רווקות מאוחרת

אמר לי חבר שכמה חודשים לאחר
שהתחתן עם הבחורה ה – 101, שהוא
הבין שיכול היה להתחתן עם מס’ 5, 7, 8…
הוא הבין שכל סוד הנישואין הוא בעצם –
המוכנות להודות בחסרונות!

החיפוש אחר "סיבת הסיבות" "ועילת העילות" לתופעת הרווקות המאוחרת נמשכת, והעיסוק בה עד עתה החכים אותנו לא מעט בשפע כיווני החשיבה שהוא פתח לפנינו.

אלא ש"אליה וקוץ בה" – שהרי "ברב כעס רב חכמה" – אימתי החכמה משגשגת? כשמחפשים מוצא לבעיות שמלכתחילה מוטב שלא היו נוצרות כלל. ועכשיו משנוצרו, החיפוש אחר פתרונן מעלה שפע של כללי ופרטי חכמה, ורבים יוצאים נשכרים מן ה"חטא". וכן הוא גם בנידון שלנו! אילו זכינו, כדי להתחתן לא היינו צריכים ליותר מפשוטו של פסוק: "לא טוב היות האדם לבדו"…

ממש כך.

(והעיניים התמהות למקרא דברים אלו ותרות אחר כותבן כדי להטיח בו מנת ביקורת, רק מוכיחות כמה התרחקנו מפשוטו של מקרא ומפשוטם של חיים).

מסופר על רבי ישראל סלנט שקיים דברי הגמרא כפשוטם: "אם בגרה בתך שחרר עבדך ותינשא לו", וכשבגרה בתו גמר בדעתו להשיאה לאדם ראשון שיזדמן בדרכו וכך היה, שהשיאה ללבוש סחבות אחד. הראשון שצץ לנגד עיניו. והיה נראה "המוני", פשוט ואפילו גס מעט. אלא שאין הקדוש-ברוך-הוא מביא תקלה לצדיקים, לא על ידם ואפילו לא על ידי בהמתם. ואכן התברר, תודה לא-ל, שהיה זה תלמיד חכם חשוב, אציל נפש ובעל מידות שביקש להסתיר עצמו.

היום אני מבקש להוסיף היבט חדש-ישן לשלל דברי החכמה שנאמרו בנושא חשוב-כאוב זה.

יתכן שהוא ישמע חדשני, נועז ומרגיז נפש, אבל ברור לי שהוא יכול לתרום להבנת הנושא למי שחפץ להתמודד אתו באמת.

מצאתי מד-(ברומטר) שכל שצריך הוא, לטבול אותו ב"אגן הנפש" ולהעלות מתוכו "דגימה" המשקפת את גישתו של האדם ביחס לעבודת המוסר הפנימית שלו ועל פי זה, לנסות ולהבין מדוע רווקים/ות מתבגרים/ות רבים לא התחתנו עד היום.

לא י-א-ו-מ-ן!!!

כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל מספיק שאבחון זה יצדק לגבי 70 אחוז מתוכם, דיינו!

את הפטנט איני לוקח לעצמי כמובן. כי הוא עתיק כעתיקות תורתנו ועמנו.

ובכן, חיי הזוגיות לא מתחילים תחת החופה! אלא משעה שאדם ננער ממעי אמו! משעה שמתרוצצות בקרבו נטיות החיים השונות: "הטוב והרע", "הימין והשמאל", "החול והקודש", "הזכרי והנקבי" (היינו הכוחות המקבלים לעומת הכוחות המשפיעים).

"זה לעומת זה עשה אלוקים" – "שניים שניים באו אל נח אל התיבה מכל החיה… איש ואשתו".

כבר משחר חייו נתבע האדם למחויבות עמוקה לפרנסתם של כל "באי תיבת נפשו".

הארי יש לו את שעת הזנתו המיוחדת! והדב יש לו את עיתותיו ותביעותיו שלו! ואף הנחש דורש את זכות קיומו! הלא גם הוא נצרך ליישובו של עולם, לא לחינם נברא!

ונח הצדיק טורח בלא לאות להשגת האיזונים העדינים של כל באי התיבה במסירות נפש בלי גבול.

והנה, נפש האדם גם היא כעין תיבה והכל בה! כל כוחות החיים, וכולם צריכים לכולם.

ואתה בן אדם הקברניט! המשביר! הזן ומפרנס! "מכיל" ו"מאכיל!" כמה מפתה להשתמט ממלאכת קודש זו! מפתה מאוד להתכחש לסערת הניגודים המשתוללת בתוכנו (מי פחות ומי יותר), ניגודים הזועקים ומבקשים יד מכוונת להצילם מ"כף קלע" מייסרת זו! ניגודים המבקשים מהאדם הנברא בצלם אלוקים להביא שלום אמת אל מצולותיהם הגועשים.

והאדם, ספק שומע ספק אינו שומע, "בז לבכורה" לעיתים, כאומר: "למה לי בכורה ואנוכי הולך למות".

ככל שאדם מרחיק עצמו מצרת נפשו זו ו"יורד לו אל שדה מואב" – (כאלימלך בשעתו), כי מאסה נפשו לשמוע את זעקת הניגודים המתרוצצים בקרבו, המבקשים את תיקונם ממנו ומזכירים לו חובתו אליהם!

ככל שאדם מעדיף להינשא על "רוחם הגבית" של הכוחות הנעימים לו יותר ומספקים לו יותר את מאווייו ונוחותו, כך יותר ויותר מתפתח בו אופי של "חצי גוף" ו"חצי נפש". "שרוי בלא ברכה, שרוי בלא חומה, שרוי בלא שמחה"…

נדמה לאדם זה שדרכו צולחת. הברית המפוקפקת שהוא כרת עם חלק אחד בלבד של כוחותיו, (אלה המחמיאים לו בדרך כלל ומעניקים לו אשליה של שביעות רצון), ברית זו הופכת אותו פחות ופחות סובלני. בראש ובראשונה כלפי עצמו, ובד בבד כלפי סביבתו, וביותר כלפי אלה שהוא חש "בלי אומר ובלי דברים" שהם השתקפותם ובבואתם של אותם מכוחות נפשו, שמהם הוא עצמו כה עמל לברוח כבר שנים מחשש לדיאלוג עמוק, נוקב ומפרה עימהם. על פי רוב יעדיף את קרבתם של האנשים הדומים לו ביותר (טיפוס האנ"ש – אנשי-שלומנו – ה"אנוּש"), אותם אנשים שאינם מסכנים את הדימוי המזויף שהוא כה עמל לייצר לעצמו זה שנים.

ובבואו לפרק בחירת בת זוג – תיכף ומיד ניכרות השלכותיה של התנהלות נפשית זו שתוארה עד כה.

כל אותם מפגשים ("דייטים") שמזמנים לו טיפוסים שופעי תכונות משלימות (לצידן של תכונות נעימות כמובן) יוצרות בקרבו הרגשת דחייה ואי-נוחות ומחלישות את הביטחון העצמי המדומה, שמשגשג בעיקר באווירה נוחה וידידותית ולא בתנאי בירור והשלמת ניגודים, בבחינת "אין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה". לא! את זה הוא איננו יכול לסבול! ומובן שנמצאות מיד שפע סיבות מוצדקות לאי-ההתאמה:

"היא/הוא בחור/ה נפלא/ה כמובן לא ראיתי כמוהו/ה לטוהר בכל הארץ אבל"… רק את הנקודה השורשית כל כך הזו הוא/היא שכחו! וכך מעבירים תחת השבט עוד אחת/ד. ועוד.. ועוד…

אמר לי חבר שכמה חודשים לאחר שהתחתן עם הבחורה ה – 101, שהוא הבין שיכול היה להתחתן עם מס’ 5, 7, 8… הוא הבין שכל סוד הנישואין הוא בעצם – המוכנות להודות בחסרונות, לרצות לתקנם ולבקש "עזר כנגדו" – גם "עזר" באישיותו הנעימה אבל לא פחות מזה – "נגד" בתכונותיו המזמינות אותי לאתגר הגדול ביותר של: "איזהו חכם הלומד מכל אדם!"

מומלץ למי שקורא דברים אלה לא להגיב עליהם בביטול ספונטני, אלא להיות מתון בדינו. להתבונן שמא ושמא יש בהם שמץ אמת. ואם ימצא אחר עיון מדוקדק שהוא חף מכל האמור בהם, ימשיך לחפש את שאהבה נפשו בכיוונים אחרים.

(באדיבות אתר "מכון מאיר")