אהבה סטייל הוליווד

טובה שעמיתה למקצוע ביקשה ממני, הובילה אותי – תסריטאי במקצועי, להיות האורח הראשי בתוכנית "קשרי משפחה". אהבה סטייל הוליווד? ממש לא בשבילי.

4 דק' קריאה

הווארד מורטון

פורסם בתאריך 17.03.21

טובה שעמיתה למקצוע ביקשה ממני,
הובילה אותי – תסריטאי במקצועי, להיות
האורח הראשי בתוכנית "קשרי משפחה".
אהבה סטייל הוליווד? ממש לא בשבילי.
 
 
אהבה,אם אתם מאמינים בה בנוסח ההוליוודי, היא בדרך כלל משהו שאמור לעורר בצורה מטורפת את הורמון הפרומון. וזה קורה, כך מספרת הוליווד, כאשר גבר ואישה יפים נפגשים, ואז, זיקוקי דינור נראים בחלל האוויר.
 
כל הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שמתארים מציגים את סוג ה"אהבה" הזו, הפכו הרבה מעבר למה שאנו מכנים עולם הבידור, או תרבות. לרבים מאיתנו, אהבה כזו הפכה למסגרת המועדפת בחיים. לימדו אותנו לחשוב שסיפוק התאוות והיצרים זאת אהבה אמיתית, או שכך היא צריכה להיות.
 
כן, קל לשכוח שהסרטים, תוכניות הטלוויזיה ושירי הפופ למיניהם, תחום התרבות שרבים אוחזים בו, הם סחורה ששייכת לתעשייה מסוימת, וכמו כל תעשייה, היא מותאמת ומכוונת להוציא את הרווחים הגדולים ביותר, וכמה שיותר, אפילו על חשבוננו. ובתעשיית הבידור, כמו שכולם כבר יודעים, המיניות היא הדבר שהכי מוכר, הקופון הכי טוב לגזירה.
 
כשהייתי תסריטי, לרוב בטלוויזיה, המפיקים שעבדתי איתם לא התביישו להזכיר לי את הדבר שהכי הרבה מוכר ו'מדביק' את הצופים למסך. אחד המפיקים נתן לי מלא רעיונות וסצנות איך לממש את הנושא הזה שחור על גבי לבן, שיהפוך בהמשך לתוכנית על גבי מסך, דבר שכמובן סירבתי לעשות.
 
בשנות ה-80 וה-90, אחת מתוכניות המשחק הגדולות באמריקה הייתה "קשרי אהבה". למרות שזו הייתה תוכנית משחק, היה גם בה את החלק של הטוק-שואו, משהו קטן שהיווה את הסנונית לתוכניות הריאליטי של היום. ואיך זה עבד? אורח/ת, בדרך כלל בגיל 20 פלוס לא נשוי/נשואה, היה יושב עם המנחה המפורסם של התוכנית לפני קהל באולפן ומספר לכולם כמה קשה בימינו למצוא אהבה וקשר רציני. ואז, היו מעלים על מסך ראיונות עם שלושה מועמדים/מועמדות שאחד מהם יהיה הדייט של האורח/ת של התוכנית. האורח, אחרי שיצפה בשלושת המועמדים, יכריז קבל עם וקהל באיזה מהם הוא בחר לדייט, והנבחר הוא זה שיגיח מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. הזוג ישוחחו על המפגש ביחד עם המנחה, כמובן שכל אזרחי אמריקה והקהל באולפן צופים בהם. מעשה גבורה ואומץ של השניים, כך ידעו להגדיר זאת מביני עניין.
 
את התוכנית הזו לא ראיתי מעולם, כי אם הייתי רואה, לא הייתי עושה את האודישן שהציעו לי, אפילו בתור טובה.
 
באותו זמן, עבדתי בחברת הפקות בלוס אנג'לס (כמה שנים בודדות לפני שחזרתי בתשובה). אחת העובדות, שבעלה היה המפיק של התוכנית "קשרי משפחה", סיפרה לי שבעלה ביקש ממנה להתחנן לכל הרווקים שהיא עובדת איתם להגיע לאודישנים. כן, התוכנית הזו סבלה ממחסור אדיר של רווקים, למרות שלי דווקא היה נראה שיש הרבה רווקים, הם פשוט מסתובבים שם ברחובות של אל-אי…
 
העובדת סיפרה לי ש"קשרי אהבה" צריכה גברים לאודישנים, וכל מה שהייתי צריך לעשות הוא רק לענות על כמה שאלות. היא הבטיחה לי שלא אבחר, ואם אבחר זה יהיה רק לשלושת המועמדים הסופיים, אבל לא אהיה המועמד שיצטרך לשבת עם המנחה מול הקהל.
 
אמרתי לה שאעשה את הטובה הזו בשבילה ואגש לאודישן.
 
האודישן היה מעין תרפיה. ישבנו, קבוצת הנבחנים, במעגל והתבקשנו לתאר בקיצור את חיינו. זכרתי כלל חשוב מאוד, הכלל הראשון של תוכניות-משחק כאלה: לעולם, אבל לעולם, אל תאמר שאתה עצבני. ובדיוק אז, האישה שישבה לידי התבקשה לתאר את עצמה, והיא הודתה – 'אני עצבנית'. בו במקום הראו לה את הדלת החוצה. ואני, מכיוון שלא באמת רציתי להיות בתוכנית הזו, הייתי די רגוע. הרגשתי שאין לי מה להפסיד.
 
יומיים לאחר מכן התקשרו אלי מההפקה של "קשרי אהבה" וביקשו שאגיע לצילומים של שלושת המועמדים. הם אהבו את מה שראו באודישן הראשון.
 
החתימה על מסמך מסוים במפגש הראשון, עליו חותמים כל הנבחנים, הפכה למלכודת. משמע, לא יכולתי לסגת. עכשיו כבר התחלתי להרגיש את מערכת העצבים שלי, ואז עשיתי משהו שהייתי צריך לעשות לפני כן: צפיתי בתוכנית. ואחרי זה, הרגשתי טונות של מבוכה. הצפייה בתוכנית הייתה מעין פרומו להשפלה והמבוכה הגדולה והציבורית שמחכה לי.
 
כשנכנסתי למשרדי חברת ההפקה של "קשרי אהבה", לצורך הצילומים והראיון, המטרה היחידה שלי הייתה למצוא את הדרך שתסבך ותקשה על הבחירה שלי לתוכנית. הושיבו אותי בכיסא וכיוונו אלי מצלמה ושאלו כמה שאלות. הפעם הצגתי את עצמי כוולגרי, אמרתי דברים שבטוח לא יציגו בטלוויזיה, הרי באתי משם ואני יודע מה כן ומה לא משודר. הייתי בטוח שהם יבינו שאני ממש לא עובר מסך, כל שכן בזמן פריים-טיים, ופשוט יראו לי את הדלת החוצה.
 
טעיתי.
 
הם רצו אותי בתור האורח הראשי, מי שישב ליד המנחה!
 
ואז, הראו לי את צילומי הווידאו של שלוש נשים צעירות. המפיק לחץ עלי, בלשון המעטה, לבחור את המועמדת הראשונה, מכיוון שהרגיש שהסיכוי שיקרה משהו (פיזי) בינינו הוא גבוה, כך לפי האבחונים שלו. אבל אני בחרתי את השנייה. חשבתי שאולי זה יעזור לי לקבל את הבעיטה ולעוף החוצה. אבל זה לא. ואז, הייתי צריך להתקשר למועמדת מספר שתיים. בראיון הווידאו שלה היא אמרה שהיא רוצה מישהו שהגוף שלו בצורת 'טי' (T). טוב, הפעם היחידה שהגוף שלי יכול להיות בצורת-Tהיא רק כאשר אני מותח את הידיים לצדדים…
 
יצאנו, מועמדת מספר שתיים ואני, לארוחת צהריים. למחרת, המפיק מתקשר ושואל בלי בושה: "נו, הגעתם לחלק ה'מלוכלך'?" זאת כמובן הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לצאת מהתוכנית, לכן ניסיתי את הגישה ההפוכה מזו שהתוכנית דוגלת בה. החלטתי להיות מוסרי. אמרתי למפיק שזה עניין אישי לגמרי ושלא אדבר עליו בטלוויזיה הלאומית. "וחוץ מזה", הוספתי, "סבתא שלי צופה בתוכנית הזו…"
 
זה עבד. המפיק הודיע לי, וזאת הייתה הבעיטה לה חיכיתי, שזה פשוט לא ילך.
 
ההתנסות הזו הסירה את המסכים בכל הקשור להוליווד והאהבה שהיא מייצרת. ראיתי מיד ראשונה איך הוליווד מעודדת את כל מה שקשור לתאוות ניאוף – אפילו מעניקה לשחקנים פרסים על זה. וראיתי גם איך הוליווד בזה לכל מה שקשור ל"קדושה האישית".
 
היום, שני עשורים מאז ש"קשרי אהבה" ירדה מהאוויר, התרבות הזו הפכה למשהו הרבה יותר מזעזע ואפילו יותר מושחת. "אהבה" נמכרת במדיה כתאווה ולא כמשהו מוסרי, לא הדבר שיוצר חיבור וקשר עמוק בין שני אנשים, ברוחניות ובגשמיות. נראה שאי אפשר לברוח מהמסרים התאוותניים והוולגריים שהיא משחררת לאוויר, מהתמונות שהציפו לנו את המוח בעול כורחנו.
 
רבי נחמן מברסלב אמר לפני יותר ממאתיים שנים ש"תאוות ניאוף היא המבחן העיקרי של האדם בעולם הזה. האתגר הזה נשלח לנו כדי לטהר אותנו".
 
לא יודע איזה דור בכל ההיסטוריה של העולם התמודדו עם אתגר קשה כמו שאנו מתמודדים – שמירת העיניים. וגם אם אנו באמת משתדלים ורוצים לשמור על העיניים ולהימנע מטלוויזיה, סרטים, עיתונים וכל מיני אתרים לא רצויים, אנחנו יכולים, בהיסח הדעת כמובן, להיתקל בתמונות כאלה. זה קופץ עליך מכל מקום. אז איך אפשר להתמודד עם כל ההשלכות הרוחניות שיש לזה? איך אפשר להילחם בזה? איך נעלה את עצמנו בסולם הרוחניות?
 
אחת מיני העצות הרבות שרבי נחמן מברסלב נתן לנו בעניין תיקון הברית (הקדושה האישית) היא – לצעוק אל השם, לצרוח ולהתחנן אליו שוב ושוב, כמו אישה הכורעת ללדת – היא צורחת וצועקת מהכאבים של הצירים והלידה.
 
כל זמן שהוליווד דוחפת את התאווה הזו קדימה ופורצת את כל הגבולות האפשריים, נראה לי שנצטרך לצרוח ולצעוק עוד הרבה.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. שולמית

ט' אדר התשע"ג

2/19/2013

לא מתאים לאתר של הרב ארוש להציג מאמר כזה הזדעזעתי לקרוא את המאמר ,התוכן לא מתאים לציבור אנשים האמונים על שמירת העיניים וטהרת המחשבה,גם כשהמטרה טובה צריך וראוי לחשוב על כל מילה שכותבים.

2. Anonymous

ט' אדר התשע"ג

2/19/2013

הזדעזעתי לקרוא את המאמר ,התוכן לא מתאים לציבור אנשים האמונים על שמירת העיניים וטהרת המחשבה,גם כשהמטרה טובה צריך וראוי לחשוב על כל מילה שכותבים.

3. ליאור

ה' תשרי התשע"ג

9/21/2012

למה מבחינתך זהו מאמר גרוע ? בנאדם, שחזר בתשובה, מספר על הרתיעה והדחייה שלו מאותה ''אהבה'' אנוכית ושטחית שמושתתת ברובה על סיפוק יצרים מיידי. אני חושבת שרובנו נתקלים לא מעט בקשרים מסוג כזה בכל מיני ערוצים בחיינו, וההבדל בין קשר פיזי, טמא (לפחות עבורי) וילדותי לבין קשר טהור ונקי ניכר באופן ברור ביהדות. כל הכבוד שהגעת לתובנה הזו, לא ברור מאליו. המון אנשים מתייחסים למושג ''אהבה'' באופן לא נכון ומציגים אותו בהיבט שלילי,בזוי וריקני. שבת שלום.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה