עצמאות, כאן ועכשיו!

בן הזקונים שלי הוא הילד החמישי במשפחה. רק בן שנה וחמישה חודשים וכבר מתנהג כאילו הוא בן שש שנים. בקושי מוציא שתי הברות מהפה, אבל כבר מצליח לומר "לא בא לי". רק לפני דקה למד ללכת וכבר מטפס על ספות, מגלשות בגובה שלושה מטרים בגינת השעשועים ואפילו על עצים. הוא קופץ בטרמפולינה הגדולה בחצר ממש לבדו, בועט בכדור בחוזקה ואפילו מרביץ לאחיו הגדולים. בחינת בריון אפשר לומר בגסות, או בחסות העידן המודרני התיאור ההולם יותר יהיה "מנהל".

הוא מתוק אמיתי, שלא תבינו לא נכון, אבל בהשפעת החבורה שבבית הוא שואף לעצמאות יתר.

"תקשיב, אתה זאטוט, ירוק, נבט. רק אתמול הגחת לאוויר העולם. מה אתה רץ?" אני עוקצת אותו בכל הזדמנות.

אולם השאיפה שלנו להיות עצמאיים היא חלק ממה שגורם לנו לרצות להתפתח, לגדול ולהיבנות. אם הבן שלי לא יבקש להיות עצמאי, הוא לא יתאמץ ללמוד ללכת, לדבר או לאכול עם כפית.

כל החיים מלווה אותנו הרצון העז לעצמאות. חשוב לנו להיות ישות בפני עצמנו, ייחודית, נבדלת, בעלת יכולות ושאינה נזקקת או תלויה. להבדיל, כמה אנחנו מרגישים אבודים כשנלקחת מאיתנו אותה עצמאות, כמו במקרים של פציעה ח"ו שבה אנו נאלצים לוותר עליה ולהיעזר בכל מה שניתן (למרות שמהמקרים האלה אנו למדים ביתר דיוק מהי עצמאות).

עצמאות יכולה לעזור לנו להתפתח, אבל היא יכולה גם לגרום לתסכול וחוסר אונים כשהיא משתלטת על האמונה ומשכיחה מאיתנו את קיומו של בורא עולם. כי יש לו נטייה, לרצון הזה, לגרום לנו להרגיש שאנחנו אוטונומיה עצמאית בעלת שליטה, ומתוקף כך אנחנו המלכים, המחוקקים והמבצעים של המציאות של חיינו. שיש בידינו את הכוח להיות חופשיים ולעשות את כל מה שנבקש. הגבול הדק הנע בין התכונה שהוענקה לנו כאינסטינקט הישרדותי, כדי לעורר בנו מוטיבציה, לבין הגניבה שלנו אותה לחיזוק הישות העצמית שלי, כזו שעלולה לצאת מפרופורציה ולתת לנו תחושה דמיונית של שליטה וחופש.

מאמרים נוספים בנושא:

עצמאות בחיתולים

עצמאות, זאת לא רק מילה

לאן דרכינו פונות?

הנס של עד הלום

מכלוף הגדול

חלום ילדות

על מגש של כסף

שאלת התם

הריצה של בני הקטן קדימה מפתחת אותו מאוד לגילו, אבל גם גורמת לו תסכולים רבים כשהמציאות מראה לו שהוא אינו יכול לעשות את כל מה שאחיו הגדול יכול. מכיוון שהוא רק תינוק, הוא מקבל את המציאות ומתרצה במהירות.

פעמים רבות אנחנו מתנהגים ממש כמו בני התינוק, רק שאנחנו לא מתרצים מהר כמותו כשהמציאות מתנגדת לרצון שלנו. אצל בני נוער רואים בבירור את המאבקים הפנימיים בין הרצון להיות עצמאיים, וההכרח להישאר תחת חוקי הבית וההורים. שני הכוחות הללו שפועלים בהם לא עוברים חלק (כמו במקרה של התינוקות) ומייסרים הן אותם והן את ההורים, שגם צריכים ללמוד מתי לתת לילד להיות עצמאי ומתי לא.

אחרי שילדתי את בתי הבכורה, תקופה ארוכה ממש התאבלתי קשות על אובדן העצמאות שלי. שתיים עשרה שנה עברו מאז ולמשפחה נוספו עוד ארבעה ילדים ואני, עדיין, מוצאת את עצמי מתמרמרת לפעמים שאני לא אדונית לזמן שלי, שאין לי עצמאות בחיי לעשות את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה.

היום, המדינה המקסימה שלנו חוגגת את יום העצמאות שלה ה-70, יום היווסדה והפיכתה למדינה בפני עצמה אחרי נדודים ומאבקים רבים, שבעצם מתנהלים עד עצם היום הזה. אך יש פעמים, כשאני מתבוננת עליה, נראה שגם היא במידה מסוימת לא ממש עצמאית. כשאני שרה את מילות ההמנון ומגיעה לשורה "להיות עם חופשי בארצנו" – זה מרגיש לא פעם ממש חיוור מול סיטואציות שונות והזויות בהן נראה שמדינות אחרות קובעות קביעות מסוימות לגבי ההתנהלות שלנו (לא פעם גם על ההיסטוריה שלנו) ועל ידי זה משפיעות על החלטות מדיניות שלנו.

אז האם יש כזה דבר עצמאות? אולי כן. ברמה הפשוטה, הבסיסית, הנסיבתית של החיים. ברמה שעוזרת לנו לקום בבוקר ולתפקד כל אחד בתפקידו הוא.

אבל את המושג הגדול שאנו מדמיינים עם זיקוקי דינור המתפוצצים לאור גדול בשמים שלנו, זה משהו שאנחנו יכולים ליהנות ממנו מצד אחד אך מן הצד שני על אש קטנה עד שנזכה לעצמאות האולטימטיבית, לזמן שבו נרגיש באמת חופשיים ונדע שאין דבר כזה עצמאות ללא גילוי של האמת, ללא ההכרה שיש בורא לעולם שהוא זה שקובע את מידת העצמאות שלנו.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com