מכה עוברת, אבל מילה נשארת

פתגם עתיק אומר שמכה עוברת,
אבל מילה נשארת. כמה שזה נכון.
כי בכוח המילים שלנו יש יכולת להרוס
אדם או לבנות אותו. אנחנו בוחרים
איך להשתמש בכוח האדיר הזה.
 
 
לדבר מאחורי גבו של מישהו? זה כבר עסק לא פשוט בכלל. כי כולם יודעים שבורא עולם מדקדק בעניין זה מאוד, ראיה לכך מה שקרה למרים אחותו של משה רבינו, שלקתה בצרעת משום שדיברה על אחיה. ולמרות שחז"ל מסבירים לנו שמרים לא דיברה בגנות אחיה, לא אמרה דברי לשון הרע או רכילות, בכל זאת, בורא עולם לא 'עבר לסדר היום', כי כידוע, הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה".
 
מן הסתם, מה שאמרה מרים היום לא היה נחשב לדבר כה חמור. למה? כי בימינו, נראה שגבולות הטעם טוב נרמסו עד דק – ברחוב, בתקשורת, שיחות מלאות ארס של אנשים, טוקבקיסטים – כולם במעין תחרות של מי יותר בוטה ומשמיץ את השני בארסיות גדולה יותר. לכן, דווקא בגלל שזה המצב, מוטל עלינו להבין עד כמה העולם סטה מהכיוון החיובי והרצוי בעניין זה. וכן, לטפל באחת מתכונות הנפש היותר בעייתיות שקיימות, כמעט, אצל כולנו, באותה תכונה שחז"ל הורו לנו לברוח ממנה כמו מאש.
 
לשון הרע זה, למעשה, כל דיבור שיכול לגרום נזק ולפגוע במישהו אחר. הבעייתיות עם ההגדרה הכללית הזו היא, שישנם אנשים שיכולים להגדיר דיבור מסוים על אדם אחר לא כמשהו שעלול להזיק לו. ברור לכולנו שאם מעלילים ומספרים למעסיק של מישהו שהעובד שלו שקרן ואינו אחראי, אזי בדברים האלה יש משום סכנה ברורה לפגיעה בפרנסתו וזה ודאי לשון הרע. אולם, חז"ל באים ומדייקים ואומרים, שאף אם "סתם" מרכלים על אדם, ולדעתנו אין שום סיכוי שהוא יידע או ישמע על כך, גם במקרה כזה אנו פוגעים בו וגורמים לו לרע. למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר, ומחשבה או דיבור שלילי על אדם יכולים, מבלי שנבין או אפילו נתכוון, להשפיע על המציאות שלו ולהזיק לו. ואם זה מדברים רע, הרי שאנו משדרים לאוויר העולם מטען אנרגטי שלילי. בכוח המילים שלנו יש יכולת ממשית להרוס אדם אחר, לפגוע בתא המשפחתי שלו, בפרנסתו, בדימויו העצמי, במעמדו החברתי וכדומה. רבים יכולים להעיד שמילה אחת פוגעת יכולה להכאיב יותר ממאה דקירות סכין ומכות בגוף, ולהיפך – מילת עידוד וחיזוק יכולה לפוגג מועקות ולהחיות נפשות. ופתגם מוכר ביידיש אומר: "מכה עוברת, אך מילה נשארת". כמה שזה נכון.
 
על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מכונה "מדבר" ומובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל האדם מהם? ביכולתו לדבר, ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים לאף יצור אחר. ברגע שאנו משתמשים ביכולת הייחודית שקיבלנו בכיוונים שליליים, אנו חוטאים למטרת בריאתנו, ובמובנים מסוימים, אף פחותים בדרגתנו משאר בעלי החיים, שלפחות לא מנצלים את המתנות שקיבלו כדי לזרוע הרס.
 
האמת היא, שכאשר אנו מדברים לשון הרע אין, ולא תהיה, לנו שום תועלת מעשית. אנחנו לא מרוויחים מההתנהגות הזו שום דבר בפועל. ובכל זאת, למה אנחנו עושים את זה? אם נבחן בכנות את הסיבות, נגלה שברוב הפעמים זה נובע מהצורך לרומם את עצמנו ולהרגיש טוב עם מי שאנחנו. ישלנו נטייה להפחית מהאחר משום שאנחנו בטבענו יצורים השוואתיים ובעלי אגו, על כך אמרו חז"ל: "הרוצה לרומם עצמו – שיבנה לו גבעה ולא יחפור בור לחברו". אם נמשיך ונתבונן, נגלה שאנחנו הרבה פעמים מדברים רע על מי שאנחנו מקנאים בו (שוב, מתוך הצורך להפחית מהאחר כדי לרומם את עצמנו). סיבה נוספת, אנחנו פשוט נהנים לדבר רע על האחר וזה נעים לנו. תענוג מפוקפק לכל הדעת.דבר נוסף, מרוב שהתרגלנו לרכל, נראה לנו שכבר כמעט ואי אפשר לשוחח מבלי להכניס "ירידה" או "עקיצה" על מישהו. לעיתים אנחנו אף טועים וחושבים שפשוט כמעט ואין לנו על מה לדבר, חוץ מלשון הרע. הרבה אנשים נגררים לשיחות מהסוג הזה מתוך רצון להשתלב בחברה ולא להיות חריגים, למרות שבתוכם הם מרגישים שזה לא נכון וראוי.
 
נקודת ההתחלה: חינוך עצמי!
 
החינוך העצמי עליו מדברת היהדות בא ונותן לנו כלים כיצד להתמודד עם תכונות הנפש הנמוכות הללו, להתעלות ולהיות אנשים טובים יותר. היהדות מלמדת לחפש את המאחד והמשותף, במקום את חולשות הזולת. עצם המודעות במחשבה להתנהגות זו ולהשפעותיה השליליות, עלינו ועל הצד השני, זה כבר חצי חיסון למחלה.
 
במקורות נמצא התייחסויות רבות לסוגיה. חז"ל אמרו: "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו", "מילה שווה זוז, ושתיקה תרי (שניים)", "המתכבד בקלון חברו – אין לו חלק בעולם הבא" ו"המדבר לשון הרע חמור מהורג נפש" – מי שרוצח הורג רק את הגוף, אבל מי שמדבר לשון הרע עלול לפגוע (לרצוח) בעולם הפנימי של מי שמדבר עליו. בספר דברים נכתב: "ארור המכה רעהו בסתר", ורש"י פירש את הדברים באומרו ש"מכה רעהו בסתר" זה לדבר לשון הרע על אדם מאחורי גבו. ההקבלה בין לדבר בשליליות על אדם אחר ולהרוג אותו – ברורה. מי שמדבר לשון הרע, למעשה, עובר על מספר מצוות נוספות מהתורה כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"לדון לכף זכות", שכן סביר להניח שאף אחד מאיתנו לא היה שמח לדעת שישנם אנשים אחרים שמדברים עליו בצורה שלילית, מרכלים עליו ומשמיצים אותו. ואם לנו זה לא נעים, למה לעשות את זה למישהו אחר?!
 
אחת הבעיות בלשון הרע היא, שהיא גוררת אחריה את השיפוט לכף חובה. כשאנחנו מדברים או שומעים רכילות, באופן אוטומטי מצטיירת בתוכנו תמונה שלילית של נשוא הדיבור, ואנו הופכים פחות סלחניים כלפיו. בסופו של דבר, לא אחת, מתברר שמה ששמענו או חשבנו לא היה נכון, אולם הנזק של המילים כבר נעשה, שכן שמועה שלילית עוברת כמו אש בשדה קוצים וקשה לאתר ולתקן את הרושם אצל כל מי ששמע אותה. בנוסף, מוטב לנו לזכור כי בספרי הקודש נכתב כי בשמים שופטים אדם על מעשיו הרעים לפי הדרך שבה הוא שופט אנשים אחרים שחטאו באותו הדבר.
 
אז איך נתמודד עם היצר שמנסה לפתות אותנו לרכל ולדבר לשון הרע?
 
אחד הרבנים המפורסמים ביותר שהתייחס לסוגיה היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – "החפץ חיים". מדובר בצדיק גדול שנפטר לפני כ-75 שנה וכתב ספר הלכות מפורט בנושא שמירת הלשון. הוא מכונה ה"חפץ חיים" על שם ספרו, שכותרתו נלקחה מתוך דבריו של דוד המלך בספר תהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". העצות שלו ושל גדולי ישראל האחרים מלוות אותנו ורלוונטיות אז גם היום. הנה כמה מהן:
 
א. למעט לדבר על אנשים אחרים. בהתחלה זה יכול להיראות כמו הליכה במדבר, משום שנגלה שאין בתוכנו כמעט כלום משלנו ורבים ממילותינו מוקדשות לרכילות וקיטורים על אנשים אחרים. צריך להתחיל להתאמן בדבר כדי לחשוף את האמת הלא נעימה על עצמנו, להבין שאכן כך אנחנו פועלים ולהאמין שאפשר לשנות את זה. עם הזמן, נגלה שיש מספיק נושאי שיח מעניינים אחרים. גם כשאנחנו מדברים טוב על אדם אחר הדבר עלול להיגרר ללשון הרע, ולכן זה מכונה "אבק לשון הרע". אם אנו משבחים אדם בפני מישהו שלא אוהב אותו, זה עלול להכשילו ולהביאו לומר עליו משהו שלילי. קורה, לא אחת, שאנחנו מתחילים במחמאה ולבסוף "גולשים" לדיבור שלילי, למשל: "ראית איזה אדם מקסים הוא? אבל שמעתי שהילדים שלו לא משהו…" לכן, ככל שנמעט לדבר על צד ג' שלא נוכח בשיחה (דברים טובים ו/או שליליים) כך יוטב לכולם, ובעיקר למדבר ולשומע.
 
ב.כשמישהו מדבר איתנו לשון הרע, נסו בעדינות לשנות את הנושא ולא להסכים להיות שותפים לשיחות מהסוג הזה. חז"ל כתבו שמי ששומע לשון הרע עוונו גדול יותר ממי שדובר אותו! כשאנו שומעים לשון הרע אנחנו פסיביים, לכן הדברים נספגים בתוכנו בצורה עמוקה הרבה יותר. כשאנו שומעים מאחרים דברים שליליים, שלא ראינו אותם בעצמנו, יש הרבה יותר מקום לדמיונות להפליג ולהוסיף פרטים עסיסיים. כמובן, שיש לעשות את זה בטקט ולא לבקר ולהעליב את הדובר באמירות חדות מהסוג של "אתה לא מתבייש? שים לב איך אתה מתנהג…", אלא להסיט את נושא השיחה בעדינות. אם בכל זאת אנחנו נאלצים לשמוע לשון הרע, ממש מתוך אונס, עלינו בתוכנו לבטל את הדברים ולומר לעצמנו שאנחנו לא מאמינים וכי המציאות ודאי מורכבת הרבה יותר!
 
ג. אם תפסתי את עצמי מדבר לשון הרע על מישהו אחר – מיד לתקן את דבריי ולהכביר על אותו אדם שבחים ומחמאות. בהתחלה זה יראה מלאכותי ומזויף, אבל עם הזמן נחנך את עצמנו מלכתחילה לא לדבר רע על שום אדם.
 
ד. כאמור, לפני שאומרים לשון הרע יש להיזכר כמה לנו היה לא נעים אם היינו יודע שאומרים עלינו את הדברים האלה.
 
ה.להקפיד לא לציין שמות ספציפיים, אלא להסתפק בתיאור כללי כמו "חבר למשרד"/"קרוב משפחה". וגם אז, לנסות להימנע מתיאורים מעליבים שעלולים להכפיש אותו.
 
שלוש מסננות
 
סיפור נחמד מסופר על אדם אחד שבא לרב שלו ושאל: "האם כבר שמעת מה שמספרים על הידיד שלך?". "לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?". "אלו מסננות?" שאל אותו אדם. "הראשונה, מסננת האמת" השיב הרב. "האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמיתי?". אותו אדם היסס, אך אמר: "בעצם אני לא כל כך בטוח. רק שמעתי את הסיפור ממישהו אחר. ומהי המסננת השנייה?" שאל. "המסננת השנייה" אמר הרב, "היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?". "להיפך, זה משהו איום ונורא, והשלישית?" השיב אותו אדם. "השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב. "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?" אחרי הפסקה נאנח ואמר בר שיחו: "לא אין זה נחוץ כל כך". "אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק!"
 
מוטב יהיה לכולנו אם נזכור שמה שלא אמיתי לא מביא עימו טוב ולא נחוץ! אין לנו שום סיבה לספר אותו משום שכנראה מדובר בלשון הרע והנזק של הדברים גדול עד מאוד. כן, בהחלט כדאי מדי פעם לשנן את המנטרה המפורסמת: לשון הרע? לא מדבר אלי! ויהי רצון שנזכה כולנו להוציא מפינו אך ורק מילים חיוביות ונעימות שיהפכו את העולם למקום שטוב ונעים לחיות בו.