איבדנו את הטבעיות שלנו

לא כל הנשים מצליחות לזרום במעגל העבודה שבחוץ, ולא מעטות עוסקות במשרה מלאה או חלקית, דווקא בביתן – בניקיון הבית, בבישול ובחינוך הילדים…. וכן, הן מאושרות בחלקן.

ויש גם את הנשים שחשוב להן למצוא עבודה או עיסוק כלשהו בחוץ, כי לשבת בבית זה משעמם, כי להתעסק רק בעבודות הבית ובבקשות הילדים והבעל זה מיושן ומדכא. הרי כולן עובדות בחוץ והן פורחות?! וכמו שאמרה לי מישהי: "אישה צריכה לצאת החוצה לעבודה ולא להירקב בין קירות ביתה בעבודות בית משעממות. לניקיון אפשר לדאוג לעוזרת בית קבועה, ובילדים יכולה מטפלת לעזור בגידולם. חוץ מזה, שיש מעונות עד שעה מאוחרת ולא קשה לעבוד היום בחוץ…"

עניין של אופנה יותר מבחירה?…. מי יודע.

אז זהו, נראה לי שאיבדנו את הטבעיות. כולם מעדיפים לטפל באחר. הורים זקנים מטופלים על ידי מטפלים זרים, כי לילדים אין זמן ואין סבלנות. הילדים, מצידם, מטפלים באנשים זרים להם בעזרת הוראה, ניהול חשבונות, טיפול בעניינים משפטיים, סיוד ביתו של האחר, ועוד. כמובן, שהכל תמורת תשלום. הכסף עובר מיד ליד עד לרמת ההכנסה הנמוכה. זוהי בעצם הקדמה, או מה שנקרא "התמקצעות". כל אחד עוסק במה שהוא מתמחה, או במה שהוא מסוגל על פי כישוריו והשכלתו… זו יכולה להיות רפואה הדורשת הכשרה גבוהה, וגם ניקוי בתים, מקצוע שלא דורש כלל הכשרה.

מאמרים נוספים בנושא:

רזומה של אמא

תספרו את הברכות

בצעדים קטנים אל האושר

וחיו בעושר ובלי אושר

תגיד, אתה מאושר?

קשיים כלכליים והברכה הגדולה

ככה אהבה אותנו אמא

אני מכינה לכם אמא

שהעבודה תעבוד בשבילכם

אם היוצאת לעבודה משאירה את ילדיה לטיפול אצל אישה זרה שתחבק, תרגיע תאכיל ותלביש – מה שנקרא מטפלת. את ניקוי הבית תשאיר לעוד אישה אחרת – עוזרת הבית, שלעתים מחליטה גם איפה להניח את הכד החדש שהתקבל במתנה… כך כולם "יוצאים" לעבודה. כולם עסוקים בחוץ.

…וכך גם מאבדים את הקשר לקרובים אלינו.

מאבדים את הטבעיות.

ובבית – את "מדורת השבט", או את האח בארצות הקרות, סביבה התקבצו בני המשפחה לשיחה, לשהייה משותפת כשהם יושבים פנים אל פנים, החליפה הטלוויזיה. אך מול הטלוויזיה לא מביטים כמעט זה בזה, אלא עיני כולם נשואות לאור המנצנץ מהמסך. לא, לא יושבים זה מול זה, אלא במעגל / חצי ריבוע (תלוי איזה סלון יש לכם) והמבטים מופנים לעבר הטלוויזיה, אבל איכשהו עדיין ביחד (אם אפשר לקרוא לזה כך). אולם עכשיו כשהתקדמנו יותר והמצב מאפשר, דאגנו לטלוויזיה בכל חדר… מה שגרם לצמצם את המפגש החברתי עוד יותר, את החוויה המשפחתית שמתפוגגת כמעט לגמרי…

קוראים לזה קדמה, וזה כנראה משהו שמתבקש במרוץ המטורף קדימה, במסגרת החיים האורבניים. אבל אין ספק שהטבעיות – ועוד מעט נתהה: "מה זה בכלל טבעיות?" – נעלמת ואיתה גם הרגישות והרגשות. מכאן ועד לתחושת בדידות חזקה מאוד הדרך קצרה. כי אם איננו מחזקים קשרים רגשיים לקרובים לנו – הורים, ילדים, בני זוג ומשפחה בכלל, הנפש נעשית עקרה ומאבדת את הכושר להיות שמחה.

והשמחה, כמו שכולם כבר יודעים, באה ממקום של רגש, לא ממקום של הצלחה.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.