פרשת השבוע בא – מעבדות ל”עבדות”
רבים טועים לחשוב שעיקר החיוב לקיים מצוות הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. אך לא כך הדבר. אנחנו כאן כדי להתגבר על הקשיים, לעבוד ולהילחם.
פרשת בֹּא
מסירות נפש – אבן יסוד בחיים של תורה
כאשר הגיעה עת גאולת ישראל ממצרים, נצטוו ישראל בשתי מצוות – מצוות פסח ומצוות מילה. בענין זה אומר המדרש: היה ר' מתיא בן חרש אומר, מפני מה הקדים הקדוש-ברוך-הוא לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ארבעה ימים? הרי הוא אומר: "ואעבור עליך" וכו'. והגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" – מן המצוות. ונתן להם הקב"ה שתי מצוות, מצוות פסח ומצוות מילה, שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז). "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט). לכך הקדים הקב"ה לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, לפי שאין נוטלים שכר אלא על המעשה.
הכל היה מוכן לגאולה, אולם בני ישראל נחשבו ערומים מן המצוות וחסרה להם הזכות להיגאל. יש להבין: מה מייחד את מצוות מילה ומצוות פסח, עד שדוקא הן עשו את ישראל ראויים להיגאל? זאת ועוד: מה טיבה של לקיחת הפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו? הרי סוף סוף עיקר המצווה היה בשחיטת הקורבן, ומדוע, איפוא, מחשיב המדרש את הלקיחה?
בשולחן ערוך (אורח חיים, סי' תל) ישנה התשובה: ישנה הלכה יוצאת דופן. היא אינה עוסקת באיסור והיתר, אלא בקביעה ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו". ומבאר "המשנה ברורה": "שבשנה שיצאו ממצרים, היה עשרה בניסן ביום שבת. ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו, וקשרו בכרעי מטה…והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם? והשיבו לשחטו לשם פסח במצוות ה' עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם, ולא רשאים לומר להם דבר. מפני שאז היה עשירי בחודש בשבת, על כן קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול".
בשחיטת הפסח לעיני מצרים, היתה מסירות נפש גדולה. כך מתבאר מתוך דברי המדרש: בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: ריבון העולם, הדבר הזה, היאך אני יכול לעשות? אין אתה יודע שהצאן אלוהיהם של מצרים הן, שנאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו". אמר לו הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו את אלוהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלוהיהם כלום. (שמות רבה טז, ג). מסירות נפש זו החלה כבר עם קשירת השה לכרעי המטה.
נמצא שהן השחיטה והן קשירת השה לכרעי המטה ד' ימים לפני הבאת הקורבן, היו בבחינת סכנת נפשות ממש. נוסף לזה הציווי לצלות את הפסח, פירסם את השחיטה, שכן ריח הצלי נודף למרחוק, ועל ידי כך יכלו המצרים לדעת מה עשו ישראל לאלוהיהם. גם האיסור לשבור עצם, גרם לכך שלא יוכלו להעלים מעיני המצרים את שחיטת הקורבן ואת אכילתו.
בדומה למצוות הפסח, גם קיום מצוות המילה היה כרוך במסירות נפש. ביום י"ד בניסן, ערב היום הגדול של היציאה לחירות, נצטוו ישראל למול את עצמם. כאשר ראה הקב"ה את כנסת ישראל מתבוססת בשני דמים אלה – דם הפסח ודם המילה, אמר הקב"ה: "בדמיך חיי". כאן הוא מקור החיות של ישראל. עתה משהראו נכונות ללכת אחרי ה' ולשמוע בקולו עד מסירות נפש, נמצאו ראויים לגאולה.
מסירות נפש זו שגילו עם ישראל, העידה על שתי מעלות יסודיות וחשובות אשר בלעדיהן לא יתכנו חיי תורה אמיתיים. היסוד הראשון הוא אמונה שלימה ובטחון גמור בה'. כאשר עם שלם מוכן לקיים ללא היסוס את המצוות הדורשות התגברות גדולה עד מסירות נפש, אין לך מופת גדול מזה למידת שלימות האמונה והבטחון בה'. הם אמרו לעצמם: אמנם יש סכנה ופחד בקיום מצוות אלה, אך אם ה' ציווה אנו נקיימם בכל מחיר. כי קיום רצון ה' הוא הטוב האמיתי, ואין זולתו.
היסוד השני קשור לחיי היום יום של כל יהודי ויהודי. כולנו יודעים שהנכונות למסור את הנפש על קיום המצוות, היא מעלה נשגבה. בכל הדורות היו קדושים אשר עלו על המוקד בגבורה, ובמיתתם קידשו שם שמים ברבים. אבל ישנה מעלה גדולה יותר מאשר למות על קידוש השם, והיא – לחיות על קידוש השם! למעשה כל התגברות, אפילו הקטנה ביותר, בשעה שאדם עומד בפני הנסיון ומתפתה לחטוא, הינה מסירות נפש.
עתה מובן מאוד מדוע נבחרו שתי מצוות אלו כדי לזכות את ישראל בגאולה. בכך נבחנה שלימות אמונתם, ובזה נבדקו גם אם יש להם נכונות לקיים מצוות מתוך מסירות נפש. בדיקה נוספת עברו ישראל קודם מתן תורה, כאשר נשאלו אם הם רוצים לקבל את התורה. בניגוד לשאר האומות, אמרו ישראל: "נעשה ונשמע!". משמעות הדברים היא, אנו מוכנים להקריב כל קורבן שיידרש לקיום מצוות בכל מצב שהוא.
רבים טועים מאוד כאשר הם חושבים שעיקר החיוב לקיים מצוות, הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. מתוך השקפה מוטעית זו סבורים הם שכאשר מזדמן קושי מסויים הנובע ממצב בריאות או ממזג האויר וכו', יש מקום להקל ואף להיפטר מהחיוב. ואם הם מקיימים את המצווה על אף הקושי, הם חושבים שעשו בזה מעשה התנדבות גדול בבחינת "אינו מצווה ועושה".
לאור דברים אלה נבין שזוהי טעות מרה. אדרבה, עיקר קיום המצווה בשלימות, הוא דווקא כאשר האדם עומד בפני קושי מסויים ומתגבר עליו ומקיים את המצווה. כל ביאתנו לעולם היא כדי לעמוד בניסיונות ולהתגבר על הקשיים, זוהי המסירות נפש היום-יומית הנדרשת מכל אחד מאיתנו. וחשוב לדעת שכאשר באים לקיים מצוות נתקלים לעיתים קרובות בקשיים, אך כאשר יש קשיים אין פורשים מקיום המצוות, אלא נלחמים ומתגברים על הקושי. ישנם קשיים, והם באים לאדם כנסיונות, ועל האדם להתמודד עמהם ולהתגבר עליהם. דברים אלה ממחישים לנו את מסירות הנפש הנדרשת מאיתנו בחיי היום-יום.
בעל התניא מבאר את דברי חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.), באופן זה: לבני אדם רבים מישראל יש הכוח והנכונות למסור את חייהם על דברי תורה ולמות על קידוש השם. אולם רבים מהם נכשלים בדבר עבירה, ואינם עומדים בנסיון של המסירות נפש הקטנה יחסית. כיצד אפשר להבין זאת? האם זה הגיוני שאדם ימסור את חייו למען תורה ומצוות, ולא יוכל להתגבר על תאוות קטנות ולהמית אותן (בבחינת: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה)? על זה אמרו חז"ל: אכן אין זה הגיוני, וההסבר היחיד לכך שאדם עובר עבירה הוא, שנכנסה בו רוח שטות.
הפסוק: "ואומר לך דמיך חיי" – שנאמר על ישראל שעמדו בנסיונות הגדולים של מצוות פסח ומצוות מילה, צריך לשמש לנו סיסמה בכל הדורות. חיי התורה דורשים מהאדם להיות מוכן להתגבר תמיד על תאוותיו, רצונותיו ונוחיותו, כאשר התורה דורשת זאת ממנו. וכך היא דרכה של תורה, להיות מוכן אפילו למצב של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (פרקי אבות ו). מי שמוכן לכך, נאמר עליו: "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (פרקי אבות).
מעבדות פרעה לעבדות הקב"ה
הבטחת- "אחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו) שניתנה לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, מקפלת בתוכה מובנים שונים של רכוש שבהם זכו ישראל בצאתם ממצרים. המובן הפשוט של הבטחה זו הוא, כמובן, ביזת מצרים וביזת הים, שמהם התעשרו ישראל עושר ממוני. בד בבד עם הרכוש החומרי, זכו יוצאי מצרים לשני קיניינים רוחניים המהווים רכוש גדול ועצום. האחד הוא הנסים, שלא לשעתם בלבד נעשו אלא היוו יסוד לאמונת ישראל לדורות. על זה נאמר בתחילת פרשת בא: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי וידעתם כי אני ה'". אבות ובנים, סבים ונכדיהם, ישיחו לדורות עולם בנסי יציאת מצרים. כך תעבור מורשת האמונה מדור לדור, וכלל ישראל לדורותיו יגיע על ידי כך ל-"וידעתם כי אני ה'".
הקניין השני הוא קבלת עול עבדות המתחייבת מכוח היציאה לחרות, שנאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ). ומבאר הרמב"ן: שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה, שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה לאלוקים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם (ויקרא כה): "כי עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".
קניין התורה – עולו של הקב"ה
היסוד של קבלת עבדותו יתברך, הונח, כאמור, בדיברה הראשונה מעשרת הדיברות. הקב"ה הוציאנו מעולו של מלך רשע, מעבדות חומר ולבנים של בשר ודם, כדי להכניסנו בעול מלכות שמים. עצם השחרור מבית עבדים, חייב קבלת עול עבדות והשתעבדות למלך מלכי המלכים המטיב אשר גאלנו. על עבדות זו דובר עוד בהיות בני ישראל במצרים, תחת העול הקשה של השעבוד. בתחילת שליחותו של משה, אומר לו הקב"ה: "בהוציאך את העם מצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג). ומפרש רש"י: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו מצרים", ומוסיף הספורנו: "שהם עתה בלתי ראויים לכך", וממשיך רש"י: "דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלושה חודשים שיצאו מצרים". עיון בדברים, מורה שקבלת התורה לכשעצמה, נקראת בלשון עבדות. והדבר תמוה לכאורה, וכי איזו עבודה יש בעצם קבלת התורה?
השיב הספורנו: "אף על פי שאינם ראויים, הם מוכנים לעבוד את האלוקים על ההר הזה, בהוציאך אותם מבין פושעים אלה". קבלת עול מלכות שמים לכשעצמה, היא העבדות. זוהי גם משמעות: "וכולם מקבלים עליהם עול" (תפילת שחרית) – אנו מקבלים על עצמנו את כל התורה כעול, ולא משום שכך נוח לנו או טוב לנו, אנו עושים זאת כעבד, שאינו שואל את רבו מדוע הוא מטיל עליו עבודות אלו ואלו. באותה מידה אנו מודדים גם את מהות היותנו עבדי ה' – מוכנים ורוצים לקיים את כל מה שהאדון ברוך הוא מצווה אותנו.
אומות העולם שאלו: "מה כתיב בה (בתורה)?" וסירבו לקבל את התורה, הואיל וחלק ממנה לא התאים לאופיים ולתרבות חייהם. לעומתם, בני ישראל, התעלו ולא שאלו, אלא אמרו: "נעשה ונשמע!", תחילה נקיים, ורק אחר כך- "נשמע", דהיינו: ננסה להבין דברים שאנו מסוגלים להבין. קבלת התורה נקראת איפוא, "עבדות", כי היא טומנת בחובה קבלת עול מצוות.
נמצא, שהתוצאה המתחייבת מיציאת מצרים היא – היותנו עבדים לבורא עולם. וכך אומר אבן עזרא על הפסוק: "אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים" – "אתה חייב, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים, להיות לי עבד שתעבדני…עבדים היינו לפרעה. והוא (הקב"ה) עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבים לשמור כל מה שיצוונו. אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו". כאן אנו למדים שכל התורה היא עולו של הקב"ה. ומובן גם שיסוד העבדות של אדם לבוראו, הוא לשמור ולעשות גם מה שאין ליבו חפץ.
מדברים אלה נגלה טפח מכוחות הנפש של האדם. ניתן ללמוד שיתכן שאדם יקיים תורה ומצוות, ובכל זאת כשיבדוק את עצמו היטב ימצא שהוא עושה רק דברים שטיבעו מניחו, אבל כאשר יזדקק לעשות דברים הדורשים ממנו ויתור על נוחיות, הנאה, או על הגבלה כלשהי, או שעליו לכבוש את יצרו ולעבוד על מידותיו, בזה כבר אינו מסוגל לעמוד. אדם זה הינו עובד את הבורא למחצה, כי אינו עובד את ה' באופן מושלם. אם כן תישאל השאלה: עבודת ה' לחצאין אין לה מקום? והתשובה: החובה האמיתית היא להתייגע בכל כוחו לעבודת ה', ולא להסתפק במה שטיבעו מניחו. ודווקא במקום שאנשים סבורים שהוא קצה גבול חובת העבודה, שם מתחילה עבודתו של עבד ה' – לשבר את הרצונות ולעשות מה שאין ליבו חפץ!
חינוך לעבודת הבורא
כיצד מחנכים ומתחנכים לקיום חובתינו כראוי? בפרשת "ואתחנן" אנו מוצאים את שאלת הבן החכם: "והיה כי ישאלך בנך מחר, לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם" (דברים ו). שאלתו המפורטת זוכה לתשובה קצרה בלבד: "עבדים היינו לפרעה במצרים", מבלי להיכנס לפרטים. ובאמת, תשובה זו מכילה את הכל. האב אומר לבנו: היינו עבדים לפרעה, ועתה אנו עבדי ה' יתברך. אחרי שנדע שאנו עבדי ה', אין מקום לשאלות על העדות, על החוקים המשפטים וכו'. לכן התשובה קצרה וחד משמעית – נכנסים תחת עולו של יתברך ומקיימים את כל מה שהבורא מצווה. כך מחנכים ומתחנכים לקבלת עול עבדותו יתברך, כך גדלים להיות עבדים נאמנים של הבורא יתברך.
זאת ועוד: לא רק את החוקים אנו מקיימים מתוך עבדות, אלא גם את העדות והמשפטים המובנים לנו בשכלנו. וממשיך הפסוק: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה", לכאורה יש להבין: הבן שאל על עדות, חוקים ומשפטים – והתשובה ניתנה לו רק על החוקים! אלא בוודאי עלינו לומר שזוהי תשובה על כל חלקי השאלה, וכך אומר האב: אנו מקיימים את כל מה שציוונו הבורא, ורק בגלל שציוונו ולא משום הבנתנו. כי גדר קבלת עול, הוא לקיים גם דברים שאינם מובנים.
זה העיקרון וזה הקו המרכזי להתחנך ולחנך. יש לקיים את רצון התורה ואת הוראות החכמים כלשונם, בין אם הם מובנים לנו ובין אם לאו. בעולם שבו אנו חיים ישנם, לצערנו, רבים המתנהגים בדרך הפוכה בתכלית. חסרת משמעת, חסרת דרך ארץ ואין קבלת מרות, לא לאלוקים ולא לאנשים. על רקע מצב זה עלינו להישמר שבעתיים לבל ניפגע. על כן זכירת היותנו עבדי הבורא-יתברך הינה תריס בפני פורענות.
אם כן, זוהי למעשה תכלית יציאת מצרים – "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". "תעבדון" – היינו: קבלת עול מלכות שמים. העבדות במצרים לימדה אותנו פרק במושגי עבדות, שם היינו מסורים ומופקרים לעריצותו של פרעה. עתה, משיצאנו ממצרים, נדע כיצד עלינו להיראות כעבדי ה'. ככל שנשריש בנו עובדה זו, כך נשכיל להתגבר על הנסיונות וללכת בדרך הישרה, כיאה לנושא התואר הנכבד – עבד ה'!.
"ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא השליח, אני ה'" (ליקו"מ ח"א, נו)
דע, שבכל אחד מישראל יש בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו – כך יש לו בחינות מלכות. יש אדם השורר בביתו, ויש אחד שהוא מושל גם מחוץ לביתו וכן הלאה – כל אחד לפי נקודת המלכות שלו, בין אם מלכות זו היא בנגלה ובין אם מלכות זו היא בנסתר, כי יש אדם שהוא בחינת מלכות מושלת גבוהה בהסתרה וכן נקודת מלכות מושלת בגלוי.
כל אחד צריך בנקודת מלכות זו להשתמש בה בבחינת בן-חורין ולא כדי למלא תאוותו להנאתו ולצרכיו. צריך כל אחד שנקודת מלכות זו תהיה בחינת מרדכי = מר דרור, דהיינו שלמלכות זו יהיה דרור וחרות לא לצרכיו הפרטיים, כי אם לעבודת השם-יתברך, כמו שכתוב (עובדיה א): "והיתה לה' המלכות", וצריך כל אחד להשתמש בנקודה זו כדי להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנמצאות בנקודת המלכות שלו, להוכיח את אותן הנשמות הכנועות לו.
לתוך מלכות זו צריך להמשיך אריכות ימים על ידי הארת הדעת, כדי שיוכל לדעת כיצד להזהיר ולהוכיח כל אחת מכל אותן הנשמות, ולזה יוכל להגיע על ידי עסק התורה: "כי אורייתא שמא דקודשא בריך הוא" – כי כשהוגה בתורה וזוכה לדעת, זוכה האדם להשפיע אריכות ימים על נקודת המלכות שלו.
על מרדכי נאמר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר הנשים" (אסתר ב), דהיינו:
מרדכי – הוא בחינת המלכות.
ובכל יום ויום – זו בחינת התורה שעל ידה ממשיכים את החיות.
חצר הבית – זו החיצוניות והפנימיות, דהיינו המחשבות והדיבורים שבכולם נסתר השם יתברך.
וזה: חצר בית הנשים – מלשון "שנשו וקפצו ממקומו של עולם" – שנתרחקו מהשם יתברך, כי יש כאלה שהתקרבו והיו אצל השם-יתברך, אך כבר שכחו אותו ונתרחקו.
וזה: הנשים – לשון שיכחה, כמו שכתוב (בראשית מא): "כי נשני אלוקים".
יש כאלה שזוכרים את הבורא יתברך, אולם נשתה גבורתם ואין לאל ידם להתגבר על יצרם. ולכן נקראים בשם נשים משלוש בחינות: בחינה א': נשו וקפצו. בחינה ב': שיכחה. בחינה ג': ונשתה גבורתם. על כן הם רחוקים מהבורא, והבורא נסתר מהם.
מרדכי – שהוא בחינת נקודת המלכות – הוא יכול להוכיח ולהזהיר אותם על ידי עסק התורה ולהביאם על ידי זה לדעת, ועל ידי הדעת זוכים לגלות את ההסתרה שבתוך ההסתרה, ואת זה עושים מתוך עסק ולימוד התורה.
ודע, שהתורה המלובשת בהסתרה שבתוך ההסתרה היא תורה גבוהה מאוד, דהיינו שיש בה סתרי ורזי תורה, ומכיון שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, והכוונה בתוך אותם האנשים שעברו הרבה, עד שהם מגיעים למצב של הסתרה בתוך הסתרה – על כן חשב השם יתברך מחשבות לא להלביש שם פשטי-תורה (את הפשט), אלא את רזי התורה, וכל זאת כדי שיוכל הבורא למנוע מהקליפות (הטומאה) לינוק את התורה הזו שנמצאת במקומות נמוכים אלה, שזה מקומן של הקליפות (הטומאה) כדי שלא יהיה חלילה פגם גדול. על כן מסתיר השם יתברך את פשט התורה על ידי תורה גבוהה מאוד (עם רזים וסודות).
לכן אמר הקב"ה למשה רבנו בעניין מכת הבכורות (שמות י): "ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שליח, אני ה'" – כי מצרים היא מקום הקליפות, על כן שם מלובש ומוסתר השם יתברך עצמו, דהיינו רזי התורה והתורה ממש. ודווקא מההסתרה שבתוך ההסתרה – כשזוכה האדם להפוך אותה לדעת של ממש ולהמשיך חיות לנקודת המלכות שלו, זוכה הוא שתהיה מהסתרה זו תורת ה' ממש, כי דווקא במקום נמוך כזה נסתרת תורה ה' ורזיה.
"ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו..וידעתם כי אני ה'" (ליקו"מ ח"א, סד)
הקדוש-ברוך-הוא מחמת רחמנותו הגדולה ברא את העולם, ולמעשה בעצם בריאת העולם גילה את גודל רחמנותו, כי אם לא היתה בריאת העולם, על מי היה מראה ומגלה רחמנותו?
על כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר, ועד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי – וכל זאת כדי להראות רחמנותו.
כאשר רצה הבורא לברוא את העולם, לא היה מקום לברוא אותו מכיון שהכל היה אור אין-סוף, על כן צימצם את האור לצדדים, ועל ידי צימצום זה נעשה החלל הפנוי. בתוך החלל הפנוי נתהוו כל הימים והמידות שהם למעשה בריאת העולם, והחלל הפנוי הזה היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלעדיו לא היה מקום לבריאה כלל.
לכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו", דהיינו:
פרעה – הוא בחינת חלל הפנוי – כי פרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם". פרעה הוא גם לשון התגלות – החלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל.
בתוך החלל הפנוי הזה, שהוא פרעה, יש כבדות לב, על כן נאמר: "הכבדתי את ליבו" – כי במקום זה אי אפשר להשיג את הבחינות וההשגות שנמצאים בחלל, כי כל החוכמות שמגיעות משם יש בהם כבדות לב ואז נוצר מצב שנשארים בקושיות על השם-יתברך, ואי אפשר למצוא שם את השם יתברך מכיון שפינה אלוקותו משם על ידי הצימצום, כדי שהבריאה תוכל להתהוות.
לכן אמר "ויאמר ה' אל משה בא" – אל משה דווקא שהוא יבוא אל פרעה, שהוא בחינת החלל הפנוי – כי לחלל הזה אסור להיכנס, אלא רק אחד שהוא בחינות משה – ובחינות אלה הן הצדיק המעלה את הנשמות שנפלו לתוך החלל הזה והגיעו למצב של אפיקורסיות וכבדות הלב. והצדיק מגיע לחלל הפנוי עם הניגון המיוחד שיש לו, לכל חוכמה וחוכמה של אפיקורסיות, כי לכל חוכמה וחוכמה אפיקורסית יש ניגון וזמר המיוחד לה, ורק הצדיק שהוא בחינות משה יודע אותן, ורק הוא יכול להעלות אותן עד לנקודה העליונה ביותר שהיא נקודת האצילות.
לכן, רק לצדיק שהוא בחינות משה יש את האפשרות להיכנס אל החלל הפנוי, אל אותו מקום שיש בו כבדות הלב – כי משם באות החוכמות והקושיות על השם יתברך, חלילה, והצדיק בעזרת הניגון המיוחד שיש לו לכל חוכמה וחוכמה, מעלה את הנשמות שנפלו לאפיקורסיות בתוך החלל הפנוי.
ג' שבט התשע"ה
1/23/2015
מאמר מחזק חזק וברוך
ג' שבט התשע"ה
1/23/2015
חזק וברוך