תורה ז-ואלה המשפטים

 

 

אמרו חז"ל: הושוו אשה לאיש (קידושין ל"ה. בבא קמא ט"ו.) ואיתא במכילתא: יכול יהי’ התלמידים לומדין ואינם מבינים – תלמוד לומר: אשר תשים לפניהם, ערכם לפניהם כשולחן ערוך:

 

א

 

דע, כי עיקר הגלות, אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמ"ש (ש"ה ד’): תבואי תשורי מראש אמנה. ואמונה הוא בחינת תפילה, כמ"ש (שמות י"ז): ויהי ידיו אמונה, ותרגומו: פרישן בצילו. וזה בחר נסים למעלה מהטבע, כי התפילה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו. ועיקר אמונה, בחינת תפילה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ ישראל, ככתוב (תהלים ל"ז): שכן ארץ ורעה אמונה. ושם עיקר עליות התפילות, ככתוב (בראשית כ"ח): וזה שער השמים. ובשביל זה, כשפגם אברהם במה אדע (שם ט"ו), ובזה פגם בירושת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפילה, היה גלות מצרים.

 

ודווקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים עשר נוסחאות התפילה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא היפוך הנסים, ככתוב (שמות י"ד): ומצרים נסים לקראתו – שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפילה, ככתוב (שם ט): והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי. וכל הגליות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצירים לישראל. וכשפוגמים באמונה, בתפילה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות:

 

וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ז.): אין משיח בן דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, היינו שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בניסים, ומכסים כל הניסים בדרך הטבע. כי עיקר הניסים בא"י, כי (תענית י’.): ארץ ישראל שותה תחילה, ושתייתה מהתהומות, שהם לשון: ותהום כל העיר (רות א’), שעל דבר ניסים תמהין העולם. וזה (תהלים מ"ב): תהום אל תהום קורא, כי יש נסים עלאין שהוא בחינת תהום עלאה, ויש ניסים תתאין שהם בחינת תהומא תתאה, ומלאך שכלול מכל הניסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כ"ח ע"ב): שהוא בחינת עגולים, בבחינת אמונה, ככתוב (תהלים פ"ט): ואמונתך סביבותיך. ופריטא שפוותיה, שהוא בחינת תפילה, ככתוב (תהלים נ"א): אדני שפתי תפתח, והוא כללות הניסים. וזה פירוש: עד שתכלה פרוטה מן הכיס – כי יש בני אדם המכסים כלליות הניסים, הכלולים במלאך דפריטא שפוותיה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת, ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח. כי עיקר הגאולה תלוי בזה, ככתוב: תבואי תשורי מראש אמנה:

 

ב

 

אבל אי אפשר לבוא לאמונה, אלא ע"י אמת. כמובא בזוהר (בלק דף קצ"ח ע"ב): והיה צדק אזור מתניו ואמונה וכו’ (ישעיה י"א) – היינו צדק, היינו אמונה, ואמרו שם: אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת:

 

ג

 

ואי אפשר לבוא לאמת, אלא ע"י התקרבות לצדיקים, וילך בדרך עצתם. וע"י שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת. ככתוב (תהלים נ"א): הן אמת חפצת – כשאתה חפץ אמת, בטוחות ובסתום חכמה תודיעני – כי העצות שמקבל מהם, הוא בחינת נשואין וזיווג. וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקליפה. הנחש השיאני (בראשית ג’) – לשון נישואין, עצות הנחש שקיבלה, הוא בחינת נשואין. וע"י נשואין, הטיל בה זוהמא. ובמעמד הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו. עי’ רש"י שם), כי שם קבלו תרי"ג עטין דקדושה (זוהר יתרו פ"ב ע"ב), והיתה להם נשואין בקדושה. ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין, כי (ברכות סא.): הכליות יועצות, וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע.

 

נמצא, כשמקבליו עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע. והכל לפי אדם, אם רשע או צדיק. ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כ"ו :), ונקראת תושיה. כי הם תרי"ג עטין, ככתוב (משלי ח’): לי עצה ותושיה. ועצות הם במקום נשואין, בחינת זיווג המתיש כח. ועצת הצדיק הוא כולו זרע אמת:

 

וזה פירוש (ירמיה ב’): ואנכי נטעתיך שורק, בחינת הגאולה, ככתוב (זכריה י’): אשרקה להם ואקבצם. וע"י מה? ע"י: כולו זרע אמת (שם בירמיה סיום הפסוק "ואנכי נטעתיך" הנ"ל) – ע"י עצת הצדיקים, תבוא לאמת. ועל ידי זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת. ועל ידי זה תבוא הגאולה כנ"ל, כי הוא מקבל טיפי השכל של הצדיק, ע"י עצה שמקבל ממנו.

 

וזה: הן אמת חפצת, בטוחות – בכליות – חכמה תודיעני, שאזכה לקבל טיפי המוח, טיפי השכל, ע"י עצה שאקבל מהם. ואז אזכה לאמת, כי הטיפי השכל נקרא: כולו זרע אמת:

 

ד

 

ודע, שעל ידי מצות ציצית, האדם ניצול מעצת הנחש, מנשואין של רשע, מבחינת ניאוף. כי ציצית שמירה לניאוף, כמובא בתיקונים (תיקון י"ח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט’) – זה בחינת ציצית. וערוות אביהם לא ראו – כי ציצית מכסה על עריין. אבל חם דהוא יצה"ר, דמחמם גופיה דבר נש בעבירה, הוא ארור, כמו שכתוב (שם): ארור כנען, כמו שכתוב (בראשית ג’): ארור אתה מכל הבהמה. והשמלה היינו ציצית, הוא שמירה מעצת הנחש, מזוהמת הנחש:

 

וזה בחינת (שם מ"ט): בן פורת עלי עין – בשביל ציצית, לשון: (ש"ח כ’) מציץ מן החרכים, על ידי זה זכה לבן פורת. שנשמר מנשואין של נחש, מזיווג של הסטרא-אחרא, וזכה לזווגא דקדושה. וזה: פורת – לשון זיווג, לשון פרו ורבו. ועיקר הניאוף תלוי בעינים, ככתוב (סוטה ט’ ע"ב): שמשון הלך אחר עיניו, וככתוב (במדבר ט"ו): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ושמירת ציצית, שהוא בחינת עינים, הוא שמירה מעצת הנחש. ויכול לקבל העצות מצדיק, שהוא כֻּלֹה זרע אמת: