משפט צדק – פרשת השבוע שופטים
פרשת השבוע שופטים - בפרשה זו ישנו ציווי מיוחד למלך לכתוב לעצמו ספר תורה. למה? הפרשה מעניקה לנו את התשובה והמסר המאלף!
פרשת שופטים
בפרשת שופטים ישנו ציווי מיוחד למלך לכתוב לעצמו ספר תורה, וכך נאמר שם: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את את משנה התורה הזאת על ספר… והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו". המשמעות הפשוטה של הדברים היא, שמוטלת עליו מצוות כתיבת ספר תורה, אשר בו יקרא וילמד כל ימי חייו.
ה"חתם סופר" מוצא כאן רמז לעניין גדול וחשוב, המהווה יסוד ואבן פינה לכל אדם החפץ לחיות חיי תורה אמיתיים. את ההוראה "ויקרא בו כל ימי חייו" הוא מפרש כך: בתורה יגלה המלך כיצד עליו להתנהג בכל רגע מימי חייו. מצוות התורה וכל מה שמסופר בה – על צדיקים מצד אחד, ועל בני אדם שחטאו מאידך גיסא – מהוות הדרכה למלך ולכל איש ישראל, כיצד יש להתנהג בחיי היום-יום. המעיין בשולחן ערוך "אורחות חיים", מוצא שאכן זכינו להדרכה מדוייקת כיצד עלינו לנהוג על כל צעד ושעל – מפקיחת העיניים בבוקר ועד שעת השינה בלילה. יש לנו הוראות לכל ימות השנה, לימות החול ולימי שבת ומועד. גם שאר חלקי שולחן ערוך מלאים וגדושים בהוראות והנחיות בעניינים שונים בחיי האדם. בנוסף לזה מחנכים אותנו ספרי היראה והמוסר לאמונה, יראה ומידות טובות. כל העניינים החשובים האלה, נשאבו מהמעיין הגדול – תורתנו הקדושה, אשר בה יכול אדם לקרוא וללמוד את "כל ימי חייו".
יש החושבים לתומם ש"ויקרא בו כל ימי חייו" זהו עניין המיועד לבני אדם מבוגרים בלבד, אך טעות חמורה בידם. ימי הנעורים הם ימים של יציקת היסודות לבניין החיים, ונועדה להם חשיבות רבה. ידועים מקרים רבים שבהם נתגלו בבתים רבי קומות סטיות מקו הבניין, קירות עקומים ודברים נוספים שיהוו סכנה ליציבות הבניין. מומחים שנקראו לבוא ולברר מה גרם לסטיות ולקלקולים, גילו שהיתה סטיה וחוסר דיוק ביציקת היסודות של הבניינים האלה. אי דיוק של מילימטרים אחדים ביסוד, מתבטא אחר כך בסטיות חמורות בקומות הגבוהות של הבניין. לפיכך חשובה מאוד הקריאה בספר התורה כבר מגיל צעיר, כדי להתחנך לעבודת הבורא בראשית החיים ולצקת בכך יסודת ישרים וחזקים. על זה נאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי). ומפרש רש"י: "לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים, אם לטוב אם לרע, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
אלא שכאן הבן שואל: "איכא אשא לבדי את המשא הכבד של "ויקרא בו כל ימי חייו", וכי בכוחו של נער צעיר לדלות בעצמו מים מבאר התורה? התשובה לשאלה זו נמצאת אף היא בתורה ובמצוותיה, שכן נצטווינו לשמוע בקול החכמים ובקול ההורים. "שאל אביך ויגידך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב), "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי).
בפרשת שופטים אנו רואים עד היכן מגיע החיוב להיכנע ולהישמע בקול החכמים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", ואמרו חז"ל: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל". נמצא, איפוא, שאחד הדברים הראשוניים והיסודיים שעל כל צעירי הצאן בעם ישראל לשנן ולקבל על עצמם, הוא הציות להורים ולמחנכים. רק כך יוכלו בני הנעורים לקבל הכוונה נכונה להליכה בדרך התורה, רק בדרך זו תובטח יציקה נכונה ואיתנה של היסודות לבניין הרוחני שעתיד להיבנות בהמשך החיים. לא בכדי מכים אנו בתפילת יום הכיפורים "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים". כי הזלזול, ואי הציות שבא בעקבותיו, הם משרשי החטאים.
הרב משה שרר זצ"ל סיפר על חוויה מיוחדת במינה שהיתה לו, בעת טיסה מישראל לארה"ב. באותה נסיעה הוא זכה לשבת מאחורי הג"ר יעקב קמינצקי זצ"ל, והיה עד ראיה לשיחה שהיתה לגר"י קמינצקי זצ"ל עם אחד ממנהיגי מפלגה חילונית אשר ישב לידו. בין השניים התפתח ויכוח ערני בענייני יהדות, והיה זה מאלף ביותר לראות כיצד הגאון הישיש משיב בסבלנות רבה לכל השאלות שהציג בפניו איש שיחו. אולם נקודת השיא של הדו-שיח התרחשה דקות ספורות לפני הנחיתה בנמל התעופה בניו-יורק.
כאן יש להקדים ולספר שהאדם ההוא עקב בהתפעלות גדולה במשך כל הנסיעה אחרי מאמצי בנו של הגר"י קמינצקי להקל על אביו הישיש בנסיעה הארוכה. מידת כיבוד אב ואם המופלגת, דרך ארץ ודאגה, וכן העמידה הרצופה על המשמר כדי לשרת את האב, הרשימו אותו מאוד. בהגיע שעת הפרידה, פנה האיש אל הגאון הישיש ואמר לו: רבי, מכל דברי החוכמה ששמעתי מכם עדיין לא השתכנעתי שדרככם היא הנכונה ושאני תועה בדרכי. אבל בדבר אחד אני חייב להודות – אתם מטיבים לדעת כיצד לחנך את ילדיכם יותר מאיתנו. מילדי לא הייתי מצפה, אפילו בחלום, ליחס נהדר כזה שכבוד הרב זוכה לקבל מבנו. האם תוכל לגלות לי את סודכם? בחיוכו הלבבי השיב לו הרב: אין כאן שום סוד, הדבר פשוט ביותר. הגישה שלכם, לעולם בכלל ולמין האנושי בפרט, היא שהעולם נמצא בהתקדמות מתמדת לקראת תרבות גבוהה יותר. אתם מביטים בזלזול על הדורות הקדמונים, כי אתם סבורים שכל דור חדש הוא חכם ומפותח יותר מקודמו. ולכן, לפי דעתכם, הוא גם טוב יותר. זוהי הסיבה מדוע הדור הצעיר שלכם מתמרד ואינו מוכן לקבל מרות מהדור הקודם – כי הצעירים חושבים שהם מפותחים וחכמים יותר.
לעומת זאת אצלנו, הייחוס שלנו מתחיל מקבלת התורה. לפי ההשקפה היהודית קיימת ירידת הדורות, והשאיפה הנעלה ביותר של היהודי שומר תורה היא: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". המטרה הנעלה שלנו היא להתקרב ככל האפשר למדרגת אבותינו בזמן מעמד הר סיני. כי כל מה שקרוב יותר לסיני, הוא ממילא גם חשוב יותר. הילד היהודי המתחנך כך, מסוגל לכבד ולהעריך את הדור הקודם. זהו ההבדל! – סיים הגר"י קמינצקי.
התנהגות נאותה, שהיא על פי התורה, מהווה קידוש שם שמים. למה? כי כל הרואה את המתחנכים בדרך התורה מתנהגים יפה, מבין שזוהי תוצאה של "ויקרא בו כל ימי חייו". ובמי הוא תולה את החינוך? "אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה", כי ללא ציות להורים ומורים וללא קבלת מרותם, אין צעירי הצאן יכולים לשאוב לבדם את מי הבאר. אבל כאשר ההורים והמחנכים שואבים והבנים שותים את מימיהם, אזי יאמר עליהם: "ישראל אשר בך אתפאר".
גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה
נער שהגיע למצוות, נקרא בפי הבריות בר מצווה. לעומתו, אדם השטוף בעבירות מכונה בשם בעל עבירה. ויש להבין מה פשר השינוי, הלא גם "בר" (שהוא תרגומו הארמי של "בן" וגם "בעל" באים לבטא שייכות, כמו "בן עיר" או "בן חיל" וכמו כן "בעל בית" וכדומה. מדוע, אם כן, הקשר למצווה בא לידי ביטוי על ידי המילה "בן", ואילו הקשר לעבירה במילה "בעל"?
כשנתבונן בדבר נבחין שישנו הבדל מהותי בין "בן" לבין "בעל". בן הנולד להוריו, נקשר אליהם בקשר של קיימא שלא יינתק לעולם. לא תועיל כאן שום פעולה משפטית של גט וכדומה, או הרחקת הבן מהוריו או העלמתו מהם – לעולם ישאר הבן בנם של אביו ואימו. לעומת זאת, קשר הנוצר בין בעל לאשתו על ידי חופה וקידושין, אפשר לבטלו על ידי גט.
לפי זה מוסברת היטב התמיהה הנ"ל. הקשר שבין אדם שהגיע למצוות לבין המצוות הוא קשר תמידי, בכל משך ימי חייו הוא יהיה חייב במצוות. לכן אומרים אנו "בר מצווה", כי מדובר כאן בקשר מסוג הקשר שבין הבן להוריו. עם זאת אנו מתעודדים מכך שמי שעובר עבירות נקרא "בעל עבירה", כי דבר זה מלמד אותנו שגם אם נוצר קשר עם עבירות, אפשר להתירו ולהינתק מהן. דברים אלה מקבלים משמעות רחבה ועמוקה יותר, בעקבות דברים שאמר הגר"י גלינסקי בשמחת בר מצווה, ואלו דבריו: בין הדברים שאומרים השוטרים לעם לפני היציאה למלחמה, אנו מוצאים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו" (דברים כ- מפרשתנו). במסכת סוטה (מד.) אומר ר"י הגלילי שהכוונה למי שמתיירא מן העבירות שבידו. כדוגמא לעבירה אשר עליה חוזרים מעורכי המלחמה הביאו שם את הסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ויש בעבירה זו רמז לעניין חשוב בהשקפת התורה, כפי שיבואר.
חז"ל אומרים: "אם יאמר לך אדם 'יש חוכמה בגויים' – תאמין. 'יש תורה בגויים' – אל תאמין. (איכה רבה ב). ההבדל בין תורה לבין חוכמה הוא, שהחוכמה אינה מחייבת התנהגות לאורה, לעומת זאת, תורה מורה ומדריכה אותנו כיצד להתנהג בחיי היום-יום. אצל הגויים אפשר למצוא בני אדם חכמים ומשכילים הידועים פרק בדרך ארץ ומידות, אך אינם רואים את עצמם מחוייבים להתנהג בהתאם לכך. זוהי חוכמה שישנה בגויים. בחיי התורה אין מציאות כזאת – ידיעת התורה מחייבת את קיום הדברים שהיא מצווה!
על אריסטו שהיה מגדולי חכמי יוון, מסופר שהיה נתפס מדי פעם כשהוא עושה מעשים שפלים אשר לא תאמו את חוכמתו ומעמדו. כאשר נשאל לפשר הדבר, השיב: עזובני לנפשי, עכשיו אינני אריסטו!. אצל חכמי ישראל לא קיימת כלל התנהגות הסותרת את השקפתם ואת דבריהם, כי תורה אינה חוכמה גרידא. כשם שאין להעלות על הדעת שתלמיד חכם יאמר במצב כל שהוא "עכשיו אינני רב", כך גם על כל אחד מאיתנו לדעת שחיובי התורה חלים עלינו בכל ועת ובכל מצב.
תפילין של ראש, סיים הרב גלינסקי, הם כנגד המחשבה שבמוח, ותפילין של יד כנגד המעשה. האיסור לדבר בין הנחת תפילין של יד לבין הנחת תפילין של ראש, מרמז על החובה לדאוג לכך שלא יהא כל נתק בין החוכמה והידיעה לבין המעשה. מי שסח בין התפילין של יד לבין התפילין של ראש, מראה כאילו הידיעה אינה קשורה למעשים. אדם כזה אינו ראוי להימנות עם היוצאים למלחמה.
מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל אמר על הפסוק: "לכו בנים, שמעו לי, יראת ה' אלמדכם" (תהלים לד), שהמבחן האמיתי ליראת ה' שנלמדת אצל הרב, היא בשעת "לכו בנים". אם גם בשעה שהתלמיד הולך מאצל רבו הוא עדיין שומע בקולו ומקיים מה שלימדו, אזי הוא תלמיד נאמן. מבחן כזה הוא כפול: א. עצם קיום הדברים שנלמדו, הלכה למעשה. ב. קיומם גם בעת שאינו תחת עינו הפקוחה של הרב.
בדומה לזה מפרשים את הפסוק: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" (תהלים קכז). כשהחץ יוצא מיד הגיבור היורה אותו, הוא יוצא לכאורה משליטתו של הגיבור. ולמרות זאת אנו רואים שהחץ ממשיך לעוף אל המטרה אשר אליה נשלח על ידי הגיבור. גם בני הנעורים נדרשים ללכת בדרך שהיתוו להם הוריהם ומחנכיהם, וגם כאשר הם אינם מושגחים על ידם, עליהם להוציא אל הפועל את אשר למדו.
בדבר זה ניכר מאוד ההבדל בין חוכמה המצוייה אצל הגויים, לבין תורה אשר על ברכיה אנו גדלים ומתחנכים. אצל המחשיבים את החוכמה כעניין שאינו מחייב, עיקר המטרה בלימודים הוא להגיע לציונים מעולים ולקבל תעודה. החינוך למעשים טובים ולמידות טובות בחיי היום-יום אינו תופס מקום נכבד. לעומת זאת, במקום בו לומדים את תורת ה', משננים לתלמידים ש"ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה" (א"א). על זאת אנו מתפללים ומבקשים: "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".
"כי השוחד יעוור עיני חכמים" (ליקו"מ ח"א, ב)
עיקר המחשבות הזרות הם על ידי קלקול המשפט, כי משפט הוא בחינת עיינין (עיניים), ככתוב (בראשית יד) : "ויבואו אל עין משפט", וזה בחינת (דברים לג): "עין יעקב", ועל ידי קלקול המשפט נעשה קלקול לעיניים, ככתוב (דברים טז): "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", וזה בחינת המחשבות הזרות שבתפילה, שהם עננים המכסים על העיניים. ולעתיד, יתוקן המשפט ככתוב (ישעיה א): "ציון במשפט תפדה", ואז יתעברו העננים המכסים על העיניים.
וצריך כל אחד לכוון בתפילתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, כמו שמצאנו שהצדיקים קוראים זה לזה משה, ומשה הוא בחינת משיח, ככתוב: "עד כי יבוא שילה" – הוא משה משיח. וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול להעלותה אלא משה. בשביל זה צריך לקשר את כל התפילות אל הצדיק שבדור, ככתוב (שמות לט): "ויביאו את המשכן אל משה" – שהוא יודע להעלותה למקומה ולעשות אותה קומה שלימה, ככתוב (שם מ): "ויקם משה את המשכן".
"והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו, למען יאריך ימים על ממלכתו" (ליקו"מ ח"א, נו)
צריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, שלא תהיה בחינת (פסחים פז:): הרבנות מקברת את בעליה. כי כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו הוא בחינת צופה, שמוטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משורשו, שיש לו בחינת מלכות עליהם. ואם הוא מזהיר ומוכיח אותם, אזי הוא עושה את שלו, ומציל את נפשו, אבל אם אינו מזהיר ומוכיח אותם, אזי העונש עליו. ולכן הרבנות מקברת את בעליה, וצריך כל אחד לראות ולהמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, כלומר שיראה שיוכל להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משורשו.
אולם איך אפשר להוכיח ולהזהיר אותם, כי אינו יודע מה הם צריכים? בעזרת הדעת! רק כך יוכל לדעת איך להוכיחם. ולבוא לדעת הזאת הוא גם כן על ידי אריכות הימים בעצמו, כי עיקר הידיעה הוא מהחיים, מאריכות הימים. וכדי לקבל אריכות ימים צריך לעסוק בתורה, כי "אוריתא שמא דקודשא בריך הוא" (התורה היא שמו של הקב"ה), וכמו שצריך לקרוא לאדם מסויים, צריך לקרוא לו בשמו, כך צריך לקרוא לחי-החיים כדי להמשיך ממנו אריכות חיים ואריכות ימים, לכן צריך לקרוא לו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה.
נמצא שעל ידי עסק התורה מבקשים וקוראים לאריכות הימים. לכן מוזהר המלך על עסק התורה ביותר מכל העולם (בפרשת שופטים), מכיון שהוא צריך לבקש אריכות ימים לתוך המלכות. לכן כתוב בפרשת המלך (דברים יז): "והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו, למען יאריך ימים על ממלכתו". וקרא בו כל ימי חייו – כלומר, שדווקא על ידי עסק התורה הוא קורא לחיים. וימי חייו – מכיון כשמקבלים את החיות, צריך לקבלם במידה, כי בלא מידה וצמצום אי אפשר לקבל את החיות מהשם יתברך, מחמת ריבוי האור, כי ריבוי השמן גורם לכיבוי הנר, לכן צריך לקבל את החיות במידה. ולזה זוכים רק על ידי עסק התורה, כי התורה היא שמו של הקב"ה, והשם הוא הכלי של הדבר, ובשם הזה נגבלת החיות של הדבר הזה.
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (ליקו"מ ח"א, נז)
שאלו תלמידיו של רבי יוסי בן קסמא: אימתי בן דוד בא? אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול ויבנה, ואין מספיקין לבנותו, עד שבן דוד בא. (סנהדרין צח).
דע, כי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, נברא ממנו מלאך, וכל דיבור ודיבור נחלק לכמה ניצוצות, בחינת (ירמיה יד): "כפטיש יפוצץ סלע". כמו כן נבראו כמה וכמה מלאכים, לפי רוב הניצוצות. ודיבור הכולל את הניצוצות נברא ממנו מלאך, שהוא שר וראש על המלאכים שנבראו מן הניצוצות, והם המחנה שלו. וכל מלאך ומלאך ממונה על דבר מסויים, ואפילו כל האילנות והעשבים יש עליהם ממונה, כמו שאמרו חז"ל: אין לך עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה.
וכל מלאך מקבל חיותו מהדיבור, ומשפיע לתוך הדבר עליו הוא ממונה, כלומר, לאיזה עשב או דבר אחר שהוא ממונה עליו. ושני הכוחות האלו, הכוח שיש למלאך לקבל והכוח להשפיע, מכונים בחינת – ידיים: ביד ימין מקבל את החיות ואילו ביד שמאל הוא משפיע, ומכה אותו ביד שמאל ואומר לו – גדל!. נמצא איפוא, שכל הרפואות תלוייות בתורה, בחינת (משלי ד): "ולכל בשרו מרפא" – כי התורה נותנת כוח למלאכים, והמלאכים משפיעים לעשבים, והעשבים מרפאים בכוח התורה.
מי שפוגם באמונת חכמים ופורץ גדרות שהם גדרו, אזי אין רפואה למכתו, כי הפורץ גדרם, על ידי זה מסיר הידיים מן המלאכים, לפי בחינות הסרתו מדרך דברי חז"ל. לכן נאמר בפרשתנו (דברים יז): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – לפי בחינות הסרתו, אם סר מדרך דברי רבנן לימין, בזה סר ימין המלאך, ואין לו כוח לקבל. ואם סר לשמאל, בזה סר יד שמאל מהמלאך, ואין לו כוח להשפיע. וכשנפגמת יד המלאך, אזי אין לזה האדם את הרפואה אותה הוא צריך, כי העשב שבו תלוייה רפואתו, אין לו כוח לרפאות, כי אין המלאך משפיע לו.
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (ליקו"מ ח"א, סא)
על ידי אמונת חכמים יכולים להוציא משפטנו לאור. כי משפט הוא עמודא דאמצעיתא, כלומר בחינת הדרך הממוצעת, שאינו נוטה לימין או לשמאל. ולזה זוכים על ידי אמונת חכמים, שהיא בחינת (דברים יז): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – ועל כן יוצא המשפט ברור, בחינת משפטי אמת. כי כל הלימודים שאדם לומר, צריך שיקבל ויוציא מהם משפטי אמת, שלא יהיה בחינת משפט מעוקל, כלומר, שיקבל וילמד מכל הלימודים שלומד משפטי הנהגות וידע איך להתנהג, הן לעצמו והן לאחרים שמתנהגים לפי דעתו, כל אחד ואחד כפי בחינתו, כפי הממשלה והרבנות שיש לו, הן לרוב והן למעט. ולכל זה זוכים על ידי אמונת חכמים, שהוא בחינת לא תסור ימין ושמאל, ורק בדרך זו יוכל להוציא משפטי הנהגות ישרות, שהם משפטי אמת שאינם נוטים לימין או לשמאל.
"כי האדם עץ השדה" (ליקו"מ ח"א, קסא)
המחלוקת מגביה ומרימה את האדם, ככתוב (דברים כ): "כי האדם עץ השדה" – והנה עץ המונח על הארץ, אי אפשר לו להגביה את עצמו, כי אם על ידי שבאים עליו מים שוטפים, ואז המים מרימים ונושאים את העץ. והמחלוקת נקראת מים, ככתוב (תהלים פח): "סבוני כמים כל היום, הקיפו עלי יחד".
"שופטים ושוטרים תתך לך בכל שעריך…לשבטיך" (ליקו"מ ח"א, רפו)
גן עדן הוא בחינת שתי חוכמות: חוכמה עליונה וחוכמה תחתונה. ועיקר התענוג של גן עדן הוא השגת חוכמת אלוקות, כלומר חוכמה עליונה וחוכמה תחתונה, שהם בחינת גן עדן.
אולם לזכות לזה צריך את השערים, כי יש שערים, שהם בחינת שערי גן עדן, ועל ידם זוכים להיכנס לגן עדן, כלומר להשגת שתי הבחינות של החוכמה. אולם אלו השערים גנוזים וטמונים בארץ, בחינת (איכה ב): "טבעו בארץ שעריה" – ולזה צריכים בעל בית על הארץ, שיהיה מושל בארץ שיוכל להוציא ולהקים ולהעמיד את השערים שנטבעו בארץ. ודע, שעל ידי לימוד הפוסקים זוכים להיות מלך ומושל בארץ, ואז יכולים להעמיד ולהקים את השערים שטבעו בארץ. וזה בחינת (משלי כט): "מלך ומשפט יעמיד ארץ" – במשפט דווקא, כי על ידי משפט, שהוא משפטי ודיני התורה, נעשה מושל ומלך, ועל ידי זה יוכל להעמיד ארץ, ואז מעמיד ומקים את השערים הנ"ל, שעל ידם זוכים לגן עדן, שהוא שתי בחינות החוכמה.
לכן נאמר (דברים טז): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך… לשבטיך". וראשי תיבות המילה 'שבט': טבעו בארץ שעריה – השערים שטבעו בארץ. והשוטרים והשופטים הם בחינת המנהיגים והמושלים בארץ, כי העיקר הוא על ידי משפטי התורה, לכן גם נאמר שופטים.
"איש הירא ורך הלבב" (ליקו"מ ח"ב, מג)
על יד חלישות הלב נופלים על האדם פחדים, כי הגיבור אין לו שום פחד. עיקר הגבורה הוא בלב, כלומר מי שליבו חזק, אינו מתיירא משום דבר, ורץ לתוך קשרי המלחמה, ומתגבר על ידי חוזק ואומץ ליבו.
וכן להיפך, רכי- הלבב הם מפחדים. לכן כתוב (דברים כ): "איש הירא ורך הלבב" – פירש רש"י: הירא, כי על ידי רך-לבב, על ידי זה הוא מתיירא. לכן צריך לחזק את הגבורה שהיא בלב ואז לא יפחד משום דבר, ויתגבר על כל דבר בעזרת חוזק ואומץ ליבו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור