ייאוש
מלאכים  מאומן
 
רינת ואני עלינו על המונית שחיכתה לנו, ביחד עם עוד בחור צעיר וחביב, ישירות לאומן.
 
הנסיעה הייתה נעימה ומהירה, והופ, אנחנו במלונית מסתדרות בחדרים ורצות מיד לרבי נחמן.
 
הדרך אליו מהמלונית לא ארוכה בכלל, אבל הלב לא מפסיק להתרגש ולפעום, להרגיש איך מכל פסיעה נברא מלאך. אחרי הכל, התפילות התחילו עוד מהרגע שהנסיעה עלתה במחשבה תחילה…
 
הציון היה די שקט. בטיסה שלנו היו עוד כמה קבוצות שגם הן יצאו למסע לקברות הצדיקים לפני שיגיעו לאומן. וזה אומר שיש לנו קצת יותר מ-24 של תפילות הכי צמוד לרבי נחמן,ושקט. היו שם עוד כמה נשים, צאצאית של רבי נחמן וגם שולה. כן, שולה החביבה שכל מי שהגיעה לאומן כבר מבינה למי אני מתכוונת. היא תמיד עם תיקון כללי ביד והכיסא שהיא מביאה מהבית שלה. אה, לא אמרתי לכם, שולה גרה באומן.
 
הלב נשפך, דמעות זרמו כמו מים, התפילות בקעו רקיעים ורגיעה מתוקה התפשטה בתוכנו. זה היה בימים שגורל הנערים  שנחטפו עדיין לא היה ידוע, והתפילות עליהם היו רבות. כמה כאבנו שסופה של הסאגה מורטת העצבים הזו הייתה טראגית. בכל אופן, ידענו ששום תפילה לא שבה ריקם. כל התפילות, ולא רק שלנו אלא של כל עם ישראל, נערמו שם בשמים לעילוי נשמתם הטהורה והקדושה.
 
בשעת ערב מוקדמת הגענו לחדר האוכל ועל השולחן המתינה לנו ארוחת ערב מלכותית. אני לא מגזימה, שתי נשים שקיבלו שולחן עמוס וגדוש בכל טוב, מסלטים טעימים, מנה עיקרית וקינוחים טעימים.
 
אכלנו, שבענו וברכנו, ושוב יצאנו לרבי נחמן. עדיין שקט. רינת ואני מנצלות הפוגה קלה בין התפילות והתיקונים הכללים שאמרנו, ודיברנו קצת.
 
כשיד אחת שלה מונחת על ציונו של רבי נחמן היא מגלה לי כמה היא אוהבת אותו, את הצדיק שהזמין אותה אליו. היא מספרת לי על האהבה הגדולה שיש לה לבורא עולם, "כשאני מתבודדת, תוך כדי ההליכה היומית שאני עושה כל ערב אני מחפשת אותו ברחובות, מחפשת את אלוקים דווקא שם, מבקשת ממנו שיהיה לידי ולא יעזוב אותי" היא אומרת לי בגילוי לב מתוק.
 
זה כל כך קסם לי, לחפש את אלוקים ברחובות, ממש לידנו. לחפש את הקרבה שלו לא בשמים אלא דווקא בארץ, במקום כל כך גשמי, מלא בחנויות, ברעש של מכוניות ואוטובוסים, בין הרמזורים ומעברי החצייה שמובילים לצד השני של הרחוב, דווקא שם לבקש אותו ואת האהבה שלו. בתוך העשייה שלנו, בתוך החיים עצמם, ביומיום, הכי קרוב אלינו.
 
פעם בשנה, כשאני יוצאת למסע הזה שמרגיש תמיד חדש כמו בפעם הראשונה, התובנות והחידושים הפשוטים והמתוקים האלה באים כמו צ'ופרים, מתנות בונוס שלא לקחתי בחשבון, שלא תכננתי לקבל. ואלוקים, שנמצא כל כך קרוב אלינו כפי שרינת סיפרה לי, מפנק ונותן, מחדד ומחדש, ממלא את הלב באהבה האינסופית שלו.
 
והלב כבר מתגעגע, מחכה להזמנה למסע של שנה הבאה.