שימו לב: ונהפוך הוא

וכשזה עולה זה יורד, דבר המהווה שורש

 

 

אמרו חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

 

צריך להבין מדוע יש בחודש הזה שמחה יתירה על שאר החודשים, האם משום "נס פורים"? ואם כן, מה שונה נס פורים משאר הניסים, ששמחתו מתפשטת על פני כל החודש?

 

כתוב ב"פרי עץ חיים": טעם הסכמת המן לגזור את הגזירה על ישראל בחודש אדר יותר משאר החודשים, מפני שי"ב חודשים הם כנגד י"ב צירופי הוי"ה, והוא החודש אשר צירופו הוה"י בהיפוך, והוא סוד הדין, לכן הזכיר המן את שם ה’ בצורה הפוכה, כנאמר בפסוק: "זה איננו שוה לי" – סופי תיבות הוה"י. אולם אסתר המלכה רצתה להמשיך את הרחמים לכן הזכירה את שם ה’ ביושר, כנאמר בפסוק: "יבא המלך והמן היום" – ראשי תיבות יהו"ה, והקב"ה הסכים עם אסתר בבחינה אחת – רחמים לישראל, ועם המן לבחינה אחרת – דין להמן, דהיינו נגוף ורפוא, נגוף – להמן, ורפוא – לישראל.

 

מדברים אלה, נראה, כי בחודש אדר יש התגברות הדין יותר משאר החודשים, ובו שם ה’ בהיפוך גמור. והסבר העניין הוא שחודש אדר מקומו בשלהי השנה, והוא סוף קומת השנה בבחינת עקב, וידוע גם שאחיזת הנחש – עמלק, בעקביים דווקא, לכן יש כאן התגברות הדין מצד אחד, והאפשרות להמתיק את הדין מצד שני, כפי שקרה בפורים.

 

על כן בחודש זה מרבים בשמחה כדי להמתיק את בחינת הדין שיש, מכיוון שעל ידי השמחה ממתיקים דינים, כמו שאומר רבי נחמן (ליקו"מ י) ובזה מפֵרים את עצת עמלק בבחינת "ונהפוך הוא". עוד נאמר (ליקוטי הלכות): וזה תורף דבריו – עיקר זוהמת הנחש הוא בחינת עצבות ומרה שחורה שמתגברים בכל עת על ישראל ואינם מניחים להם לשמוח, ועיקר הגלות הוא בגלל העצבות, שהיא הסיטרא-אחרא (צד הטומאה)

          

והקליפות המתגברים על עם ישראל, ואינם מניחים לישראל לשמוח בבוראם ובתורתו, לכן זהו עיקר גלות השכינה. ופורים, שהוא הזמן העיקרי להכנעת זוהמת הנחש, דהיינו העצבות, על ידי השמחה, לכן "חייב אינש לבסומי בפוריא" (חייב אדם להשתכר בפורים).

 

נמצא, שבחודש זה, על ידי התגברות השמחה, אפשר להכניע את קליפת עמלק המתגברת דווקא בחודש זה. לכן אמרו חז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וידוע (על פי ספר היצירה) שחודש זה הוא כנגד הצחוק. (כמו כן ידוע גם שהעקב – שהוא סוף הקומה והוא כנגד חודש אדר, שהוא סוף קומת השנה – יש בו רגישות מרובה המביאה לצחוק יותר משאר האיברים, דבר זה הוא נגד קליפת עמלק שנתגברה בדורות האחרונים, דורות העקביים, שעושים מכל דבר צחוק ובליצנות אחת מסירים מאה תוכחות, לכן צריך מאוד להיזהר בשמחה ובצחוק שלא יהיו בבחינת ‘צחוק הכסיל’, אלא בבחינת "אז ימלא שחוק פינו").

 

מפלתו של המן נרמזת במגילה אף היא בשלבי שמחתו:

 

בתחילה כתוב על המן שהיה "שמח וטוב לב", ואמירה זו מתארת את שיא השמחה, ככתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח). אחר כך כתוב על המן "שמח" בלבד, ולבסוף "אבל וחפוי ראש", המסתיים ב"ויתלו את המן על העץ". פירוש הדבר הוא, שהרשעים תחילתם שלווה וסופם ייסורים, ואילו אצל ישראל "ונהפוך הוא" – אחרי שהתענו על גזירתו, זכו לשמוח בהילקח מרדכי על הסוס, בתליית המן ובביטול הגזירה.

 

אם נתבונן היטב נראה כי המגילה רובה ככולה נסובה על ענייני ה"ונהפוך הוא" – כי זה לעומת זה עשה אלוקים: "אלמלא החרבה" – "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" – וכשזה עולה זה יורד, בבחינת "והיה כאשר תרד ופרקת עולו מעל צואריך" (בראשית כז) הנאמר על עשו, שהוא עמלק, ודבר זה מהווה שורש גדול בעניין המגילה ופורים, כי ה"ונהפוך הוא" נרמז שם כבר בשם "מגילת אסתר" – שזה גילוי והסתר.

 

פורים החל בימים י"ד וט"ו לחודש, שזהו זמן שלימות הלבנה, לכן עולה מזלם של ישראל התלויים בלבנה, ולכן גם מגיעה השמחה של חודש זה לשיאה, כי אז ניתן הכוח למחות את עמלק לגמרי ולזכות ל"ונהפוך הוא", שהוא "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – ראשי תיבות: א’ ש’ ש’ י’ = בגימטרייא תורה (כמובא בפירוש הגר"א על המגילה) – שהיא השמחה האמיתית בתורה הנצחית, ולא כשמחת הסיטרא-אחרא (הטומאה), שהיא שמחה בהבלי העולם-הזה הנקראת עצבות.

 

על פי דברים אלה, ניתן להסביר את המנהג של שינוי הפרצופים והלבושים בפורים (תחפושות וכו’) – כי ביום זה יש כוח לרדת ולברר את קליפת עמלק, שהיא בחינת הבלי העולם הזה, ולהעלות משם את הניצוץ הקדוש שנמצא ב"ברוך המן", כמובא באריז"ל, שיש לומר ‘ברוך המן’ כשהוא מבוסם (משתיית היין) ועל ידי זה מעלה את הניצוץ הקדוש מן הקליפה, ואת זה יכולים לעשות דווקא כשהשמחה מתגברת, אחרת יכול האדם, חלילה, ליפול לעצבות הסיטרא-אחרא.

 

לכן נוהגים בשמחה, עד כדי שכרות, ואומרים מילי דשטותא המביאים לשמחה גדולה, כי זה עניין שתיית יין מצווה – מכיוון שהנס נעשה מתוך משתה, ועל ידי זה מבררים את קליפת המן-עמלק בבחינת "ונהפוך הוא" ומכניעים אותו לתלותו על העץ, שזה בירורו.

 

פורים שמח!