רק שלושה ימים

חיפשתי ספסל במקום שקט כדי להעביר את הלילה, כאשר ניגש אלי בחור צעיר לבוש שחור. "בחורים טובים לובשים שחור, גב' שפירא. אני המלווה שלך ואני אקח אותך לכל מקום שתירצי".

8 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

חיפשתי ספסל במקום שקט כדי להעביר את
הלילה, כאשר ניגש אלי בחור צעיר לבוש שחור.
"בחורים טובים לובשים שחור, גב’ שפירא. אני
המלווה שלך ואני אקח אותך לכל מקום שתירצי".
נדהמתי!
 
 
יום ראשון, שלוש לפנות בוקר, ירושלים
 
על קצות האצבעות צעדתי לכיוון המטבח, מנסה להישאר רגועה בזמן שחייגתי את המספר לסאן פרנסיסקו. חיכיתי בקוצר רוח עד שמישהו הואיל בטובו לענות לטלפון בבית החולים ובעדינות הודיע לי שפינו את מיטתו של אבי. למרות שהבית היה שקט מאוד, בתוכי צרחתי.
 
ביום שישי בצהריים, דקות ספורות לפני שליויתי את שבת המלכה זה נודע לי. הרב אמר שאתחיל לשבת שבעה ברגע שאשמע על מותו של אבי. עכשיו, בדממה של לפנות בוקר, בשקט עשיתי את הקריעה – קריעת החולצה כנהוג בזמן אבלות – והתחלתי לשבת שבעה.
 
09:00
 
חיים, מוות, חתונות…כל כך הרבה דברים קרו בשנה האחרונה. בקרוב נחתן ילד נוסף. לפני שלושה שבועות, הייתי בשבת עם בתי בבית החולים כדי לעזור לה ולתמוך בה בזמן לידת נכדתי החדשה. לפני שבועיים, התארחנו בערב שבת בבית המדרש. את השבת האחרונה העברתי עם הידיעה שיכול להיות שאבי כבר איננו בין החיים. בשבת הבאה אשב שבעה, ובשבת שאחרי נחגוג את האופרוף של בננו, ואחר כך את השבת של שבע הברכות.
 
האין זה מוזר כיצד נמדד הזמן שלנו עם השבתות?
 
בעלי חזר מבית המדרש והודיע לי שלאחר שהרב שמע פרטים נוספים, הוא החליט שאתחיל לשבת שבעה לאחר ההלוויה. זה יהיה ביום שלישי על פי שעון ישראל, יום שני לפנות בוקר על פי שעון ארצות הברית.
 
התקשרתי לחברת נסיעות כדי לברר על טיסה שתגיע לסאן פרנסיסקו בזמן, כדי שאספיק להגיע להלוויה. בזמן שחיכיתי לתשובה מחברת הנסיעות, הילדים של גן הילדים אותו ניהלתי החלו להגיע, אך הייתי עסוקה בחיפוש אחר סידור חלופי ומתאים עבורם מהטלפון של השכנים.
 
האין זה מטורף לטוס עד לצידו השני של כדור הארץ כדי לקיים מצוה כה יקרה?
 
10:05
 
מחברת הנסיעות התקשרו בחזרה. יש טיסה שתצא משדה התעופה בן גוריון לניוארק, ניו ג’רזי, בשעה 11:30. הכרטיס יחכה לי בשדה התעופה. הטיסה מניוארק תצא בשעה 18:00 בערב לסאן פרנסיסקו. בחברת הנסיעות לא יכלו להנפיק לי כרטיס לטיסה הזו בטווח זמן כה קצר. לכן אצטרך, בשעה אחת בלבד, לקנות כרטיס טיסה בשדה התעופה בניוארק ומשם להמריא לסאן פרנסיסקו.
 
בעלי הזמין מונית בזמן שחיפשתי את הדרכונים שלי – האמריקני והישראלי. כשמצאתי, הבחנתי שהדרכון האמריקני תקף רק לעוד עשרה ימים.
 
מכיון שאני לא יכולה להשתמש בפנקס ההמחאות שלי ובכרטיס האשראי הישראלי בארצות הברית, הייתי זקוקה לכסף מזומן כדי לקנות את הכרטיס בניוארק. היו לי 950 דולר במזומן כדי לשלם לאולם החתונות. הכנסתי אותם לתוך הארנק שלי לפני שדחפתי לתיק נוסף את הפיג’מה שלי ונעלי הבית של בעלי (שהיו נראות ממש כנעליים של אדם שעשה קריעה).
 
כשרצתי למונית, השכנה שלי יצאה החוצה עם תיק מלא באוכל לדרך. אבל לא יכולתי לחשוב בכלל על אוכל.
 
10:40
 
נתקענו מאחורי פקק תנועה איטי וארוך והרגשתי שאני כבר עומדת להתפרץ מרוב לחץ. הנהג הזה לא מבין שהוא מעכב אותנו? אני חייבת לתפוס את המטוס הזה. עכשיו אני מבינה מדוע אונן – קרוב משפחתו של הנפטר – אינו רשאי לקיים מצוות חשובות כמו תפילה או ברכה. הייתי כל כך עסוקה במצוה היחידה הזו כך שלא יכולתי לחשוב על שום דבר.
 
11:00
 
הגענו לשדה התעופה בן גוריון. זינקתי מהמונית החוצה, וקיויתי שבעלי יוכל למצוא אותי בהמשך.
 
רצתי לדלפק הקבלה. הם שלחו אותי לדלפק של הכרטיסים. נדחפתי לתחילתו של תור ארוך של אנשים שחיכו לרכוש כרטיס (בתקווה שהאנשים בתור ידונו אותי לכף זכות) ובזריזות רבה הסברתי לרבקה, האישה מאחורי הדלפק, שסוכנות הנסיעות הודיעה לי שהכרטיס יחכה לי כאן.
 
אבל הכרטיס לא חיכה לי. וכדי שהיא תוכל להנפיק לי כרטיס בזמן כה קצר, אצטרך את אישורו של יצחק.
 
רצתי אל יצחק, ומצאתי אותו שקוע בשיחת טלפון. ניסיתי  להסב את תשומת ליבו מבלי להפריע לו. יצחק סיים סוף סוף את השיחה, והודיע לי שהוא לא יכול לאשר את הנפקת הכרטיס – זה התפקיד של רבקה.
 
11:07
 
בחזרה לרבקה. היא הדגישה בפני פעם נוספת, שהיא צריכה את אישורו של יצחק. בעלי הצטרף אלי וביחד חזרנו ליצחק, בזמן שהסברתי את הבעיה. יצחק סיים סוף סוף עוד שיחת טלפון ואמר לי שזה לא בידיים שלו. רק רבקה יכולה להנפיק כרטיס. חזרנו לרבקה.
 
לפני שהגענו לדלפק הכרטיסים, רבקה צעקה, "יש לי את הכרטיס שלך".  הוצאתי את פנקס ההמחאות שלי. "תשלמי לחברת הנסיעות כשתחזרי. לכי!".
 
11:15
 
רצתי לדלפק הקבלה, אבל הם ביקשו שאעביר את התיק שלי לבדיקה בטחונית. יש תור ארוך של נוסעים המחכים לבדיקה הבטחונית.
 
"מי הבוס שלך?" צרחתי. הנוסעים, שעמדו בתור לבדיקה הבטחונית, החלו לכעוס עלי עקב כל השיבושים שנגרמו להם בגללי. שמעתי אנשים לוחשים – "היא יכלה להגיע קצת יותר מוקדם!".
 
מישהו שלח אותי לצידו השני של האולם, אל מאבטח בכיר יותר. אולם הוא סירב לבדוק את התיק שלי בזמן סמוך מאוד לטיסה ללא אישורו של יצחק.
 
בחזרה ליצחק! הרגשות שלי נעים בין שמחה – על כך שאצליח לתפוס את הטיסה הזאת, לבין יאוש – שלא אצליח.
 
11:24
 
יצחק מדבר שוב פעם בטלפון. חיכיתי שהוא יסיים, כבר לא ידעתי האם לצרוח מרוב תסכול או פשוט לשכוח מכל הנסיעה הזאת. כאשר הוא סיים את השיחה, הוא אמר לי, בנונשלנטיות, שזה מאוחר מדי, שלא אצליח לעלות למטוס הזה.
 
"בדיקה בטחונית ובדיקת הדרכון זה עניין לפחות של חצי שעה, והטיסה ממריאה בעוד פחות מעשר דקות", הוא הסביר.
 
"אבל אם היית מעביר אותי, זה היה עניין של כמה דקות", הפצרתי בו.
 
הוא משך בכתפיו.
 
בעלי ואני חזרנו באיטיות לרבקה. "אולי תוכלי לטוס דרך אירופה", הוא ניסה לעודד אותי.
 
רבקה ראתה אותנו ומיד נחלצה לעזור לנו. "איזו חוצפה! אני אנסה להעלות אותך על המטוס הזה!"
 
הרגשות שלי מעורבים מדי.
 
11:28
 
רבקה ואני רצנו לשדה התעופה. אבטחה? נדחפתי לראש התור (ושהממתינים בתור ירתחו מכעס). זה סוף דצמבר, שדה התעופה מלא בתיירים שחוזרים הביתה אחרי החג. נדחפנו בין ההמון, קופצות מעל המזוודות.
 
הגענו מתנשפות לשער העליה למטוס. היא התקשרה מהטלפון הפרטי והזמינה רכב שיקח אותי אל המטוס. ביחד רצנו למטה וחיכינו לרכב.
 
אינני יודעת כיצד להביע את תודתי לאישה הנפלאה הזו שעזרה לי כל כך בקיום מצוה כה יקרה. דמעות מילאו את עיני. בסופו של דבר, הצלחתי להתעשת ואמרתי לה תודה, אך היא רק אמרה שהיא מקווה שאצליח לתפוס את המטוס. כשנכנסתי לרכב, היא אמרה את מילות הניחום לאבלים: "ה’ ינחם אותך בין כל אבלי ציון וירושלים".
 
זאת היתה נחמה לנשמה שלי.
 
11:35
 
הרכב חצה את מסלול ההמראה. ראיתי שמזיזים את המדרגות מדלת המטוס. הרכב עצר ליד המטוס ורצתי החוצה, השארתי את התיק שלי ברכב, וצעקתי: "רגע, ר—-ג—-ע!", צעקות שיצאו בכל הכוח ממש מתוך הריאות שלי.
 
קצין צבא שעמד לפני המטוס הודיע לי, כשהוא מנופף בידיו ומזיז את ראשו מצד אל צד, שאני לא יכולה לעלות למטוס.
 
"זה המטוס שלי! תן לי לעלות", צרחתי.
 
"תשכחי מזה, הוא כבר ממריא!".
 
הוא לא, הוא ממש כאן", התווכחתי.
 
"אבל גברת, תשכחי מזה. הוא כבר עזב".
 
"הוא לא. הוא כאן", חזרתי, "אני יכולה לראות אותו בשתי עיני".
 
הוא עזב. לקחנו את המדרגות. הדלתות ננעלו. את לא יכולה לעלות למטוס".
 
"אני חייבת להגיע להלוויה של אבא שלי. אם אפסיד את הטיסה הזאת לעולם לא אצליח להגיע בזמן".
 
"גברת, את לא יכולה לעלות. תעלי על מטוס אחר".
 
הרגשתי מיואשת. הסתכלתי ישר לתוך עיניו של הקצין ואמרתי, "יש לך הזדמנות נפלאה לקיים מצוה נפלאה – חסד של אמת – אם תאפשר לבת יהודיה להגיע להלוויה של אבא שלה. איך אתה יכול להחמיץ הזדמנות כזו? רק תחשוב על השכר שמחליק בין אצבעותיך כשאתה מסרב לקיים מצוה כה יקרה!".
 
"גברת, יש לך יותר חוצפה משכל. לכי, וה’ ינחם אותך בין כל אבלי ציון וירושלים". הוא ביקש במכשיר הקשר להחזיר את המדרגות בחזרה ועליתי למטוס.
 
11:42
 
המטוס המריא ונשמתי לרווחה. תהיתי האם באמת אצליח לעשות זאת.
 
המחשבות שלי החזירו אותי לשיחה שהיתה לי עם אחותי בשעות המקודמות של בוקר זה. היא סיפרה לי שכל המשפחה היתה בחדרו של אבא לפני שהוא נפטר.  האחיינית שלי "בדיוק" הגיעה הישר משדה התעופה. אשתו של אבי היתה ישנה בבית כאשר מישהו התקשר "בטעות" והעיר אותה. הרב "בדיוק" נכנס ואמר "שמע ישראל" עם אבא שלי. דקות ספורות אחר כך הוא החזיר את נשמתו לבוראו, בנוכחות רוב בני המשפחה. יד ההשגחה היתה כל כך ברורה.
 
11:46
 
שביתה שהחלה בשדה התעופה בן גוריון, הותירה מספר רב של נוסעים בשדה התעופה. רק כעבור שתים-עשרה שעות השדה נפתח שוב. הטיסה שלי היתה האחרונה שהמריאה לפני השביתה.
 
הכלכל החל להגיש ארוחת צהריים וביקשתי ממנו ארוחה כשרה למהדרין. לאחר מספר דקות הוא חזר והתנצל, "יש לנו רק ארוחה אחת כשרה למהדרין. זה דג".
 
מאוחר יותר הבנתי שאונן אינו יכול לאכול בשר.
 
17:00 (ליל שני, חצות לילה על פי שעון ישראל)
 
המטוס נחת בניוארק, ניו ג’רזי. יש לי רק שעה אחת שבה אוכל לתמרן בין כל סידורי קניית הכרטיס ולעלות על המטוס לסאן פרנסיסקו. אבל יש רק בעיה אחת, ככל שניסיתי, לא יכולתי להיזכר בשם של חברת התעופה בה הייתי אמורה להמשיך לסאן פרנסיסקו.
 
הגעתי לאולם קודר עמוס באנשים המחכים בתור ארוך מאוד בעמדת בדיקת הדרכונים. לפי אורך התור, זה ייקח לפחות שעתיים עד שאצליח להגיע לראש התור.
 
רצתי אל האישה שהדריכה את האנשים אל סוף התור. ניסיתי להסביר לה שאני חייבת לעלות למטוס כדי שאוכל להגיע בזמן להלוויה של אבי. היא, בכל אופן, לא התרשמה. "כ – ו – ל – ם  חייבים לחכות בתור", היא שאגה לעברי.
 
עמדתי בתור ופניתי לאדם שהיה בצד השני  של התור, מעבר לחבל: "בבקשה, תסלח לי, אתה יכול לתת לי לעבור קדימה. אני חוששת שאם אחכה, אפסיד את הטיסה להלוויה של אבא שלי".
 
מצאתי את עצמי נדחפת אל ראש התור, זוחלת מתחת לחבלים המפרידים בין התורים. שמעתי אנשים שמסבירים אחד לשני ש’היא חייבת לתפוס את הטיסה לסאן פרנסיסקו כדי להספיק להגיע להלוויה של אבא שלה’. בנקודה מסויימת אחד החבלים ניתק והחדר התמלא באורות מהבהבים וקולות של סירנות החלו להישמע, אבל הייתי כמעט בחוץ.
 
17:15
 
למרות שהצלחתי לעבור את עמדת בדיקת הדרכונים, בקושי יכולתי לזוז בין כל ההמון שהיה בשדה התעופה. חוץ מזה, לא היה לי שום מושג לאן אני אמורה ללכת. גם לא זכרתי את שם חברת התעופה איתה הייתי אמורה לטוס.
 
הסתכלתי על רשימת הטיסות, אך לא היו רשומות טיסות לסאן פרנסיסקו. חיפשתי דלפק של מודיעין – וגם זה לא היה. רצתי בטירוף בשדה התעופה וחיפשתי אדם שיוכל לעזור לי. תוך כדי ריצה, הבחנתי באדם לבוש מדים עומד ליד המעבר המקשר בין הטרמינלים.
 
"תסלח לי", פניתי אליו, בקושי מצליחה לנשום. "אני חייבת לתפוס את הטיסה של 18:00 – אני חושבת שהיא צריכה להיות בשעה 18:00 – לסאן פרנסיסקו. אבל אני לא זוכרת את שם חברת התעופה איתה אני אמורה לטוס".
 
הוא ביקש לראות את הכרטיס שלי.
 
"אני צריכה לקנות אותו. אבל אני לא זוכרת את השם של חברת התעופה", ניסיתי להסביר.
 
הוא היה מסופק. "אין לך כרטיס טיסה ואת לא זוכרת את השם של חברת התעופה. את בטוחה שאת רוצה לטוס לסאן פרנסיסקו?"
 
ברגע שהסברתי לו הנסיבות, הוא החל להישמע אחרת. "תני לעשות כמה טלפונים בשבילך", הוא אמר כשהוא התקדם לעבר הטלפון. מספר דקות לאחר מכן הוא אמר לי שיש טיסה בשעה 18:00 לסאן פרנסיסקו, אליה יעלו האנשים שרכשו כרטיסים מראש". החלטתי לנסות, אולי בכל זאת אצליח.
 
17:30
 
רצתי במעבר המוביל לטרמינל של הטיסה לסאן פרנסיסקו וכשהגעתי, זינקתי לעבר דלפק הכרטיסים. בתוכי, הבנתי שלא אצליח להגיע לסאן פרנסיסקו, ואצטרך להישאר בניוארק ולחזור בטיסה הבאה לישראל. אבל בבקשה, השם יתברך, התפללתי, תעשה שאצליח.
 
מישהו פינה לי מקום בראש התור של הנוסעים במחלקה הראשונה. רצתי לדלפק הכרטיסים והסברתי שאני צריכה לטוס לסאן פרנסיסקו, בתקווה שזו תהיה הטיסה המתוכננת להמריא בעוד כעשרים דקות.
 
האישה מעבר לדלפק הודיעה לי שהכרטיס עולה 1600 דולר. הייתי בשוק. "אבל אין לי מספיק כסף, ואני חייבת להגיע להלוויה".
 
"הלוויה?!" היא שאלה. "אני אדבר עם הממונה ואראה אם אפשר לתת לך כרטיס מיוחד במצבים כאלה". כרטיס כזה עולה 945 דולר. מישראל יצאתי עם 950 דולר שהכנסתי לתיק שלי ועכשיו נשארתי עם חמישה דולרים. שובצתי לרשימת הממתינים (סטנד ביי) לטיסה זו.
 
18:00
 
אל שער העליה למטוס הגעתי כשאני מתנשפת. הטיסה היתה מלאה ונוסעים נדחפו לצדדים. הסברתי לאישה שעמדה בשער מדוע אני חייבת להיות בטיסה הספיציפית הזו. היא בדקה את רשימת הנוסעים, ועל פי הנתונים במחשב לא היה שום כסא פנוי. כעבור דקות ספורות היא הודיעה לי שיש כסא אחד פנוי.
 
האישה הסינית הצעירה שישבה לידי החלה לשוחח איתי. סיפרתי לה על ההשגחה הפרטית שמלווה אותי כדי שאוכל להגיע בזמן להלוויה של אבא שלי. היא התחילה לבכות, והסבירה לי שהמשפחה שלה נמצאת בסין, והיא מפחדת מאוד שאם יקרה להם משהו היא לא תצליח להגיע בזמן. ליבי יצא אליה.
 
נזכרתי בתקופה שהגעתי לישראל, זמן קצר לאחר יום הולדתי ה-18. רציתי לבנות, לחיות בארמון, להיות קרובה למלך. באותו זמן לא הייתי מודעת לקשיים הכרוכים בלהיות רחוקה מהמשפחה שלי, וזה כמובן בא לידי ביטוי בעיקר כשגידלתי את ילדיי ללא דודות, דודים, בני דודים, וכמובן סבא וסבתא, חסרי אונים חלשים ורחוקים ממני כל כך. אך גם אם הייתי מודעת לקשיים האלה באותו זמן, לא הייתי משנה את דעתי כלל והייתי נשארת בארץ ישראל. אך למרות החלטתי, אני עדיין מרגישה את הכאב וחוסר האונים בגלל המרחק הרב הזה, ומעריכה מאוד את האמפתיה שהפגינה האישה שישבה לצידי.
 
22:00 (בישראל – יום שני 08:00 בבוקר)
 
הטיסה שלי מתוכננת להמריא בעוד כשעה. קרוב לעשרים ואחת שעות מאז שעזבתי את תל אביב ויותר מעשרים ושמונה שעות מאז אותה שיחת טלפון לפנות בוקר.
 
מה אעשה כשאגיע לשדה התעופה? ההלוויה מתקיימת רק מחר בבוקר והבית של אבא נמצא במרחק של שעתיים נסיעה משדה התעופה. לא היה לי נעים להתקשר אל המשפחה בשעה כה מאוחרת. אני בטוחה שהם מותשים מכל הרגעים הקשים שהם חוו, בדיוק כפי שאני מותשת מהרגעים הקשים שחוויתי בעצמי.
 
לא ציפיתי כלל שמישהו יחכה לי בשדה התעופה.
 
23:20, שדה התעופה בסאן פרנסיסקו
 
חיפשתי ספסל במקום שקט כדי להעביר את הלילה, כאשר ניגש אלי בחור צעיר לבוש שחור. "בחורים טובים לובשים שחור, גב’ שפירא. אני המלווה שלך ואני אקח אותך לכל מקום שתירצי".
 
נדהמתי!
 
"מלאך, אתה פשוט מלאך אמיתי", אמרתי, "האם אוכל אי פעם להודות לך?"
 
ירחמיאל כמעט שנפל מהתגובה שלי.
 
יום שני
 
הכל מעורפל. העייפות גדולה והרגשות מעורבים…נשיקות, חיבוקים, דמעות. קברתי את אבי וחלצתי את נעלי כדי להתחיל את השבעה.
 
יום שלישי 04:30, סאן פרנסיסקו
 
התעוררתי לאחר מספר שעות שינה מועטות. פיזית ונפשית הרגשתי ממוטטת. את הלילה ביליתי במלון יוקרתי יחד עם האחיינית שלי. התלבשתי בשקט והתכוננתי לקראת הנסיעה לשדה התעופה עם ההסעה שחיכתה לי.
 
חשתי מבוכה ללכת לשדה התעופה עם נעלי הבית של בעלי, לכן החלטתי לנעול את הנעליים שלי. ברגע שהתחלתי לשרוך את הנעל השרוך נקרע. האישה מעמדת הקבלה במלון הודיעה לי שאין במלון שרוכים. אין לי ברירה אלא לנעול את הנעליים של השבעה.
 
07:30, סאן פרנסיסקו
 
הטיסה מתוכננת להמריא בעוד כשעה. התיישבתי על אחד הכסאות ואמרתי פרקי תהילים. כשהרמתי את ראשי, הבחנתי בקבוצה גדולה של תיירים בגיל המעבר שהתיישבו בצורה נוחה למדי על השטיח. הבנתי שאם הם יכולים לשבת על הרצפה מבלי להרגיש שום מבוכה, אז אין שום סיבה שאמשיך לשבת על הכסא. הנמכתי את עצמי (או יותר נכון לומר העליתי את עצמי) לרצפה.
 
09:00, ניוארק
 
הרגשתי כה בודדה. רציתי כבר לחזור הביתה, למשפחה החמה והאוהבת. בשבעה אי אפשר להיות לבד. משפחה חמה ואוהבת וחברים שמקיפים אותך – זה בדיוק מה שאדם צריך ברגעים קשים כאלה. ולמרות שהייתי מוקפת באנשים, לא היה אף אדם שעמו יכולתי לחלוק את הכאב, אף אדם שיוכל לנחם אותי.
 
עליתי למטוס. בדיוק כשהתיישבתי בכסא, האישה שישבה בשורה לפני הסתובבה כדי לשאול שאלה. היא הבחינה שאני אבלה.
 
"אם תירצי לדבר עם מישהו, אני כאן, ואם תירצי להיות לבד, זה בסדר מבחינתי", היא אמרה.
 
נדהמתי מעוצמת ההזדהות שלה איתי. היא סיימה את דברי עם דברי נחמה לאבלים – "שבורא עולם ינחם אותך בין כל אבלי ירושלים".

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה