אהבה בלי תנאים

כשאני אומרת 'לא טוב' אני מתכוונת
שזה באמת הוציא אתכם מדעתכם, עד
שהחלטת יחד עם בן/בת הזוג לקיים
כינוס חירום, מה שנקרא 'קבינט הורים'.

תארו לכם, שיום אחד אתם מקבלים שיחת טלפון מבית הספר בו לומד ילדכם. תוך כדי השיחה מתבררת בפניכם עובדה לא נעימה – הילד החליט 'להבריז' מבית הספר לבית של אחד מחבריו שברחו איתו. איך זה התגלה? טוב, ההורים של אותו ילד תפסו אותם וזה נגמר לא טוב. כשאני אומרת 'לא טוב' אני מתכוונת שזה באמת הוציא אתכם מדעתכם, גרם לכם ממש להתעצבן, עד שהחלטת יחד עם בן/בת הזוג לקיים כינוס חירום, מה שנקרא 'קבינט הורים'.

איך הייתם רוצים שזה יסתיים? האם הייתם מתחילים במסע הרצאות אינסופי על איך צריך להתנהג או לא? 'שוללים את רישיונותיו' של הילד עד גיל 32 ו'מקרקעים' אותו לבית עד אז? מבקשים ממנו להתנצל בפני הוריו של הילד אליו הם ברחו? לי זה נשמע די טוב. אבל אז מה? האם אתם רוצים שהוא ירגיש נורא ואיום בגלל מה שקרה? ואם כן, אז לכמה זמן? אומר לכם בכנות, חלק ממני רוצה שהילד שלי אכן ירגיש רע למשך זמן רב בגלל מעשיו, אבל האם זהו התסריט הטוב ביותר?

ישנה נקודה, לאחר מעשה שעשינו, או כמו שאומרים אחרי ש'פישלנו', שאותו רגש רקוב שגרם לנו לעשות את מה שעשינו, לא יבוא על תיקונו אם ננקוט בגישה זו. לדעתי יש בזה אמת, אם מסתכלים על זה מנקודת מבט מצד ההיגיון. התוצאה האידיאלית של התסריט הנ"ל תהיה אחרי ההתנצלות והמסקנות, כי אז הילד יבין שהוא טעה, ובסופו של דבר ההרגשה הרעה שתלווה אותו אחרי המעשה תיפסק. אני לא מתכוונת לך שהילד בסופו של דבר יחשוב שזה לא כזה 'ביג דיל' ו'אל תעשו מזה כזה עניין', אלא שיהיה מסוגל לראות זאת כטעות שתעזור לו ללמוד מעט על העולם ותסייע לו בצמיחתו האישית.

הרב שלום ארוש, בספרו בגן האמונה, מסביר שהשם רוצה את התשובה שלנו, לא את הדיכאון שלנו. אנו צריכים להרגיש חרטה על מעשה שעשינו נגד רצונו של השם, ובמקביל להמשיך הלאה ולא ליפול, חס ושלום, למלכודת החול הטובעני של הרגשות השליליים.

יכול להיות שרחמנותו וחסדיו הנפלאים של השם הם, בעצם, חלק מאהבת השם אלינו – שהיא אהבה ללא תנאים, אהבה שאינה מוגבלת. ומכיוון שאנו מקבלים דוגמא מאבינו שבשמים – השם יתברך, וההורה מהווה מודל חיקוי לילד, לכן אנחנו צריכים למשוך זאת גם לחינוך והדרכת ילדינו. כך בפשטות ממש. עלינו לזכור תמיד שרצונו של השם מאיתנו הוא שנחזור למסלול, שנתקדם ונהיה טובים יותר, לא שנתבוסס בתוך ביצת הבושה והדיכאון, לכן עלינו לנהוג כך גם עם ילדינו. עלינו לעזור להם לראות היכן הם שגו, לתת להרגיש חרטה על מעשיהם, ללמד אותם כיצד לבקש מחילה וכיצד לעשות זאת נכון, ואז להמשיך ולעזור להם להתקדם הלאה כשהם מסוגלים להימנע ממקרים כאלה בעתיד.

כמו הרבה הורים, הספקתי לקרוא בחיי הרבה ספרים העוסקים בחינוך ילדים ומאמרים שמסבירים כיצד להפוך את המשמעת לדבר מועיל וחיוני. הרעיון, שהילדים צריכים להרגיש שהאהבה היא ללא תנאים, ואינה מוגבלת, כדי שיקבלו את המשמעת שלנו ואת הדרך לתקן דברים באופן טבעי – חזר על עצמו מספר פעמים. האיזון שבין יד ימין ויד שמאל יוצר סביבה פורה ובריאה לצמיחה אישית. ילדינו צריכים להרגיש שגם אם הם מפספסים פה ושם, עדיין, הם נמצאים במקום בטוח. נאהב אותם בכל מקרה. בתקווה שהם יקבלו הדרכה נכונה מאיתנו, אחרת ניצור דור 'צולע' ולא מצליח בעתיד. בתקווה שהם יקבלו את המשמעת, שאנו כהורים מנסים לחנך אותם, עם הידיעה שאהבתנו אליהם לעולם לא תיפסק, בדיוק כפי שהשם יתברך אף פעם לא מפסיק לאהוב אותו, אף אם נכשלנו. אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו ושמעשיהם יהיו טובים יותר, אבל לא לתת להם הרגשה רעה, שהם לא ירגישו נחותים.
 

ילדינו צריכים להרגיש שגם אם הם מפספסים פה ושם, עדיין, הם נמצאים במקום בטוח. נאהב אותם בכל מקרה…

בעיקרון זה אפשר להשתמש בכל סוגי הקשרים שיש לנו – אחים, אחיות, הורים, דודים, דודות, החם והחמות. לרוב, אנו מתנגדים לעשות זאת מכיוון שבחלק מהקשרים האלה לא קיימת אותה אהבה שאנו חשים לילדינו. לכן, קל יותר ליהנות מהעובדה שאנו מענישים אדם על ידי העוינות שאנו מגלים כלפיו. אנו, לא פעם, כועסים על אחד מהאנשים הנ"ל, לכן אנו רוצים שהוא ירגיש רע בגלל הטעות שעשה, ואף הוא ירצה שאנו נרגיש כך כשאנו טועים. אבל אולי ישנה דרך אחרת להתקדם יותר לעבר הרגשת האהבה הלא מוגבלת, אהבה ללא תנאים, ליצור איזשהו מרווח-ביטחון לטעויות כאלה עבורם – מה דעתכם? מה כל כך גרוע בזה? איזה נזק כבר יכול להיגרם? מקסימום, זאת תהיה 'אהבה עם מעט תנאים'.

בסופו של דבר, נראה לי שאם אנו מתעקשים להישאר בעמדת הענישה אז אנחנו, בעצם, מנסים לעשות את העבודה של השם. השם יודע שטעויות מצידנו יכולות לקרות, ובמקביל עלינו לדעת שהוא השופט המושלם. ואם נבין שזה העניין, אז מה הטעם בעוינות והשנאה שאנו נושאים בתוכנו? האם זה בגלל שאני רוצה להעניש את האדם שהרע לי, כדי להגן על עצמי מפניו? להתנשא מעליו? אבל השם רוצה את התשובה שלהם, לא את הרגשות השליליים – דיכאון, עצבות, ייאוש וכו' – אז למה שאני אוביל אותם לזה?

כאשר שמים את הדגש על הרצון ללמד אחד את השני לנהוג במוסריות ולא על הענישה והשנאה, אז אנחנו נמצאם באמת במסגרת הנפלאה שהשם יצר עבורנו ולטובתנו.