עוד יהיו הרבה חתונות

הימים שבין פסח ול"ג בעומר – ימי האבל על מותם של תלמידי רבי עקיבא – חלפו וכבר אפשר לפתוח בנחת את המגירות, לשלוף דיסקים שמחים וקצביים, לבדוק בארון מה חסר, לרשום, לקנות ולחדש.
 
וגם, להתכונן לחתונה.
 
אההה… נכון, אבל משהו קורה.
 
הגיל למימוש הצעד הכי חשוב חיים עולה משנה לשנה. אם פעם גיל 25 היה נחשב מבוגר לחתונה, הרי שהיום 30 זה הגיל שאפשר להתחיל רק לחשוב על חתונה, שמן הסתם תתרחש אחרי כמה שנים טובות, אם בכלל.
 
כשדוחים את ההחלטה על חתונה, זה ממשיך להידחות. וגם, חתונה אי אפשר לקבוע על פי הזמנה. כי זה תלוי, כמו שכולנו יודעים, בעוד גורמים. כמו מה? בואו נתחיל קודם כל עם מציאת החצי השני.
 
דורנו הוא דור של הישגיות ומצליחנות. כדי להצליח, צריך ללמוד. כדי ללמוד, צריך זמן ושקט, וגם הרבה כסף. כל אלה הופכים את הנישואין לגורם מפריע ודוחקים אותם לעדיפות שלישית, רביעית, או עד שיגיע הזמן (ורק השם יודע מתי הוא יגיע). החבר'ה האלה מעדיפים קודם כל לבנות קריירה, להסתדר בחיים, ורק אחר כך לחשוב על הקמת בית (פעם זה לא היה כך, ועובדה – הדור הקודם הקים משפחות לתפארת מדינה ישראל…)
 
ואז, הם מגיעים לגיל הנישואין, המתאים מבחינתם ו… מתעוררות הבעיות. אחרי הכל, הם כבר מעוצבים באופיים, רגילים להיות לבד, בנו לעצמם דרך חיים מסוימת והם בהחלט מעוניינים להמשיך בה. לא מוכנים לשנות, לפעמים גם במחיר של ויתור על המועמד/ת שיכולים לשנות את כל תמונת החיים של הלבד הכואב.
 
זה מה שמוביל אותנו לבעיה בהא הידיעה – הקושי למצוא את החצי השני.
 
וזה מה שגורר אותנו, די בקלות, לעידן הרווקות המאוחרת והמאוד כואבת, לבחורים ובחורות שלא יודעים איך לצאת מהמעגל הזה.
 
איך עשו את זה פעם?
 
פעם ההורים ובני המשפחה המורחבת היו מחפשים. מביטים סביב אל בנות/בני השכנים, הדודים או מכרים, ומסמנים לעצמם את האופציה. וזה דווקא הצליח לא רע.
 
והיה גם השדכן, בעיקר בעדות אשכנז. זה היה מקצוע של ממש. השדכן עם הפנקס ביד שהכיר את כולם, את שורשיהם, את הייחוס, את הבושות – אם היו – וכל מה שצריך לדעת.
 
והיום?
 
כיום אותן אפשרויות עדיין רלבנטיות לימינו. כן, גם השדכן.
 
משפחה –  האמא, האבא, הדוד או הדודה, ולפעמים גם קרוב רחוק, יכולים להציע הצעה. בציבור החרדי זה מקובל ורצוי. זו הדרך הטובה ביותר להכיר. בציבור הכללי ולפעמים גם בציבור הדתי-לאומי הצעות מהמשפחה נתפשות כאנכרוניזם מובהק. מה שגורם להפסיד לא מעט הצעות טובות.
 
חברים – בניגוד להצעות ממשפחה, הצעות מחברים מתקבלות בשמחה בדרך כלל. וזה די מצליח. לי נראה שזוהי אפשרות טובה ונכונה. מה שאומר שבעצם כל אחד יכול להיות שדכן.
 
שדכן –  השדכן מהעיירה, אותו מוטל או מנחם מנדל, עדיין מקובל מאוד בציבור החרדי. השדכן הוא מי שעדיין מכיר כמעט את כולם ויודע הכל על כולם ומנסה לחבר בין איש ואישה.
 
ובנוסף, היום יש לנו גם כמה חידושים: אינטרנט! הכל פתוח, הכל זמין, רק תבחרו. כן אני מתכוונת לאתרי היכרויות. אתרי ההיכרויות פועלים בחינם או בתשלום. להיות. ומכאן זה מוביל להתלבטות יתר, להשקעה שטחית ומאוד לא מתאמצת.
 
אולם כאן צריך קצת להיזהר, כי אומנם ידוע לי על זוגות שנישאו דרך האינטרנט, אבל ידוע לי גם על הרבה זוגות שנפלו שם…
 
ויש גם משרדי היכרויות – וכל מיני. במגזר הדתי בודאי שאין בעיה. שם זה הרי ממש למטרת נישואין, וכל הפרמטרים נבדקים בהתאם. אצל החרדים בודקים גם שורשים והיסטוריה פרטית, כך שהמוצע בסופו של דבר איננו אלמוני נסתר. הכל פתוח ושקוף. לעומת זאת, משרדי היכרויות כללים טומנים בחובם גם את האפשרות רק להיכרות, מה שהופך את משימת מציאת החצי השני קשה כפליים, למי שמחפש ורוצה להקים בית.
 
הצעתי: הביטו סביבכם ונסו לשדך. שליש גן עדן כל שידוך. שווה לנסות!