מצב טיסה
אני מודה. אני אישה של כללים. ולמרות שיש כללים שלא תמיד הכרחיים אבל יש את אלה החשובים, תודו. ובשבילי מצב טיסה הוא אחד מהם.
עשרים דקות, זה מה שנשאר עד שהמטוס ינחת ואני אהיה בבית.
כל כך רציתי להגיע הביתה. כבר ארבעה ימים שאני מחוץ לבית, בין שמים לארץ, טיסות, פגישות עבודה, מפגשים חברתיים עסקיים, ארוחות, ימים מלאים בעבודה ולא מעט לחץ. הייתי עייפה, כואבת (ביום הראשון נפלתי והכאב הפך לבן לוויה צמוד במסע הזה) וכאב לי גם בנפש. חיכיתי שהמטוס הזה ינחת כבר ואפגוש את בעלי.
החלפנו כמה מילים בסמסים עוד כשהמטוס היה על המסלול, הדיילת הודיעה כמה דברים, ושוב, הזכירה לנוסעים היקרים להעביר את הנייד למצב טיסה.
במקום בו ישבתי יכולתי לראות בבירור את מה שקורה בשני המושבים שהיו לפניי, שם ישבה בחורה צעירה שכל הזמן הסתובבה לאחור ודיברה עם האנשים שישבו במושב אחריה. היא גם כל הזמן הוציאה את הנייד שלה מהתיק. שמתי לב שהיא העבירה את הנייד למצב שקט-רוטט אבל לא למצב טיסה.
מאמרים נוספים בנושא:
הכרחתי את עצמי להסתכל על החלון ולהעריך את העובדה שהמושב לידי פנוי, כך אוכל לנוח בחצי שעה הקרובה. אבל בחושך, הבזקי המסך מהנייד של אותה בחורה ממש לא אפשרו לי את התענוג הזה. וזה משך את תשומת ליבי. היא כל הזמן בדקה מה קורה בפייסבוק שלה ושלחה הודעות.
'בסדר' חשבתי לעצמי, 'היא תיכף תפסיק… בטח לפני שנמריא'. אבל היא לא.
המטוס באוויר, וההודעות ממשיכות. לפעמים הן היו עוברות, ולפעמים הייתה הודעת שגיאה שהמסר לא עבר. לפי שפת הגוף שלה, חוסר הסנכרון הזה כנראה בלבל אותה. בהתחלה חשבתי שהיא לא יודעת מה זה 'מצב טיסה' ואיך מעבירים את הנייד למצב שכזה, אבל אז ראיתי שהיא בודקת שהנייד שלה לא נמצא במצב טיסה.
'בסדר, אז היא יודעת מה הכפתור הזה עושה. למה היא לא נשמעת להוראות?'
אני מודה. אני אישה של כללים. ולמרות שיש כללים שלא תמיד הכרחיים, אבל יש את החשובים. תודו. באופן כללי, זה בכלל לא מטריד אותי אם אנשים לא פועלים לפי הכללים המתבקשים. רוצים ללכת דווקא על המקום עם השלט 'נא לא לדרוך'? בסדר, אני אלך במקום שמותר לדרוך, תודה רבה. כן, יש לי עוד מלא עבודה רוחנית לעשות עם עצמי.
אבל כעסתי על עצמי שבכלל הסתכלתי על מה שהיא עושה. שוב, הפניתי את המבט אל החלון, למחשבות שלי ששוב הופרעו מהמשיכה של הנייד שלה מהתיק. כך המשיכה הטיסה עם עוד ועוד כעס כשהיא מקבלת עוד הודעות שגיאה ככל שאנחנו מתקדמים אל היעד.
חשבתי אולי להסביר לה שהיא לא מצליחה לסמס ולקבל הודעות בגלל שאנחנו, פשוט, טסים. ובכלל, היא לא אמורה להשתמש בנייד שלה! 'אבל זה לא היה עובד' השבתי לעצמי על ההצעה האדיבה, 'כי אז אצטרך להסביר לה למה אני מרגלת אחרי מעשיה'. האמת, חשבתי שאולי מה שהיא עושה גם מסוכן. 'אולי אודיע לדיילת?' שאלתי. 'לא, זה בטח יביך אותה'.
החלטתי שאני מתעסקת בעניינים שלי וזהו. לא אתן למה שהיא עושה להפריע לי. זה לא העניין שלי והאמת, גם לא הדבר הכי מנומס.
בחוץ היה חשוך. החלטתי, כן שוב, להפנות את המבט לחלון, להתעסק במה שהעסיק את המחשבות שלי ואז היא שוב התחילה עם ההתנהגות המוזרה שלה – הוציאה את הטלפון מהתיק, הדליקה אותו (עם אור מזעזע שבקע מהמסך וסנוור לי את העיניים) הסתכלה על המסך, כיבתה והחזירה אותו לתיק, שם ינוח בעשרים דקות הבאות ואז היא חזרה על אותו תהליך שוב.
אוייייייש! צעקתי בתוכי. נראה לי שהיא עושה את זה רק כדי לעצבן אותי.
כן, היא באמת עושה לי את זה בכוונה, רק כדי לעצבן אותי. או… שבורא עולם פשוט בא ללמד אותי משהו.
"בסדר, אלוקים, מה המסר? מה אתה רוצה ללמד אותי?" שאלתי אותו.
והתשובה הגיעה, באופן מפתיע, מהר מאוד.
אולי גם זה יעניין אתכם:
השימוש בנייד שלי ואיך שהוא משפיע על הסובבים אותי, זו הייתה הכותרת בגדול של המסר. אני עובדת מהנייד שלי ממש כמו שאני עובדת על המחשב. וזה אומר, שאני זמינה להרבה 'ביפים' ו'שריקות' מהטלפון בלא מעט שעות.
ולא, אין שום הפרדה בין העבודה ולשאר חיי. כשאני ערה, אני עובדת במקביל למה שאני עושה, דרך הנייד כמובן. הטלפון שלי אף פעם לא נמצא ב'מצב טיסה' כשאני, למשל, עם המשפחה. וזה כואב. הוא כל הזמן מצלצל והמסך שלו מבזיק מדי פעם, ואני, כמו כל המכורים, מיד בודקת מי שלח מה ומי ניסה להתקשר בזמן שאנשים מדברים איתי. מי שמדבר על חוצפה, הא?
אותה בחורה המשיכה לבדוק את הטלפון שלה ולשלוח סמסים, אבל אותי זה כבר לא עיצבן יותר. באותה טיסה היא פשוט הייתה המראה שלי – הראתה לי בדיוק כמה שזה מעצבן לחיות עם מישהו שהוא 'תמיד מחובר', בעיקר את האנשים היקרים לי.
אני כל כך מודה לבורא עולם שהוא כל הזמן מנסה לתקשר איתנו. וההמלצה שלי היא: שנפתח את האוזניים הרוחניות שלנו, הרבה לפני שהוא יגביר את הווליום.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור